המבקר בבתי כנסת עומד לא פעם מופתע בפני תופעה ייחודית שהפכה לנורמה: הימצאותן של צורות בעלי חיים בבית הכנסת. לעיתים אריות עומדים מסביב ללוחות הברית בחזית ארון הקודש ופעמים שהם מעטרים את ארון הקודש עצמו. האריות לפעמים מפוסלים בעץ או באבן ולעיתים בציור. גם בתקרות בתי הכנסת אנו מוצאים ציורים של נשרים ואיילות, נמרים ודובים, וגם בפרוכות ובמעילים של ספר תורה לא נעדרת דמותן של בעלי חיים. מקומם של האריות הוא כה מרכזי בבתי כנסת מסביב לעולם עד כדי כך שהבדיחה המוכרת אומרת שאם היהודים לא יכולים להחזיק ולשמור על לוחות הברית, לפחות האריות יעשו זאת במקומם.
מעיון בספרי ההלכה עולה כי מנהג הצבת האריות על ארון הקודש היה נפוץ בקהילות ישראל מקדמת דנא, מבתי הכנסת בציפורי, חמת ובית אלפא ועד היום. בשו"ת בנין אב מאת הרב פנחס מנחם אלתר נכתב: "ואם כן אין לכחד שנוהג היה קיים באשכנז מקדמא דנא שהיו ציורי אריות על מעילי ספרי תורה וכל העם נושקים הספר. ואף־על־פי שכבר יצאו נגד מנהג זה ראשונים ואחרונים בכמה קהילות לא מנעו הדבר ועד היום יש מעילי ספרי תורה עם צורת אריות" (ס' יז).
השאלה הפשוטה העולה לדיון היא הכיצד? כיצד בבתי כנסת שהם מקדש מעט לא נשמר העיקרון ההלכתי של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד)? האם האדם המתפלל לא נראה כמשתחווה לאותן דמויות חיות המוצבות בקדמת בית הכנסת? והאם אין היסח הדעת בתפילה לנוכח ציורים ודמויות בבית הכנסת? ועוד, האם אין איסור "בחוקותיהם לא תלכו" בכך שאנו מחקים את הציורים שיש בכנסיות?
חשש עבודה זרה
כדרכה של הלכה, נחלקו הפוסקים בשאלה זו. קשה לתאר עד כמה נושא שכל כך מקובל אצלנו מצוי במחלוקות גדולות בין הפוסקים. יש האוסרים, יש המתירים ויש המתפשרים לקבל את המציאות בדיעבד כדי לא להגיע לכדי מחלוקת.
בבתי כנסת בימי המשנה והתלמוד ציירו דמיות אדם ובעלי חיים וגם דמויות פגאניות. בתלמוד הירושלמי מסופר שרבי יוחנן (המאה השלישית לספירה) לא מיחה בידי בני דורו שהתחילו לצייר על כותלי בית הכנסת (עבודה זרה ג, ג). כמו כן מצאנו שגם שלמה המלך עיטר את בית המקדש בדמויות של בעלי חיים, כפי שאמר רבי אלעזר בתוספתא: "כל הפרצופים היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם בלבד".
בתקופת הראשונים הזהירו הפוסקים שלא לעשות צורות בבית הכנסת. רבנו אליקים כתב (ספר ראבי"ה עמ' י):
על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל הצפוני וצרו בחלונות צורות אריות ונחשים, ותמהתי הרבה על מה עשו כן… ואף על פי שכוונתם לשמים היה להתנאות לבוראם במצוות, הרי הוזהרנו בדיבור שני מלעשות כן מדכתיב "לא תעשה לך פסל".
הרב עובדיה יוסף היה בין המתנגדים החריפים לצורות בעלי חיים בבתי הכנסת (שו"ת יחווה דעת ג, סב):
יש לאסור לתלות פרוכת שמצויר בה אריות על ההיכל של ארון הקודש מבחוץ, וכן יש לאסור להקים צורת אריות מברונזא או שיש וכיוצא בזה מעל לארון הקודש. ורבני ישראל שליט"א נקראים לדרוש ברבים על כך, ולדבר על לב גבאי בית הכנסת בכל אתר ואתר, במתק שפתים, להסיר צורות אלו מבתי הכנסת.
