ברל'ה (שם בדוי) גדל בקהילה של העדה החרדית בירושלים. את המפלט מהקהילה הוא מצא בספרייה הלאומית בכרכי "תרביץ" ובספרי מחקר במדעי היהדות, ומשם התגלגל לאוניברסיטה העברית שנתנה לו פטור מפסיכומטרי ובגרות וקיבלה אותו למחלקה לתלמוד. הוא חולם "לשבת בבית ה' כל ימי חייו" כחוקר באקדמיה. למפגש איתי הוא הגיע יחד עם עוד כמה צעירים מקהילות שונות ומגוונות במגזר.
הרקע לריאיון הוא פוסט שפרסם חרדי לשעבר תחת השם "נסיך קטן פיליפ", ובו תיאר את חוויות האלימות הקשות שחווה בילדותו במוסדות החינוך החרדי. הפוסט עורר גל של פרסומים מסמרי שֵׁער, עד שהיה מי שהציע לכנות את התופעה כתנועת ה־#me_too של הגברים החרדים. פניתי לחברים בקבוצות פייסבוק חרדיות והצעתי להם להיפגש ולספר את סיפורם. הפניה עוררה התנגדויות רבות, אם מחשש לפגיעה במחנכים הוותיקים ואם מרצון שלא להוציא את דיבתו של המגזר, אך אחדים מהכותבים נעתרו להצעה והגיעו לפגישה. ראשון הדוברים היה ברל'ה.
"מכות עם סרגל על האצבעות היו דבר שבשגרה", הוא מספר, "אבל לרב'ה של כיתה ג' היו גם שיטות אחרות להטלת משמעת על התלמידים. היה לו קשה להושיב את התלמידים בשקט אחרי ההפסקה, אז הוא הגה רעיון פשוט: במשך כל השנה לא יוצאים החוצה בהפסקות. משמונה בבוקר ועד לארבע אחרי הצהרים אסור לצאת מכיתה ואסור לשחק בכיתה. שנה שלמה אתה כלוא בתוך כיתה. הרב'ה עצמו היה יוצא לעשן בין השיעורים ונועל את הדלת.
איך זה השפיע עליך?
"אחרי שהתחתנתי השלמתי הכנסה כמלמד לילדים בגיל 6, ושמתי לב שאני גם מרביץ להם. זה היה הרגע שבו הבנתי שזה טבוע בי כחלק מהשפה, חלק מהתרבות. זה זעזע אותי ועזבתי את העבודה".
ילדות כואבת
לפני המפגש שוחחתי עם נסיך קטן פיליפ (38), לשעבר אליהו פיליפ. הוא נשוי ליוצאת קיבוץ השומר הצעיר, אב לילד ומתגורר בברלין, שם הוא לומד גרמנית וחינוך במטרה להתפרנס כמחנך וכאמן. היום הוא לא שומר על אורח חיים דתי אך לדבריו "אשתי מדליקה נרות, אנחנו שרים שירי שבת ומתפללים". הזיכרונות שלו מילדותו בקהילה החרדית קשים: "היה את הרב עם 'מקל הקסמים', כך הוא קרא לו, מקל עגול עטוף בנייר דבק לבן. היה את הרב שהעמיד אותנו כשברכיו נועלות את הזרועות שלא יגנו על הפנים, סידר את הפאות שלנו טוב טוב מאחורי האוזניים, סטר לימין ואז לשמאל, וחוזר חלילה. היה את הרב שהצמיד אותנו לקיר ונתן סטירה, כדי שאת הסטירה השנייה נקבל מהקיר. היה את המנהל שהרביץ עם חגורה, לפעמים עם הצד של האבזם. היה את הרב הכהן עם הציפורן הגדולה – להיות מוכן למשיח, כשכוהנים ישחטו בבית המקדש עופות עם הציפורן – והוא היה דוחף אותה מתחת לציפורן שלנו.
"והכי גרוע, הרב של כיתה ח׳, היום מנהל סמינר, שמעולם לא הרים יד אבל השפיל בצורה שהכאיבה יותר מכל מכה. הוא היה אכזרי ומתוחכם, מרסק את הנשמה של הילד במילים ובמעשים. כאשר אחד התלמידים התנהג לא יפה, הוא היה משאיר אותו עומד בפינת הכיתה במשך כל ההפסקה מול הדלת הפתוחה כדי שכל התלמידים מהכיתות הנמוכות יראו את הנענש – הילד, שעוד כמה חודשים אמור לסיים את לימודיו ולהתחיל ישיבה".
