חיבור בין עליונים לתחתונים: כיצד ריפוי המשפחה קשור לתיקון היקום?

העת החדשה המוקדמת נחשבת לתקופה המסמנת את המעבר מימי הביניים אל העידן המודרני. היא מזוהה בין השאר עם גילויים פורצי דרך כדוגמת הדפוס במרחב האירופי והתפוצצות הידע שהוא נשא בחובו, או גילוי אמריקה ועושר ההזדמנויות שנפתח בעקבותיו. בזירה המזרח־תיכונית הייתה זו האימפריה העות'מאנית, שהתעצמותה הגוברת בשנים אלה כללה גם את כיבוש ארץ ישראל ובניית חומות ירושלים. גם בעולם היהודי מדובר באחת מנקודות השינוי שעיצבו את פניה של היהדות המודרנית. גירוש ספרד הוביל לשבר גדול בקרב אחת מהקהילות הגדולות והחשובות בהיסטוריה היהודית, ולעיצוב מחודש של פני היהדות בשנים שלאחר מכן, במיוחד באותן קהילות שהמגורשים הגיעו אליהן.

אחד ממוקדי השבר בקרב קהילות אלה היה התא המשפחתי, שעבר טלטלה קשה בעקבות הגירושים וחיי הנדודים, אינוס להמרת דת של חלק מבני המשפחה, עקרוּת, תמותת תינוקות ועוד. מחקריה של רות למדן, שהתמקדו במרחב זה, חשפו מקרים שונים של קנאה, חוסר אהבה ואף שנאה של ממש בין בני זוג, שהיו עלולים להגיע עד כדי אלימות פיזית ומילולית.

כך למשל, מקרה של עימות ורצון להתגרש הובא בפני ר' יום טוב צהלון (מהריט"ץ), פוסק הלכה שפעל בצפת בשלהי המאה השש־עשרה, בטענה ש"תמיד היה הבעל מתלונן ומתרעם ממנה באומרו שהיא אינה אוהבת אותו, והיא גם היא תשיב אמריה לו שלא היה מראה לה פנים של אהבה שלום ורעות" (שו"ת מהריט"ץ החדשות, סימן קעב). במקרה אחר כפו פוסקי ההלכה על אדם בשם ברוך בן יעקב, שהתגורר בביירות, לגרש את אשתו, וזאת "כיון שהאיש הזה לא היה מקיים מה שחייב לאשתו מן התורה בשארה ועונתה… שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזון, ולא קרב אליה, ונשא נשים אחרות" (שו"ת מבי"ט, חלק א, סימן עו).

ההנהגה הרבנית שנדרשה לסוגיות אלו ביקשה בדרך כלל לפשר בין בני הזוג, ועמלה קשות להחזיר את האהבה, השלום והרעות לביתם. במקרים חריגים נחתם "שטר פשרה" בין בני הזוג, שבו כל אחד מהצדדים התחייב למלא את חובותיו בזוגיות. ידוע גם על מקרים שבהם "אישה כשרה" שהתגוררה בשכנות לבני הזוג מונתה לפקח על ה"שלום בית", ובמקרה הצורך אף להעיד על מסכת היחסים בפני בית הדין.

במקרים אחרים, נשים שהתמודדו עם בעיות של עקרות או שעברו את גיל הפריון גורשו על ידי בני זוגן, או נאלצו להתמודד עם כניסה של אישה חדשה וצעירה יותר, שנוספה לצורך הרחבת המשפחה. ר' שמואל די מודינה (מהרשד"ם), הפוסק הסלוניקאי הנודע, דן במקרה של אישה בת ארבעים ושש שלא ילדה, ובעלהּ־יבמהּ ביקש לגרשה. במהלך הדיון העיר המהרשד"ם כי "בזמננו זה אנו רואים בלי ספק שרוב הנשים שהגיעו לפרק אשה זו תוחלתן נכזבת מלילד" (שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, צא).

