ריבוי גישות ללא פירוק הקולקטיב: השיעור החשוב שלומדים מחלוקת הארץ

אט אט הם מגיחים מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה. בצעדים מהוססים, חסרי ביטחון, כיאה לאנטי־גיבורים, שהיעדר השלֵמות, המורכבות וחולשות אנוש בלולות בהם.

בעידן של מלכות ה' האבסולוטית הוקעו האנטי־גיבורים, נענשו והושלכו מן המחנה. אלה היו הצמאים והרעבים, חסרי הבית והשבט, תאבי השלטון ותאבי הרוח, המצורעים, הטמאים, בעלי המום, אלה שהחרדה העבירה אותם על דעתם, החוששים מהכניסה לארץ. לכל אלה לא נמצא מקום בתוך מחנה ה'. נדרשה שלמות מקסימלית באמונה, בביטחון, במשמעת, בצניעות, בקדושה וברוח, ואף בגוף. התבוננו ימינה ושמאלה ותמצאו גם היום את ממשיכי עדן השלמות. אלה שהדווקנות והטהרנות מעצבות את דרכם.

והנה, מתחילות את מצעד האנטי־גיבורות, בנות צלפחד הקרבות בהיסוס, "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד", ומעזות להופיע לפני "מֹשֶׁה.. אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן… הַנְּשִׂיאִים וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". בנות צלפחד משתייכות לשוליים החברתיים. יתומות מאב, נטולות עורף גברי במשפחתן, מה ששולל מהן, לכאורה, חלק בארץ. הן מתנצלות ומגוננות על אביהן שמת בחטאו: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת".

מעמדן מוטל בספק. הלכה חדשה נדרשת ביחס לאנטי־גיבורים. "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'". מתברר כי בעידן החדש של התרחקות ה' מהאדם, יש מקום לנעדרי השלמות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּובְרֹת". ה' המרוחק, כביכול, מחבק את האדם באשר הוא.

מנהיגות עם איזונים ובלמים

על מנת שמלכות האדם תוכל להתקיים בעידן המרחק, נדרשת מנהיגות חדשה, שונה. מיד לאחר פרשת בנות צלפחד, משה פונה לה' וממנף את התשובה הא־לוהית שקיבל, המאמצת את עמדת האנטי־גיבורות, למקום של מנהיגות. הפנייה היחידאית (המופיעה כך רק בפרשת קורח) של משה לה' מבליטה את השינוי: "יִפְקֹד ה' אֱ־לוֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" – רוח ובשר. התיאור הנאצל ביותר של האדם כ"רוח", לצד הבלטת החלק הגס והנמוך שבו, ה"בשר". "אָדָם וּבְהֵמָה, בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה. גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה", אנו אומרים בהושענות. מנהיג העידן החדש חייב להכיר במורכבות האנושית, באורות ובצללים, ברוח ובבשר.

על כן תכונותיו המנהיגותיות של המנהיג חייבות להיות דיאלוגיות, מכילות ומכוונות את העם בעדינות: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". העם צריך רועה, לא מלך. חובה שהמנהיגות תהיה מאוזנת ולא שלטון יחיד, אוטוקרטיה: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'". זה לא יהיה משה לבדו הנכנס אל אוהל מועד לשמוע את דבר ה'. אצל המנהיג הבא, יהושע, תהיה סמכות מנהיגותית ומולה סמכות רוחנית – יהושע ואלעזר הכהן הגדול. לא הכול יהיה מרוכז אצל מנהיג אחד.

פיצול זה יבטיח איזונים ובלמים וימנע כוח מנהיגותי בלתי מוגבל, שראשיתו בשבירת הלוחות וסופו בהכאה בסלע מבלי יכולת לדבר אליו ואל העם. כפי שמיטיב רש"י לתמצת: "איש אשר רוח בו –שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". כך הכרחי בעידן המאפשר את האינדיווידואליזם, היחידאיות.

לכן חלוקת הארץ המוזכרת בפרשתנו היא שבטית, משפחתית, ובסופו של דבר היא מגיעה לרמת הפרט: "הארץ תיחלק כך שכל שבט, ובשבט כל משפחה, ובמשפחה כל יחיד – ייטול את נחלתו הניכרת לעצמה" (רש"ר הירש).

בעידן זה, שבו היחיד מקבל מקום, משה יחלק את השלל לא רק לגיבורים היוצאים למלחמה, "חלוצי הצבא", אלא גם לאנטי־גיבורים היושבים בעורף: "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה" (לא, כז).

כולם תחת הטלית

רק בעידן שכזה יש מקום לבקשתם של השבטים ראובן וגד, לפרוש מהציבור ולהתנחל בעבר הירדן המזרחי. לפני ארבעים שנה בקשה זו הייתה נידונה כמרד. ואכן כך תופס אותה משה בתחילה, "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" (לב, יד) ומשווה אותם למרגלים. רק כאשר הוא משתכנע בטוהר כוונותיהם, מאפשר להם משה לחרוג מהציבור מבלי להיתפס כ"מרגלים החדשים". בעידן החדש יש מקום לריבוי גישות בתנאי שהוא אינו מפרק את הקולקטיב. עד כדי כך גדל כוחו של היחיד, עד שהוא יכול לחדש על נפשו מצווה באמצעות נדר או שבועה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל, ג). רק בעידן שבו לפרט יש מקום, תאפשר לו התורה להיות מעין מחוקק עצמי, ברשות התורה ובסמכותה.

עידן המרחק מה' מוביל ליצירת הגעגוע ההדדי: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, יט). באומרי פסוק זה במוסף של ראש השנה, נמלאות עיניי דמעות. כמה קשה המרחק בין האדם לאלוהיו, כמה אוקיינוסים של דם נשפכו בעטיו. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח). "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיר השירים ג, א).

המרחק מה' גוזר את המרחק בין איש לרעהו, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים. "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", זועק יוסף הבודד והמנוכר לאחיו. על כן, בברית המסכמת ערב הכניסה לארץ, יכניס משה את כל היחידים, הגיבורים והאנטי־גיבורים, תחת טלית הברית: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, ט).

איש בל ייעדר מברית העם. לכולם יש מקום, כולם אהובים, כולם נדרשים.