"סקלת כאב, מנמוך לגבוה: מחבט שטיחים מפלסטיק – המכה רחבה, מפחיד, אבל לא מאוד כואב. מחבט שטיחים מבמבוק – הבמבוק פחות גמיש והרבה יותר מכאיב. חגורה – הרעש של ההצלפה מפחיד, שטח המכה לא גדול והכאב שורף. מקל מורה רגיל – מאוד כואב, ומותיר סימנים כחולים. חגורה עם אבזם – הברזל יכול לפצוע ולהשאיר צלקות, בעיקר אם הפין של הנעילה פוגע בגוף. סרגל מתכת – שורף שקשה לתאר. מקל מטאטא או לייסט של סוכה – כאב שחודר לעצם. הכאב כל כך חזק שאתה שוכח שהעור גם כואב. ובמקום הראשון כבל מאריך – אוושה מצמררת כשהוא חותך את האוויר. הכאב קשה מנשוא ושורף אימים. משאיר פסים של שטפי דם במשך זמן רב".
מתי קלטת שמשהו בהתנהלות הזו לא בסדר?
"כילד בבני ברק זה לא היה מוזר. רק כשסיימתי את השירות בנחל החרדי ויצאתי לטיול בחו"ל קלטתי שאני פגוע. הלכתי לטיפול ודברים החלו לצוף. לראשונה יכולתי לבכות ולהוציא את הדברים החוצה. כשפרסמתי את הפוסט קיבלתי כמות חריגה של תגובות והבנתי שמדובר בתופעה. אנשים טוענים שאלו סיפורים מהעבר ושהדפוסים הללו חלפו מהעולם, אבל אני מציע לקחת זאת בעירבון מוגבל. אנשים כותבים לי בפרטי על תלמודי תורה ספציפיים שהילדים הלומדים בהם חוטפים מכות גם היום.
איפה נמצאים ההורים בסיפור הזה, אי אפשר לערב אותם?
התשובה של פיליפ תחזור על עצמה גם אצל מרואיינים אחרים: "הבית היה לא פחות אלים מהת"ת. אם הייתי מספר לאבא שהמלמד הרביץ לי הוא היה מרביץ לי על זה שלא התנהגתי יפה. הייתי צריך להסתיר את הצלקות כשהלכתי לאמבטיה".
מה לדעתך יכול לחולל שינוי?
"משטרה לא תעזור כי אף אחד לא ישתף איתה פעולה, רק תהליך פנימי. סיפרתי את הסיפור שלי כדי לתת כוח לאחרים לספר את הסיפור שלהם. להבין שהם נורמליים ושהמורים שלהם לא היו נורמליים. אני רוצה שההורים הצעירים יהפכו לאקטיביסטים בקהילות, שיבהירו למחנכים שאין שום מקום לאלימות בבתי הספר. אני כבר לא שם, אבל לאף ילד לא מגיע לעבור את מה שאני עברתי".
לגדול בחברה אלימה
מוטי ארליך גדל בחסידות גור. הוא מספר שבעיות הקשב שמהן סבל הדביקו לו סטיגמה של "השובב של החיידר". "לאורך הילדות חטפתי מכות רצח. אם צחקת או לא התיישבת בזמן, המלמד היה מעמיד אותך לידו לאורך כל השיעור עם רגל בתוך הפח, וכל כמה דקות מצליף בך במקל. המלמד היה מכה אותי עם סרגל בחלק החד שלו, כדי שיישארו שריטות. פעם הוא שבר לי את האצבע. מלמד אחר היה רודף אחריי בכיתה. אם נתפסתי העונש היה צביטות שמשאירות סימנים כחולים.
