דן ויהודה הם שני קטבים במציאות הישראלית, בעבר ובהווה. עם זאת, במקורות ישראל עולה גם החיבור המיוחד שנרקם בין שני כוחות אלו. יהודה היה הראש לכל המחנות במדבר, דן היה המאסף לכל המחנות. הם הקצוות, ובתווך ביניהם נמצא כל מחנה ישראל. שניהם נמשלו בברכות השבטים לאריות (לצד סמלו של דן גם כנחש) ושני נציגיהם הבולטים – דוד המלך ושמשון הגיבור – הצליחו להביס אריה במהלך חייהם.
כשעם ישראל בונה את מרכז חייו, המשכן ובית המקדש, שבטי דן ויהודה הם המובילים את הבנייה: במשכן היה זה שיתוף הפעולה בין "בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" יחד עם "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן" (שמות לב). ובבניין בית המקדש, שלמה המלך איש יהודה נעזר ב"בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל" (דברי הימים ב, ב, יג). שמשון, השופט האחרון, שממנו והלאה עולה השמש על מלכות ישראל, היה בן לאם משבט יהודה (הצללפוני שמה, על פי חז"ל) ואב משבט דן (מנוח). החיבור המיוחד הזה ממשיך גם לעתיד לבוא כשחז"ל ידעו להגיד שהמשיח יגיע רק מתוך החיבור בין דן ליהודה: "משיח בן דוד שיצא משני שבטים, אביו מיהודה ואמו מדן" (ילקוט שמעוני פרשת ויחי רמז קס).
בין המישור וההר
דא עקא, לרוב הייתה מתיחות בין שבטי דן ויהודה. בסיפורי שמשון אנשי יהודה מסגירים את שמשון לפלשתים. המתיחות ניכרת גם ביחסיהם של הורי שמשון: "מלמד שהיה מחלוקת בין מנוח לאשתו: הוא אומר לה את עקרה ולכך אינך יולדת והיא אומרת לו את עקר" (במדבר רבה פרשת נשא פרשה י). מדרש נוסף מתאר מתח בין בועז השופט מיהודה לבין מנוח אביו של שמשון: "אמר רב: מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו… ובכולן לא זימן את מנוח" (בבא בתרא צא, א). מעניין לציין שרמזים למתח זה הגיעו אפילו לספרי הארי פוטר. הנחש, סמלו של דן, הוא סמלו של בית סלית'רין, והאריה, סמלו של יהודה, הוא סמלו של בית גריפינדור: שני הבתים שמתחרים זה בזה ללא הפסקה על הובלת עולם הקוסמים.
מתח זה יושב על הבדלי תרבות מהותיים שמשתקפים באזורים שבהם חי כל שבט: דן במישור החוף ויהודה בשדרת ההר. לאורך ההיסטוריה, עם ישראל ישב בהרים: הרי יהודה, שומרון והגליל. מישור החוף היה מקום מושבם של הכנענים, הפלשתים וההלניסטים. התפיסה שההרים הם מקום מושבו הראוי של עם ישראל הייתה כל כך מושרשת עד שמלך ארם מזהה את אלוהי ישראל כ"אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם" (מלכים א כ, כג). בימי בית שני אפולוניוס מפקד סוריה מזלזל ביונתן החשמונאי ומזמינו להתמודד מולו "בעמק, אשר אין שם אבן ולא צור ולא מקום לנוס" (חשמונאים א, י), בביטחון מלא שהיהודים אנשי ההרים לא יצליחו במישור החוף. בתקופת המשנה חז"ל התייחסו למישור החוף כמקום נחות מוסרית וקבעו ש"נעשה בכרכי הים מה שלא נעשה בדור המבול" (בראשית רבה, פרשת בראשית, כח).