כניסת נשים צעירות לחיק המשפחה השפיעה גם על יחסי הכוחות הפנימיים, כאשר אותן נשים צעירות היו קרובות יותר לילדיהן ולרוב גם אמונות על גידולם ועל חינוכם. ממקורות בני הזמן עולה הקשר הקרוב והאוהב שהתקיים בין הילדים לאימותיהם והכרת הטוב על דאגתן רבת השנים, במיוחד במקרים שבהם האב המבוגר כבר הלך לעולמו. דוגמה לקשר כזה אפשר למצוא בהספד של ר' חיים ויטאל על אימו:

על אמי הורתי… ואבי שבשמים אסף אותה אליו והעלה אותה לשמים… הקרחה שאנו צריכין לקרוח עליה הוא על החסרון הנוגע אלינו, בניה, אשר סר צלה מעלינו משתי סיבות, אם מצד המוסר שהיתה מוכיחה אותנו לעבודת השי"ת ולהסירנו מדרך רע… ואם מצד 'ועשה טוב', שעל ידה היינו קונים עבודת האל יתברך… אחר אשר אבינו ע"ה נפטר ונאסף… והיא נשארה אחריו בחיים להוכיחנו בדרך טוב (עץ הדעת טוב, ח"ג, קנא-ב).

"להשיב אימנו אל מכונה"

תופעות מעין אלה היו מוכרות גם למקובלים שפעלו בתקופה זו, וכדרכם ביקשו לראות במציאות הארצית והאנושית משמעות רחבה יותר הנוגעת למצבו של עם ישראל כולו, ואף למעלה מכך – ביטוי והדהוד להתרחשות בעולמות העליונים. אחד מפסוקי המפתח שעליו התבססו המקובלים בהקשר זה הוא הפסוק מאיוב "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ־לוֹהַּ". מפסוק זה למדו המקובלים כי הדרך להעמיק בידיעת האלוהות היא באמצעות ההתבוננות בחיים האנושיים עצמם, שאינם אלא השתקפות וצלם של העולם העליון. באופן זה ניתן היה להמיר את אותן התמודדויות זוגיות ומשפחתיות מהמישור הארצי והיומיומי אל הקשיים והבעיות שעימם התמודדו, כביכול, הזוג הא־לוהי – הקב"ה, ובת זוגו, השכינה.

מבין המקובלים שהתייחסו בהרחבה לסוגיות אלה בולטת חבורת מקובלים שפעלה בעיר צפת ובראשם ר' שלמה אלקבץ, הידוע כמחבר הפיוט "לכה דודי", ותלמידו־גיסו, ר' משה קורדובירו (הרמ"ק), מהמקובלים הפוריים והחשובים במסורת היהודית, שבשנה זו אנו מציינים 500 שנה להיוולדו. בניתוחם את המשבר הזוגי שבין הקב"ה לשכינה בתקופת הגלות, ניכרים הזיקה והדמיון לאותם קשיים משפחתיים שהיו מוכרים להם מסביבתם הקרובה, כאשר גם בעולמות העליונים מתגלות תופעות של כעס, קנאה ואף אלימות, לצד התמודדות עם קשיי פריון, הפלות, בלות וזקנה.

אלא שאל מול הפתרונות הפורמליים שהציעה ההנהגה הרבנית לאותם מקרים שהגיעו לפתחה, ההתמודדות של מקובלי צפת עם הקשיים של בני הזוג העליון הציבה אותם בעמדה שונה וקרובה הרבה יותר של בן המקורב לאִימוֹ, המזדהה עם כְּאֵביהּ ומבקש לתקן את השבר המשפחתי. לשם כך אף נוסדה תפילת "לשם יחוד" הנאמרת לפני כל ברכה ומצוה, כפי שכותב תלמיד הרמ"ק, ר' אליהו דה־וידאש:

ובפרט בגלותנו זה שנפרד היחוד ואמנו בגלות בעונותינו… שצריכים אנו לתקן היחוד בתפלתנו ומצותינו. והוא כמשל הבן האוהב את אמו, שישאל מאביו שאר כסות ועונה אמו העניה, ויתרעם אל אביו ויבכה על גירושיה ויזכור לאביו אהבת נעורים… ובזה מעורר אהבת התפארת אליה, והבנים חייבים לעורר אהבה זו בתפלתם.

…ודרך כלל לכל יחודי השכינה שביארנו ונבאר עוד בעזרת השם, צריך קודם שיעשה היחוד ההוא, יאמר בפיו ויוציא בשפתיו: דבר זה או מצוה זו אני עושה לייחד השכינה עם קוב"ה… ויכוין שבזה תתעלה מהגלות (ראשית חכמה, שער האהבה, פרקים ז-ט).

