ברשימה הקודמת למדנו קצת מתורתו של לוינס, שבמרכזה עומד היחס ביני ובין האחר. לוינס רואה באדם האחר העומד מולי את עקבותיו של האל בעולם, שאותו עצמו אין אנו יכולים לראות ולתפוס בכל דרך אחרת. בכך לוינס ממשיך ואף מרחיב את "התיאולוגיה השלילית" של הרמב"ם, שטען שאין אפשרות להגדיר את האל אלא רק בדרך השלילה – לומר מה שהוא אינו. כך, לפי לוינס, האל נמצא מעבר לכל אפשרות שלנו להנכיח אותו. במפגש בנקרת הצור אומר ה' למשה: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". אין כל יכולת למפגש עם האל, ש"פניו לא יראו", אבל "וראית את אחורי" – אלו העקבות שהקב"ה השאיר בעולם, והעקבות הללו מורות ומלמדות אותנו על המוסר.
פני האל, שאינם נראים, מורים לנו לפנות אל הפנים של האדם האחר, שכן המפגש הריאלי היחידי פנים מול פנים הוא של אדם מול אדם. לדעתי, כאן נמצאת התרומה המשמעותית של לוינס. הוא מציע שיטת מוסר המהווה אלטרנטיבה לעולם הפוסט־מודרני, עולם ששבע מהאידיאולוגיות הגדולות והקיא אותם, ומאס בשקר ובצביעות של השיטות שחשבו לגאול את העולם.
בתורתו של לוינס יש מאבק נגד הניסיונות השונים לבטל את קיומו של מוסר אנושי. בתקופה המודרנית התפתחה הנטייה להבין את כל הפעילות האנושית כמונעת מאינטרסים ומצרכים, שמעבר להם אין מוסר. הוגה הדעות האנגלי בן המאה ה־17, תומאס הובס, טען שהתופעה האנושית הבסיסית היא האלימות, ומה שמרסן אותה זה השלטון, שבידו הסמכות הבלעדית להחליט על הפעלת אלימות, ושתפקידו למנוע את אלימות האנשים זה כלפי זה.
אכן, המדעים של ימינו יתארו לנו את האדם באופן דומה. במדעי החברה נשמע כמובן על האדם כיצור אגואיסטי הפועל לפי אינטרסים. בחוג לפסיכולוגיה נשמע שאנו פועלים לפי אינטרסים של האדם הקדמון שעוד נשארו בנו. בכלכלה יתארו לנו את האדם הפועל לפי אינטרסים כלכלים אנוכיים. זה מה שמתאר המדע. אבל מנגד עמדו כמה הוגים חשובים וניסו להכניס אלמנט נוסף שלפיו פועל האדם, וזהו המוסר.
בין הובס לרב קוק
ביחס לכך, קיימת לדעתי מחלוקת גדולה במחשבה היהודית, ובעצם בפילוסופיה בכלל. כיוון הגותי אחד טוען, כמו הובס, שישנו מאבק בין החוק ובין יצר האדם שהוא רע מטבעו. אך קיימת גישה אחרת ולפיה יש בתוך נפש האדם מלחמה בין יצר טוב ליצר רע. פירוש הדבר שאנו מאמינים שישנם שני יסודות באדם. מצד אחד קיימים באדם אינטרסים המניעים אותו, ומאידך יש בו רחמים ואמפתיה. זאת לעומת הגישה הראשונה שבה האדם עומד בפני החוק שכאילו משתלט עליו, בחינת "כפה עליהם הר כגיגית". מעניין שהרב קוק טען בדיוק ההפך. הוא חשב שהאדם הוא טוב ומוסרי בטבעו ובשורש נשמתו, והרע הוא שמגיע אליו בהשפעה מבחוץ.
כאן בא לוינס וטוען שהמוסריות אכן קיימת בנו. היא איננה תלוית אינטרסים. אומנם קורה שהאדם מעדיף את האינטרסים על פני המוסר, אבל זה יותר בגדר של חטא המנוגד למוסריות. בכל פעם שמתעורר בנפשו של האדם "הרהור תשובה", זהו מעין בת קול משמיים, כפי שאמר הבעל שם טוב. ובשפתו של לוינס, אלו עקבותיו של הקב"ה בעולם. כך גם כאשר אנו רואים את השני סובל ובוכה ומשהו מתרחש בנפשנו – זה בעצם ביטוי של היחס שלנו אל האינסופיות, אל האל.