"כשהגעתי לגיל 11 ניסיתי להחזיר, ופעם הצלחתי לתלוש שערות מהזקן של השרייבר (מורה מדרג ב' שמלמד חשבון או עברית). זה לא נראה לי מוזר מכיוון שגם מאבא חטפתי מכות. לרב'ה אחר היינו קוראים 'הענק הירוק'. הוא היה ענק, מרים אותך בצוואר עד שהכפתור נקרע ואתה נחנק. לא הייתה לו שום רגישות לעוצמת המכות והוא לא קלט כמה הוא מכאיב. רב'ה אחר היה מרביץ בחגורה מיוחדת. המשימה שלנו הייתה לגנוב לו את החגורה ולזרוק אותה לפח אבל כל פעם הוא היה מביא אחת חדשה וכואבת יותר".
מאיפה זה בא, הנחיות של האדמו"ר?
"גור היא חברה אלימה. היינו הולכים מכות בלי סוף בינינו לבין עצמנו. המכות הן באוויר, חלק בלתי נפרד מהחיים, גם בבית. התקוממתי רק כשזה היה 'לא צודק'. פעם באמצע התפילה ירדתי לשירותים ושמעתי ילד קטן תקוע באחד התאים. קפצתי מלמעלה כדי לחלץ אותו וכשפתחתי את הדלת אחד הרבעס ראה אותנו ונתן לי מכות רצח. הוא אפילו לא היה הרב'ה שלי וזה היה מבחינתי לא הוגן. חלק מהאחים שלי מסויטים עד היום אבל אני חי בהשלמה עם הילדות שלי".
בניגוד לכל אחיו ואחיותיו שנשארו בחסידות הסגורה, ארליך החליט לעזוב את גור אך להישאר דתי. הוא חובש היום כיפה סרוגה וחיי בקהילה ציונית דתית בירושלים. בתו הגדולה לומדת בסמינר ושאר ילדיו לומדים במוסדות הציונות הדתית. כשאני שואל אותו על פרשת הכדורים הפסיכיאטריים בגור הוא מציג עמדה מפתיעה: "אני בעד. כשילד חי בתוך חברה שבה הדרישה העליונה ממנו היא הינזרות מוחלטת ממין, וחוסר היכולת לעמוד בציפיות מכניס אותו לסבל קיומי עמוק, הטיפול הפסיכיאטרי מתבקש. אתה חייב להתייחס לאדם בקונטקסט שבו הוא חי. את התרבות של גור לא תשנה, אבל אתה כן יכול להפוך את החיים של הנערים לקצת יותר נסבלים".
ד"ר שלמה טיקוצי'נסקי גדל כחרדי, למד בישיבת פוניבז' וכיום הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. "המקל היה כלי עבודה בסיסי של הרב'ה בחיידר", הוא מספר. "הוא היכה אותי ונקע לי פעם בטעות את הבוהן. היא התנפחה וגרמה כאבי תופת, הוא נסע איתי למיון ונשאר איתי עד לחצות הלילה, אז שמו לי קיבוע. הוא נראה לי מרוסק נפשית מזה, כאילו קיבל את העונש מעצם התוצאה. ההורים שתקו. הם לא יריבו עם המערכת וגם אין להם זמן לעשות בלגן כשיש להם 11 ילדים לטפל בהם".
מה המצב היום, אתה רואה שינוי לאורך השנים?
"בוודאי. החלוקה הבסיסית היא בין אסכולת הייקים, שהשפיעה על הליטאים, לבין היישוב הישן שכולל את החסידויות הסגורות. הרב חיים פרידלנדר שהיה המשגיח של פוניבז', יחד עם הרב שלמה וולבה והרב מונק – הניעו תהליך שמיתן מאוד את השימוש באלימות כלפי תלמידים. הם אמנם לא פסלו על הסף סטירות חינוכיות, אבל הבהירו שעדיף להימנע מהן. זה מתחיל מר' שמואל סלנט שהורה למלמדים לא להעניש אלא לאחר שבועיים, כשכעסו של המורה שכך, וכך אם הוא בכל זאת מעניש זה רק 'לשם מצווה'. יש לו ביטוי, שכשמורה נותן סטירה הוא צריך להפגין 'כעס הפנים' ולא 'כעס הנפש'. הקו הזה השפיע על תלמודי התורה בבני ברק אבל פחות על המוסדות השמרניים בירושלים. היום הציבור החרדי הרבה יותר חשוף לשיטות דידקטיות מודרניות ששוללות מכול וכול ענישה גופנית, אבל עדיין יש פער בין זרמים שונים, ובירושלים השינויים איטיים יותר".