הבנים שחטאם הוא שהוביל לגלות ולפירוד בין האב – הקב"ה (תפארת), ובין האם – השכינה (מלכות), נדרשים כעת לשוב ולעורר את האהבה ההורית בתפילתם, בהפצירם באביהם לחזור ליחסי נישואים תקינים של "שאר כסות ועונה" שאבדו בגלות. כך גם נדרשים הבנים, הרואים את "אמנו מושכבת בעפר", להתעורר בתשובה ולבקש את חזרתה למקומה:

ועתה כהיום אנחנו בגלות בלתי מקיימים מצות יוצרנו… כן הענין באמנו למעלה כי הנה היא למטה עמנו בלתי מראה פעולות אדוניה על ידה… ויהי כראות אבינו את אמנו מושכבת בעפר, נטרדת בעונותינו, גם הוא מר נפש וירד להצילה לבל יעשקוה זרים… ומעתה, מי הוא זה ואיזה הוא אשר יראה דברים הללו ולא יקרע סגור לבו לשוב בתשובה, להשיב אמנו אל מכונה ואל היכלה. כי לבעבור זאת שוּלחה עמנו בגלות, כי כאשר נזכור גלותהּ ושפלותהּ נמרר בבכי, ונתם דרכינו בזכרנו כי מידנו היתה זאת אליה… (ר' שלמה אלקבץ, ברית הלוי, י, א)

האם העליונה, אשר מזוהה גם עם ספירת המלכות, שוכבת בעפר ומטולטלת בגלות, ומצב זה מעורר את בניה להזדהות עם כאבה ולבקש שתשוב "אל מכונה ואל היכלה". לשם כך חידשו מקובלים אלה שלל פרקטיקות כדוגמת תיקון חצות בכל לילה, יציאה למסעות גירושין, או קבלת שבת על שלל פיוטיה ומנהגיה, שבכולם בולטת ההזדהות עם כאב השכינה במצבה הנוכחי, והשאיפה לעורר מחדש את האהבה בין בני הזוג העליונים.

הדדיות בין זכר לנקבה

רעיון זה עומד גם בבסיס החיבור "תפילה למשה" – פירושו המקיף של רמ"ק לתפילה, שבו הוא מתאר את מהלך התפילה כולו כפעולה מתמשכת ויומיומית שנועדה להעלות את השכינה ממצבה השפל ולהחזירה למצבה המתוקן. שיאו של התהליך הוא הייחוד והזיווג המתקיים בברכת "שים שלום" שבסוף תפילת העמידה, ובנפילת אפיים מיד לאחריה. מצב רגעי זה, שבו בני הזוג עומדים פנים בפנים במלוא שיעור קומתם, מתואר במקומות אחרים כמצב המתוקן והקבוע שיקרה בגאולה הסופית:

…כי המלכות בת עשר ספירות שעור קומה ידועה… והיא כל מציאותה למטה שוכבת לעפר… ונתרחקה מבעלה בסוד המיעוט… אמנם לעתיד… היא תתעלה ותעמוד עם בעלה לימינו, זה כנגד זה, ותתעלה למעלה פנים אל פנים, ראש בראש… ויהיו לה עתות עונתה בלי טרדה, ויהיו לה מזונותיה בשופע ובניה בביתה, והחצונים שהם ימי נדותה אינם במציאות, ותהיה מאירה מאור אין סוף בשעור מופלג בלי חסרון (אור יקר תקוני זוהר ו, עמ' רט-רי).

הדדיות זו שבין הזכר לנקבה, העומדים זה מול זה פנים אל פנים, היא אפוא חלק משמעותי מחזון הגאולה העתידי של הרמ"ק. אלא שבמציאות הארצית הנוכחית מדובר בתיקון רגעי בלבד, שכן מיד לאחר מכן מתעורר קושי חדש בניסיון להוליד את פריו של אותו זיווג, דהיינו את השפע האלוהי, ולהוליכו בבטחה מרחם המלכות אל המציאות הארצית התחתונה.

רגע הלידה, שבהקשר הארצי ידוע כרגע קשה ומסוכן, הן ליולדת והן ליילוד, מתואר באופן דומה גם ביחס למציאות הא־לוהית. כבר במדרש, ובהמשך בספרות הסגולות והמרשמים, משמש פרק כ שבתהלים ("יענך ה' ביום צרה") כסגולה ללידה קלה, וזאת בשל שבעים התיבות שממנו הוא מורכב, המושוות לשבעים הקולות שמשמיעה היולדת בעת כריעתה ללדת.