גם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג כותב בפסקיו (שו"ת היכל יצחק אורח חיים יא):
לו לעצתי תשמעו, לא תעשו שום תמונה של שום בעל חי בבית הכנסת, ומכל שכן על גבי ארון הקדש. כוונתכם רצויה לפאר את היכל הקדש, אבל גם מהצד הקישוטי וגם מהצד האמנותי יהא לזה ערך קטן מאד, ומאידך גיסא עצם הדבר אינו מותר לכל הדעות, ויש מרבותינו גדולי הלכה ומקובלים זי"ע המתנגדים לזה ולכיוצא בו בכל תוקף, ואחינו הספרדים הי"ו מחמירים מאד.
קבלה שבדיעבד
ההיתרים של הפוסקים לשימוש בדמויות של בעלי חיים מבוססים על עקרונות שונים. יש שכתבו שיש בהלכה חילוק בין צורות של בעלי חיים בולטים או שקועים, כפי שכתב הרמב"ם: "והוא שתהיה הצורה בולטת… אבל אם היתה הצורה מושקעת או צורה של סמנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות… או צורות שרוקמין באריג הרי אלו מותרות" (הלכות עבודת כוכבים ג, י־יא).
הרשב"א מתיר עשיית אריה, אפילו בולט, "לפי שאין במשמשי מרום דמות אריה עומד לבדו… אלא שפני חיות המרכבה דמות ארבעה פנים אלו והעושה לה דמות ארבעה פנים אלו הרי זה אסור אבל אחת מהן לבד לא" (שו"ת הרשב"א א, קסו). כלומר, האיסור חל דווקא אם עושה את ארבע הצורות שבמרכבה יחד: אדם, אריה, שור ונשר, אבל אם מצייר אריה או בעל חיים אחר לנוי בעלמא מותר.
שיקול מעניין שעולה להיתר הציורים והצורות בתקופת המשנה הוא היחלשותה של העבודה הזרה. חז"ל קבעו שהעבודה הזרה כבר נעקרה מן העולם וגם יצר עבודה זרה נסתלק מאיתנו, הלכך הצורות השונות אינן בעלות משמעות של עבודה זרה עבור יהודים, כדברי רבי עקיבא בתשובתו לנכרי: "ליבי ולבך ידע דעבודה זרה לית ביה מששא" (עבודה זרה נה, א). אחרים כתבו שאם מציירים ציור מדויק של אריה באופן שנראה כאילו שהוא חי הדבר אסור, אבל ציור שהוא רק דומה או חיקוי מותר. לכך מצטרף בפוסקים שיקול נוסף, שלפיו כיוון שהאריות נמצאים מעל ארון הקודש או שלוחות הברית נמצאים באמצע ונותנים להם מעמד של קדושה, אין איסור. הרב ח"ד הלוי התיר את העמדת האריות והוא מוסיף טעם מעניין: "ונראה לי עוד להתיר שבלאו הכי חייב אדם לעצום עיניו בתפילה או להביט נכחו בסידור ולכן אין טעם מספיק לאסור" (עשה לך רב א, מ).
גם הרב קוק התבקש למחות בבית כנסת חדש שעיצב ארון קודש עם בעלי חיים, אך אינו ממהר לעשות זאת וכך כתב (אגרות הראי"ה א, י):
ואנכי בעניי אף שלו ידעתי מראש ודאי הייתי מונע בכל עז, לחוש לאותם גדולי עולם האוסרים, אבל בדבר שכבר נעשה וכבר ראו כל ההמון להיתר בפומבי, בכמה בתי כנסת של קהילות קדושות, שהיו בהם גאוני עולם וצדיקים גדולים, אחשוב כי על כל פנים יש להם על מה שיסמוכו בעיקר הדין. כי רבים הפוסקים גדולי הראשונים דלא סבירא ליה כלל איסור זה… וכיוון שאנו רואים הגדולים צדיקי עולם שלא מיחו ואנן ניקום ונמחה יש בזה לעז גדול ח"ו.
נדמה שעל מנהג האריות בבתי כנסיות ניתן לומר "פוק חזי מאי עמא דבר" (עירובין יד ע"ב) – צא וראה מה העם נוהג. ואולי על כך אמר רשב"י: אם ראית מנהג שעשו אבותינו "אל תסג גבול עולם", כלומר אל תשנה אותו (ילקוט שמעוני משלי, רמז תתק"ס), או כדברי חז"ל: "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן – בני נביאים הם" (פסחים סו, א)