למה?
"כי הירושלמים חיים באווירה הרבה יותר אלימה. קח לדוגמה את ההפגנות בכיכר השבת לאורך השנים. ההתגרות בשוטרים היא ביטוי למסירות נפש. התעוזה גדלה משבוע לשבוע, השוטרים מטפלים בהם כמו בערבים, הילדים גדלים עם המון שנאה לכל מה שמייצג את המדינה, והאווירה ברחוב הופכת ליותר ויותר אלימה. זה משפיע על מוסדות החינוך".
הדרכות חדשות
עיון בספרי הדרכה חרדיים המיועדים למחנכים מלמד על גישה אמביוולנטית. כך למשל ב"מסילות חיים בחינוך" של הרב חיים פרידלנדר מצוטטת הגמרא המבחינה בין "נעם – תלמידי חכמים שבארץ ישראל" ו"חובלים – תלמידי חכמים שבבבל", ונטען שהשיטות הקפדניות מתאימות יותר ללימוד בחו"ל, ואילו בארץ ישראל צריך לשנות גישה. "ברור שהמשמעת צריכה לשלוט בכיתה, ומי שמפר סדרים ישא עונשו, אולם אין צורך להקפיד בכל דבר ויש וצריך להתעלם".
הרב פרידלנדר מרחיב בחשיבות "הארת הפנים" לתלמיד, אזהרה לפני ענישה ובדק בית עצמי של המלמד לפני "האשמת הכיתה". "בדרך כלל יש לנהוג במידת הרחמים, אך יש קו אדום שהילד העובר אותו ייענש. גם קטן שאינו יודע כיבוד הורים מהו צריך לדעת שהוריו אינם משחק ואי אפשר להתחצף אליהם. עליו להכיר במרותם ועליונותם, אם יישאר הדבר ללא תגובה מתאימה הוא עלול ללמוד שהדבר אינו נורא", כתב. הדרכה נוספת היא סירוב שיטתי לחלק מבקשות הילדים על מנת ללמדם דחיית סיפוקים.
ב"אגרות ומכתבים" של הרב שלמה וולבה נכתב כי כאשר המורה מעניש ראוי שהתלמיד "ירגיש את כאב לבו של הרב הנאלץ לאור הנסיבות להעניש". הוא מביא מעשה ברב ירושלמי שהיכה את תלמידו, והלה "הציץ וראה את הרב בוכה ועיניו זולגות דמעות. זה פעל יותר ממאה עונשים". בספר "אבני שלמה" הוא כותב במפורש: "בשום אופן לא להרביץ לילדים", ומצטט את ר' אליהו לופיאן שלעת זקנתו "התחרט על כל מכה שנתן לילדיו כשהיו קטנים".
אבל השאלה הגדולה היא היכן הדברים עומדים היום? שניים מהמרואיינים הציעו לי לקחת בערבון מוגבל את הטענות לפיהם האלימות הזו הינה נחלת העבר ואיננה קיימת עוד בתלמודי התורה במגזר. שניהם טוענים שבעקבות הפרסומים הגיעו אליהם עדויות על אירועי אלימות המתקיימים גם היום במוסדות שונים.
טיקוצ'ינסקי מתאר את המצב במוסדות כתהליך התפתחותי איטי: אם בעבר תפיסת חושך שבטו שונא בנו שלטה בכיפה, ה'גדולים' דהיום מחנכים לגישות אחרות, מתקדמות יותר, אולם ההפנמה ושינוי הדפוסים הארגוניים לוקחים זמן. התקווה לביעור הנגע הזה נמצאת אצל 'החרדים החדשים', כדוגמת אלו שהתראיינו לכתבה זו, יחד עם רבים אחרים מהמיינסטרים החרדי שאינם מגדירים את עצמם ככאלה. המודעות של הצעירים הללו לטראומות שהם עצמם סוחבים מילדות, גורמת להם להיות אקטיביסטים בנוגע להתנהלות המוסדות בהם הילדים שלהם מתחנכים. מי שנכווה ברותחין ישמור על ילדיו גם מצוננים.