החוקרים מציינים את הבדלי התרבות הניכרים בין אזורי ההר למישור. המדובר לא רק בהבדלים דתיים (חוסר ממצא של פולחנים ומקדשים בהר, לעומת מקדשים, פסלים ועצמות חזיר בשפע באזורי החוף) אלא גם בתרבות חומרית שאינה תלויה בהשקפה הדתית. כך, לדוגמה, בתקופת הברזל גודל הערים הגדולות בהר הוא 20־40 דונם, בעוד במישורים מוצאים ערים בגודל של 300־ 600 דונם. הקרמיקה באזורי ההר היא פשוטה, ללא עיטורים וממגוון מצומצם של כלים, בעוד הקרמיקה בחוף מעוטרת וממגוון רב של כלים ורשימת ההבדלים עוד ארוכה.
אזורי החוף של ארץ ישראל, שבהם יש קרקע פורייה בשפע, חיבור לנמלי הים וישיבה על הדרך החשובה ביותר בעולם העתיק – דרך הים, יצרו שם לאורך ההיסטוריה תרבות שפע, שנתונה להשפעות חיצוניות ומעודכנת כל העת בכל "חידוש" בטכנולוגיה. בניגוד גמור לכל אלה, אזורי ההר היו מבודדים ונישאים, ולא נטלו חלק בחגיגה הרב־תרבותית שהתרחשה למטה. אנשי ההר התאפיינו בשמרנות ובהסתגלות איטית לחידושים. אזור ההר הסלעי והקשה חייב מאמץ אדירים יומיומי בהקמת ההתיישבות – בירוא החורש, חציבת בורות מים והתקנת שטחי חקלאות מאזורי הטרשים על ידי עבודה מאומצת של בניית טרסות – מדרגות חקלאיות. במשפט אחד: ההר סימל לאורך ההיסטוריה את נפרדותו והיבדלותו של עם ישראל, בעוד מישור החוף סימל שפע ופתיחות לעולם.
פער זה ממשיך להתקיים בימינו. המהפך הדמוגרפי הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית הוא ההתיישבות בגוש דן. 70 אחוז מיהודי הארץ יושבים כיום במישור החוף, בין חיפה לאשקלון, אזור שכאמור כמעט אף פעם לא היה מיושב בישראלים, לא בתקופת המקרא ולא בימי בית שני. מהפך זה יצר כבעבר הבדלים רבים בין תרבות גוש דן לבין התרבות של יושבי ההר. ההבדלים כל כך רבים עד שיש כאלה שטוענים שיש להפריד את שתי המדינות, כפי שהציע לוחם הפלמ"ח והסופר יורם קניוק:
למה לא להיפרד מישראל ולהקים מדינה חדשה, מדינת דן שתשתרע על גוש דן? נקים כאן מדינה ברוח מגילת העצמאות; מדינה צרה וארוכה מן הגליל לדרום… בצד ההוא יחיו אנשי הימין הקיצוני, וחלקים גדולים מהחרדים והדתיים שרובם בגדו במדינה שהקמנו, שהם עצמם לא היו בה בעת הקמתה… תהיה להם ציון – ולנו ים. להם יהיה בית מקדש ולנו מוזיאונים ואולפני מחקר.
מהצד השני של המתרס הציע מיכאל בן חורין להקים את מדינת יהודה באזורי ההר, מדינה שתהיה עצמאית ומנותקת ממדינת מישור החוף. בספרו של הסופר ישי שריד "השלישי" על הקמת בית המקדש השלישי מתואר מתח כל כך חזק בין מדינת ההר למדינת המישור, עד כי בדמיונו הוא מתאר כיצד בית המקדש השלישי יכול היה לקום רק אחרי שכל ערי מישור החוף נחרבו על ידי פצצות אטום. המשותף לכל אלה, משני צידי המתרס, שהם לא מאמינים שהניגוד החריף בין מדינת תל אביב על מה שהיא מסמלת יוכל אי פעם להתאחות עם מדינת ההר על כל מה שהיא מסמלת.