כידוע, הפילוסוף הגדול קאנט ראה במוסר תוצאה של התבונה האנושית. לא כך לפי לוינס. המוסר איננו תוצאה של תבונה. אי אפשר לבסס את המוסר על מערכת רציונלית, שכן התבונה והרציונליות לא יובילו אותנו להיות מוסריים. המוסר הוא תוצאה של משהו אחר, שמגיע אלינו מהטרנסצנדנציה – מעבר לעולם, בדומה לרעיון של הנבואה.
בעניין זה, מעניין מאוד להשוות בין לוינס לישעיהו ליבוביץ. לכאורה יש דמיון ביניהם, אך זהו בעצם ניגוד גדול. כמו לוינס, גם ליבוביץ טען שיש משהו לא רציונלי, שמגיע אלינו מהטרנסצנדנטיות – מחוץ לעולם. אבל אצל ליבוביץ לא מדובר במוסר אלא בהלכה. יתר על כן, דעתו השנויה במחלוקת של ליבוביץ היא שההלכה איננה נוגעת כלל במישור המוסרי, והיא מנותקת ממנו לחלוטין. ליבוביץ לומד את החיוב המוסרי מנקודת מוצא הומניסטית ואתאיסטית, לא דתית, ובכך הוא ממשיך כמובן את דרכו של קאנט. אולם לפי לוינס, המוסר איננו רציונלי והוא מגיע אלינו מהטרנסצנדנטיות. בנקודה זו לוינס קרוב יותר לגישתו של מרטין בובר, הרואה במוסר תוצאה של מפגש בין האדם והא־ל. בובר, בניגוד ללוינס, כן חשב שישנה אפשרות למפגש מיסטי מסוים של האדם עם האל.
משפט ההיסטוריה
מאבק נוסף של לוינס הוא כנגד הטענה שההיסטוריה היא השופטת את המאורעות והמעשים האנושיים. מי שטען כך היה הפילוסוף הגל. ההיסטוריה, לדעת הגל, היא במהותה תהליך חיובי ומתקדמת לקראת מטרה חיובית (מה שמכונה "תהליך טלאולוגי"). ההיסטוריה תשפוט אילו מעשים היו נכונים ואילו לא. מה שמאפיין את הפילוסופיה של הגל זה הרציונליזציה של הדת. הוא לקח את המושגים הדתיים השונים ונתן להם את הפירוש הרציונלי שלו.
זו הייתה שיטתו לאורך כל הדרך. כך התייחס הגל לרעיון של יום הדין העתידי, רעיון שמפותח מאוד במסורת הנוצרית, המדברת על משפט אחרית הימים בעמק יהושפט, שבו יישפטו כל הפעולות האנושיות לאורך ההיסטוריה. זה מה שמכונה "אסכטולוגיה". רעיונות אלו יורשים כמובן מהמסורת היהודית, שמדברת על המשפט השנתי ביום כיפור, ולפי דעות אחרות אדם נשפט בכל יום ואפילו בכל רגע. אך בניגוד להגל, האדם נשפט על מעשיו כפי שהם באותו רגע, לא על פי איך שתתגלגל ההיסטוריה.
זו הייתה טענתו של לוינס כנגד הגל. הוא לא מקבל את הפרשנות ההגליאנית של משפט ההיסטוריה. לפי לוינס, נקודת התצפית על המוסריות של הפעילות האנושית נמצאת מעבר להיסטוריה, מעבר לטבע ומעבר לזמן. ההיסטוריה איננה בעמדת השופטת את המעשים האנושיים אלא היא בעצמה הנשפטת. לדעתי, רעיון זה ממשיך את קו המחשבה היהודי בוויכוח כנגד הפילוסופיה היוונית, המופיע כבר בתלמוד. המחשבה היהודית מציבה את הנבואה בעמדה השופטת את הטבע. הטבע איננו נקודת הייחוס האולטימטיבית. מה שמתרחש בטבע איננו מושלם ואיננו צודק. נקודת התצפית שלנו צריכה להיות מחוץ לטבע. גם הטבע עצמו עומד למשפט.