גם במציאות הצפתית ידוע על שימוש בסגולה זו, כפי שעלה משאלה שהגיעה למהריט"ץ על אודות נשים "היושבות על המשבר וקורים ה' ה' כמה פעמים – אם ראוי למחות בידם". בתשובתו הגן המהריט"ץ על המנהג, וקבע ש"הדבר ברור שאין למחות בידה ולא ביד העומדות לימינה כי היא מתפללת על עצמה וקוראה את ה' בחזקה והנשים מתחזקות בתפלה עליה… וגם אומרים מזמור יענך ה' ביום צר שהוא מסוגל, ורוצה לומר: את קוראה ה' ה' – יענך ה'" (שו"ת מהריט"ץ החדשות, סי' צב).

כחלק מאותו מעתק מהארצי לא־לוהי, כך גם רגע הלידה של השכינה – על הסכנות הכרוכות בו – עובּד מחדש על ידי רמ"ק ושולב בתוך מהלך התפילה כמוסב על הלידה העליונה של השכינה־איילה, שגם היא נאלצת להתמודד עם כאבי הלידה. כדי להקל על כאביה יש לומר את אותו מזמור כ', הממוקם בסידור מיד לאחר נפילת אפים:

'יענך ה'… דומה ממש למשל האילת שהיא מעוברת ואינה יכולה ללדת, דהיינו המלכות שהיא מלאה שפע ואינה יכולה להשפיע לתחתונים מפני שהחטאת רובץ בפתח ואינו נותן השפע להיות נשפע מפני שהוא מקטרג… והרי האילת מייללת ופועה בכאביה, שהיא מרחמת על בניה… לכך סגולת המזמור הזה להיעזר משם לתת מרחב לשפע להיות נשפע… והנה לפעמים מהחולשה שנאמר 'צור ילדך תשי' נעשה הולד והשפע נפל חס ושלום ושולטים בו החצונים, לכך אמר ישגבך שם א־להי יעקב, כדי שלא ישלוט החצוני בך ולא יעשה הולד נפל… (תפלה למשה, קלט ע"ב).

כמו המיילדת הארצית, המבקשת לסייע ליולדת תוך שימוש בסגולות ובפסוקים, כך גם המקובל מתפקד כמעין מיילדת שתפקידו לסייע ולתמוך בלידת אימו האלוהית. לשם כך עליו להיעזר ב"סגולת המזמור הזה" כדי ליישב את דעתה של היולדת, כשברקע מצויות אותן החששות מפני הפלה והולדת נפלים ח"ו.

"יכוון בסוד החיבוק"

לצד מהלך עשיר ומפורט זה של עבודת התפילה, יחד עם יתר המנהגים והפרקטיקות הקבליות שבמוקדם השאיפה להעלות את השכינה ולחברה עם בעלהּ, מפתיע לגלות אפיק פעולה נוסף שבו ביקשו מקובלים אלה לתקן את השבר הפנים־אלוהי שלא נעשה בהכרח על ידי תפילה ומצוות. תיקון זה נעשה על ידי התמקדות בריפוי ובתיקון של חיי המשפחה עצמם, במישור הארצי ובחיים הפרטיים של כל אדם ואדם. ההשתקפות של העולם העליון מתוך המציאות הארצית אפשרה למקובלים לפסוע צעד אחד נוסף ולהציע כי תיקון העולם העליון ייעשה באמצעות יצירת מודל מתוקן במישור הארצי.

כך למשל, כהמשך למצוי בזוהר, רמ"ק העניק לנישואין משמעות עליונה בקביעתו כי "הנה האדם בעוד שלא נשא אשה – פשיטא שאין עמו שכינה כלל, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה… ולא תבא אליו שכינה אם לא ידומה אל מציאות העליון" (תומר דבורה, פרק ט). כך, גם אל מול מגמות סגפניות שרווחו בזמנו, ושביקשו לצמצם ככל הניתן את החיבור שבין האדם לאשתו ולהותירו למטרות פריון בלבד (ראו לדוגמא שו"ע או"ח, סימן מ), רמ"ק דווקא ראה בחיבור עצמו את פסגת המעשה הקבלי:

…ועלתה במעלה יותר ויותר, מפני שאין לך מצוה שידומה ממש אל הזיווג העליון בכל צדדיו כמו המצוה הזאת, מפני ששאר מצות התורה ירמזו בצלם והדמות העליון לייחד הספירות אמנם רמז רחוק מאד, אבל סוד הזכר והנקבה הם ממש סוד הספירות העליונות… ולא לחינם היא המצוה הראשונה הרמוזה בתורה פרו ורבו… וכאשר יתחברו הזכר והנקבה תחתונים, יכוונו ממש קשר ויחוד אותם העליון… ויכוין בסוד היחוד העליון (תפלה למשה, ריג ע"א)

