ניצולי המגפה, שזנו עם בנות מואב, חזרו כפופי ראש ומבוישים למשפחותיהם. איך קיבלו אותם נשותיהם? הוריהם המבוגרים? ילדיהם? כמה משפחות התפרקו כתוצאה מההוללות של הבעלים?
קולות החנגה הפרועה נישאו למרחקים, ומהתנהגותו של זמרי בן סלוא עם הנסיכה המדיינית כזבי בת צור אנחנו למדים שהדברים נעשו בפרהסיה. ואיך בדיוק ישבו משפחות מתי המגפה "שבעה" על האנשים שמתו בחטאם המחפיר? התיאור הנשגב של בלעם, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", נראה לפתע תלוש מהמציאות. דברי רש"י על כך שפתחי האהלים לא היו מכוונים זה כנגד זה מטעמי צניעות, נראים רחוקים אף יותר.
חברי שמעון הקשר ז"ל סיפר לי שכילד קטן בשואה הוא אכל סנדוויץ' טרף שהגישו לו השכנים הגויים. אביו סטר לו על לחיו, לא על כך שאכל בתמימותו אלא על כך שליקק את שפתיו. לפי המדרש לפחות, הטעם המתוק של החטא עוד קינן בחוטאים. כאשר בני ישראל לקחו בשבי את נשות מדיין במלחמה, הם נכספו אליהן וחסו עליהן. כך אומר ר' אלעזר ברבי שמעון: "מלמד שהיו (בני ישראל) מכירין את כולן (בנות מדין), ואומר זה לזה, זו היא שחטא עמה פלוני" (ספרי זוטא). לא לחינם קוצף משה על פקודי החיל: "הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'".
שכבה דקה
טבע האדם מדאיג. באבחת סערת יצרים, כל החיים המתוקנים והערכיים שהאדם בונה מתפוגגים כלא היו. משפחות מתפרקות, ערכים נרמסים, הזהות הלאומית מתמוססת בלהט ההתבוללות. כל העולם המתוקן מהווה שכבה דקה ופריכה, המנסה לבלום את היצרים המשתוללים בתוכיותו של האדם. עוצמת היצרים באה לידי ביטוי בתיאור הקצרצר של התורה את חטא בעל פעור. פחות משלושה פסוקים מתארים את ההתפרקות הטוטלית הזו:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלוֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלוֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר.
כמו לבה רותחת הפורצת בבת אחת ומשמידה את כל מה שסביבה.
בפרשת מטות מציעה התורה שתי דרכי התמודדות עם המצב המשברי הזה. בשפת חכמי הדורות האחרונים ניתן לייחס שתי דרכים אלה לראי"ה קוק מחד, ולרבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, מאידך. רבי ישראל סלנטר מציב את היראה, את הפחד, ככוח שיביא את האדם להשתמש בשכלו ולא ברגשותיו הסוערים: "דִּמְיוֹנוֹ (של האדם) מוֹלִיכוֹ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לֵב רְצוֹנוֹ, בַּל יֵחַת (לא יפחד) מֵהֶעָתִיד הַוַּדַּאי, עֵת יִפְקֹד ה' עַל כָּל מִפְעָלָיו, וּבִשְׁפָטִים קָשִׁים יִוָּסֵר" (אגרת המוסר). הדרך להתגבר על היצרים היא בטיפוח יראת העונש.
מאידך, הרב קוק כותב: "התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא, מוכרחת היא לבא לידי האושר הגדול של תשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול" (אורות התשובה ה). הדרך להתגבר על חולשות החיים היא להבריא את החיים, לחזק את הרצון, ולחיות טוב יותר עם השינוי בחיים.
בפרשת מטות, הדרך הראשונה בהתמודדות עם הטבע האנושי המסובך מתחילה בפרשת נדרים, אך מסתיימת בנושא רחב יותר: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ". דיני נדרים אינם כל החוקים הנוהגים במשפחה, ואפילו לא רובם. מדוע נבחרו דווקא הם לבטא את "חוקי המשפחה"?
מיוחדים הם הנדרים מכל מצוות התורה, בכך שהתורה מסמיכה את האדם לחוקק את חוקיו הפרטיים, שיש להם תוקף כדיני תורה ממש. זהו מפגש מדהים בין האישיות האנושית המוגבלת בשכלה וברצונה ובין התוקף האלוהי. היוזמה של האדם מקבלת תוקף נצחי. או כמו שנהוג לומר בשפת הסלנג: "הכדור עובר למגרשו של האדם".
בעצימת עיניים
במאמרינו הקודמים הרבינו להצביע על כך שהמסע לארץ ישראל מהווה תהליך מתמשך של מעבר מהעולם של שלטון ה' האבסולוטי, לעולם שבו הא־לוהים מתרחק מהאדם, ועל האדם לבחור בו. חוקי התורה הנכפים על האדם מבלי שבחר בהם מרצונו החופשי, חלשים הם אל מול הכוחות הפנימיים והחיצוניים המופעלים עליו. העגל נבנה ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, והלוחות מתנפצים. אף המשפחה, שהתוקף הא־לוהי מחזיק אותה, מתפרקת במהירות אל מול הפיתוי של בנות מואב.
תיקון המשפחה הוא בנדר, המשקף את הבחירה האנושית בה'. הנודר מתיך את רצונו הפרטי של האדם ברצון האלוהי. הבחירה הזאת נעשית בתוך המשפחה, עם האב שיכול להתיר את נדרי בתו והבעל את נדרי אשתו. הנדר, היוזמה והבחירה האנושית, הם חלק מהאקו־סיסטם המשפחתי. בניגוד לצור, ממלכי מדיין, השולח את כזבי לזנות עם הגדול שבישראל, התורה מסיימת את פרשת התיקון: "בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ".
החטיבה השנייה בפרשת מטות היא מלחמת הנקם במדין. כאן היראה פועלת, ובאופן אלים ממש היא מסלקת את הפיתוי: "וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ". כאן יש פחות אמונה באדם שיוכל לחיות בהרמוניה ובוויסות מוסרי וערכי כנגד הכוחות העזים המאיימים על הסדר הטוב. כאן על האדם, במונחי ימינו, לעצום את עיניו, להתרחק, להסתגר, לברור היטב מה הוא מכניס לחייו ומה הוא דוחה. גישת היראה, שרבי ישראל סלנטר הוא מהמייצגים הבולטים שלה, בולטת כאן מאוד.
פרשת מטות מלמדת שאי אפשר לזה בלא זה. אהבה וצמיחה זקוקות ליראה, התרחקות וסינון, ולהפך. הספונטניות האנושית זקוקה לאבסולוטיות האלוהית ולהפך. יראה ואהבה.