הפלשתים ותרבות המערב
נראה שתקופת "עקבתא דמשיחא" היא תקופתו של שבט דן. הסיבה לכך היא שהעמים שעמם התמודד עם ישראל בתקופת המקרא היו בעיקר שֵׁמיים (אשור, בבל, פרס) או חמיים (מצרים וכנען). הפלשתים הם כמעט העם היחיד שאיתו התמודד עם ישראל שהגיע ממוצא "מערבי" (בני יפת). הפלשתים הגיעו לארץ מאיי הים, בעיקר כרתים, כחלק מהתפשטותה של התרבות המינואית – ערש תרבות המערב. שמשון ושבט דן הם מהבודדים שמתמודדים באופן מובהק עם תרבות זו ועל כן ישנה חשיבות גדולה להתעמק בסיפוריהם דווקא בימינו אנו, בשעה שזו התרבות השולטת.
מהם קווי האופי והכוחות של שבט דן? נתאר זאת בקצרה כעולה מסיפורי שמשון וממקומות נוספים במקרא:
אינדיבידואליות: שמשון הוא השופט היחיד שפועל לבד ולא מצרף אליו איש. סמלו של השבט הוא הנחש. בניגוד לשאר חיות השבטים (זאב, אריה, חמור ואיילה) שחיות בלהקות, הנחש חי לבד ופועל לבד מהרגע שבו הוא בוקע. גם צורת הלחימה הדנית היא בודדת: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט). אינדיבידואליות זו מתבטאת גם בתפילתו של שמשון, שהיא אישית מאוד וישירה מאוד, כמו התפילה על המעיין הנבקע בלחי ו"חזקני נא אך הפעם הזה".
עוצמה פיזית: שמשון הוא הרקולס היהודי, גבורה שמשתקפת גם מברכתו של יעקב לשבט דן. כשמקס נורדאו דיבר בקונגרס הראשון על "יהדות השרירים" החזקה והאיתנה, עמדה לנגד עיניו דמותו של שמשון הגיבור.
אסתטיקה: לשבט דן חוש אסתטי, כמיהה לשפע ונקיות. זו הסיבה ששבט זה נמשך לצפון, לארץ נחלי המים של מקורות הירדן. זו גם הסיבה שהיה כל כך חשוב שיהיה השותף המרכזי בבניית המשכן והמקדש.
חיבור לעמים: לשבט דן חיבור טבעי חזק לתרבות העמים, דבר המשתקף בנחלתו שבמישור החוף, ליד הים: "דָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" (שופטים ה, יז). הבעיה היא שחיבור זה גורם לו להתערבב בהם. כך שמשון נדבק פעם אחר פעם בפלשתים ועושה רושם שהוא מרגיש "בבית" בחברת הפלשתים הרבה יותר מאצל בני עמו. גם הפלשתים ביקשו להתערבב עמו: "מלמד שכל אחד ואחד הביא לו (לשמשון) את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו" (סוטה י, א). דבר דומה אירע בשעבוד מצרים כש"שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" ילדה בן ל"אִישׁ מִצְרִי" (ויקרא כד, יא) וכך היה עם בונה המקדש שהוא "בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי".
זנות: רבים במקרא התמודדו עם יצר המין, אך דומה שרק אצל שמשון "נעשתה לו כהיתר". הוא לא נחבא כדוד או יהודה, אלא הולך ובא אצל הנשים הנכריות, משתף בנעשה את אביו, אמו וחמיו ודומה שהדבר טבעי לו.
הליכה אחרי העיניים: "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו" (משנה סוטה, ט, ב).
התיקון בחיבור ליהודה
קל לראות עד כמה תכונותיו של שבט דן משתקפות היטב בדור שלנו: העוצמה והטכנולוגיה המזהירה שקמה לה במישור החוף, האינדיבידואליות שבה מתאפיין דורנו, החיבור החזק לתרבות העולם כשתל אביב היא אחת הערים הכי קוסמופוליטיות בעולם, המעבר מתרבות של שמיעה לתרבות שבה הראייה היא המדיום החזק ביותר והמסך הוא חזות הכול, והמתירנות המינית שמופיעה בפרהסיה ובכיסו של כל נער וזקן.
דווקא כוחותיו של שבט דן יודעים להוציא מהן את הטוב: האינדיבידואליות שתובעת לא להסתפק בסיסמאות גדולות אלא תביעה אישית מכל פרט "להתחבר" בעומק הדברים לערכים שאותם הוא נושא. גם הנטייה של דן לחיבור לעמים היא הקריאה לעם ישראל לצאת מהשטייטל ולממש את הייעוד "ונברכו בך כל משפחות האדמה". המתירנות המינית היא תוצר לוואי מעוות של תהליך רצוי וטוב – שחרור האישה מקללת הנחש הקדמונית של "והוא ימשול בך". המעבר שלנו למדיום חזותי הוא ניצנים של המעבר מישראליות שמעית של "שמע ישראל" ל"וכל העם רואים את הקולות". אלה הם הכוחות החשובים כל כך של שבט דן, שרק דרכם נוכל למלא את ייעודנו כאן. בתל אביב נמצא המפתח לייעודנו כאן.
למותר לציין שבכל כוח כזה ישנה סכנה ברורה: האינדיבידואליות עלולה לפרק כל חלקה טובה, הרצון לחיבור עם תרבות העמים עלול לגרום להיטמעות בהם עד אובדן זהות, הטכנולוגיה והכוח השמשוני הרב עלולים להביא להיבריס ולתחושת כוחי ועוצם ידי. ולכן כל כך חשוב החיבור עם שבט יהודה, שנושא ערכים כמעט מנוגדים:
כנגד האינדיבידואליזם, הערכים היהודאים מדגישים את החיבור הכללי תחת "המלכות"; כנגד הרצון להיות חלק מתרבות העמים הם מדגישים את ייחודו של עם ישראל; ואל מול הטכנולוגיה המתפתחת בקצב שהמוסר אינו יכול להדביק קורא שבט יהודה לחיבור הקדמה עם המוסר שקיבלנו בסיני. החיבור בין דן ליהודה, שחז"ל ראו בו את המפתח לגאולה השלמה, מחבר את הטכנולוגיה למוסר, את "ונברכו בך כל משפחות האדמה" ל"ואעשך לגוי גדול", את חוסר הכפייה והבחירה האישית למחויבות לכלל.
אסיים בסיפור היפה ביותר בעיניי מכל סיפורי שמשון. שמשון לוקח את שערי עזה, בירת פלשת, על כתפיו ומעלה אותם אל פני ההר שבחברון – בירתה של יהודה. כשהסתכלתי בתמונתו של הצייר גוסטב דורה על סיפור זה ראיתי לפתע את הדמיון למשה רבנו המוריד את הלוחות. שמשון מנסה בכתפיו הרחבות לחבר את העוצמה של שבט דן המתבטאת בשעריה של עזה ולהעלות אותה לחברון. יש כאן כעין לוחות ברית מהופכים. אלו לוחות שמייצגים את הכוח, העושר והעוצמה של בני האדם, שערי העיר העשירה בארץ, ואותם מבקש להעלות שמשון לחברון, עיר האבות, שמסמלת יותר מכול את הייחוד של עם ישראל.
בני מרשק, הפוליטרוק ואיש המורל של הפלמ"ח, כינה פעם את מלחמת העצמאות בשם התמציתי "חזית ברוחב כביש". הוא התכוון לכך שרוב משקלה של המלחמה היה על הדרך בין תל אביב לירושלים. גם היום החזית שלנו היא רוחבו של כביש מספר אחת, המחבר את ירושלים לתל אביב. את דן ליהודה.
נתנאל אלינסון הוא ראש מכינת חצבה בערבה