בשונה מיתר המצוות שהן רק רמז או משל לייחוד העליון, בני הזוג המתחברים יחד במצוות עונה מגלמים בכך את היחוד העליון "ממש". מבין שלל ההנחיות שהרמ"ק מביא בהקשר זה מצויה גם ההנחיה לשמח את אשתו ולהטיב את כוונתה: "ואחר כך ישמחנה בדברי מצוה, ויקרב דעתה אל הקדושה, וייטיב כוונתה כפי כחו, ואחר כך יכוון בסוד החיבוק שהוא בבחינת התפארת והיא בבחינת המלכות" (שם).

כהמשך למגמה זו, רמ"ק ראה את כל ההתנהלות המשפחתית שבין האדם לאשתו או בין האדם לילדיו כתיקון לאותו שבר אלוהי, וניסיון להחזיר מחדש את חיי המשפחה האלוהיים למסלולם:

"בכל דרכך דעהו" אפילו מילי דעלמא, יכוין האדם אל היחוד העליון. אם יבנה בית יאמר: 'הרי הבית היא השכינה, ואני בונה בית שהיא קישוט השכינה, וכשאדור בה שאני אדם, הרי תפארת בתוך מלכות'. אם יקנה לאשתו בגדים, יאמר: 'אלו קשוטין דשכינתא'. אם ינשק לבנו יכוין חכמה לתפארת, אם לבתו – במלכות. ועל דא הוא בכל דרכיך דעהו בסוד ראה חיים עם אשה [אשר אהבת]' (אור יקר יד, עמ' נא).

כל מרכיבי הבית זוכים לזיהוי בתוך מערכת הספירות, כאשר חיי משפחה מתוקנים של זוגיות בריאה ומשותפת, לצד יחס מאיר ומלא אהבה כלפי בני הבית, מתפרשים מעתה כחלק משמעותי לא פחות בתיקון העולמות העליונים. בכך, למעשה, ניתן לראות השלמה של התהליך כולו: על פי העיקרון של "מבּשרִי אחזה אלוה", הועתק השבר של התא המשפחתי בדורות אלה מהמישור הארצי אל העולמות העליונים, כשבר פנים־אלוהי בין הקב"ה לשכינה. האחריות על תיקון שבר זה הוטלה על האדם, שאת תפילתו עליו לכוון מעתה לייחוד מחדש של הקב"ה ושכינתו. אלא שבכך לא ניתן להסתפק, ויש צורך לשוב אל אותו "בּשרִי"־ארצי, ולתקן את חיי המשפחה עצמם הכוללים חיי זוגיות ומשפחה עשירים ומלאים בשמחה ובאהבה.

ביטוי יפה לעניין זה ניתן למצוא אצל ר' גדליה קורדובירו, בנו של הרמ"ק, שכאשר הביא את "סדר העבודה" של אביו לבית הדפוס, הוסיף בסופו גם כמה מילות הקדשה לאימו שדאגה לחנך אותו לאחר שאביו כבר נפטר:

…וצדקת הרבנית אמי, היא סמכתני בחכמת נשים בנתה ביתה… היא שעמדה לי ותאזרני חיל לשמש חכמים, תמיד לא זזה ידה מתוך ידי עד שעמדתי על דעתי ומה שחנני ויחונני קוני לתורה ולתעודה אקראהו תורת אמי. יהי רצון שאזכה לשמש לפניה במורה וכבוד אורך ימים ושנות חיים כי מעולם היא לי דיוקנא דשכינתא ודאי (סדר העבודה, לט ע"ב)

בדבריו המרגשים זיהה גדליה בין האֵם ובין דמותה של השכינה, וחשף בכך משהו מהלך הרוח שהתקיים בבית שבו גדל. דמות השכינה שלה הקדיש רמ"ק את חייו ואת אהבתו הגדולה לא הייתה איזו דמות שמיימית מופשטת שאליה כיוון את תפילתו. היא התגלמה גם בדמות בשר ודם, כבת זוגו ואם ילדיו, שראו בה "דיוקנא דשכינתא ודאי".

ד"ר אורי ספראי הוא מרצה במכללה האקדמית הרצוג ופוסט דוקטורנט בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה