המסע שאינו נגמר: כשהדרך חשובה יותר מהתוצאה

איש היה מתהלך ברחובות שכונת קריית־משה בירושלים. ילד בן שש־שבע הייתי, והוא נראה לי מוזר. הוא הלך תמיד במהירות הבזק, פעמים רבות היה מנגן במפוחית, הלוך וחזור, ללא לחן של ממש. פעם, באחת מהליכותינו המשותפות, אמר לי אבי: "אתה יודע מה הבעיה של האיש הזה? הוא תמיד הולך במהירות כאילו הוא מאחר לפגישה חשובה, אבל בעצם הוא הולך לשום־מקום, אין לו מטרה באמת".

פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, מתארת לכאורה מסע מעין זה, מסע לשום מקום. תחנת היציאה היא מצרים, והתאריך הוא ט"ו ניסן:

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם… וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.

בתום המסע, לאחר ארבעים שנה, הם מגיעים אל מקום ששמו "אבל שיטים":

וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן… עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב.

הם אפילו לא מגיעים לשפת הירדן. לשם כך תידרש התחנה הארבעים ושתיים, שתתבצע לא על ידי משה אלא על ידי יהושע, ותתואר לא בתורה אלא בספר יהושע:

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן (יהושע ג, א)

מה טיבו של מסע זה, שהתורה אינה מסיימת אותו אלא מותירה את סיומו לספר יהושע שבנביאים? מדוע מטרתה של התורה, הכניסה לארץ כנען, אינה מושגת בתורה עצמה?

ארבעים שנות היריון

הקו ששרטטנו בלימודנו המשותף בטור זה היה שהמסע חשוב יותר מהמקום שאליו הוא מוביל, ולמצער יש למסע ערך עצמי. אנו רגילים למסעות, אבל מתעניינים באמת בתוצאות שלהם. לומדים על מנת לקבל תעודה, תואר. עובדים בדרך כלל על מנת להשתכר ולחיות. וכשאנו מתבגרים, אנו עובדים כדי לחסוך לפנסיה. המסע עצמו הוא אמצעי נשכח, אמצעי שפעמים רבות אנו משליכים לאחר גוונו.

אך המסע של ספר במדבר הוא הלידה המחודשת של משה ושל העם. מלכות ה' האבסולוטית של היציאה הפלאית ממצרים ומתן תורה איננה מכילה את האדם על חולשותיו, אלא חותרת לשלמות של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", שלמות שהעם מתקשה לממש. בשלמות זו אין מקום לאנטי־גיבורים, וגם אין מקום לפרט על כוחותיו ועל חולשותיו.

במסע זה, משה והעם נולדים מחדש אל מלכות האדם המבקש את אלוהיו, תוך חיפוש בלתי פוסק ותוך אינספור התמודדויות פנימיות וחיצוניות. מסע המדבר הוא היריון מתמשך של העם, ואילו הלידה תהיה בארץ ישראל. פרשיותיו של ספר במדבר מאירות שלבים שונים בהיריון זה, שאת חלקם ניסינו להציג במהלך הלימוד המשותף שלנו.

גם מסע החיים של האדם (כמו שאבי היה מסיים תמיד), ועימו ציפיותיו, חלומותיו, געגועיו, מסתיים אי־שם ב"אבל שיטים" שבערבות מואב. עובדה זו, יחד עם תלאות החיים ובהן תלונות, תאוות, חרדות ופחדים, שאיפות רוחניות לא ממומשות, שאיפות לא מוצלחות לשלוט במשפחה ("שיקשיבו לי למען השם"), כישלונות, סגידה למטרות שווא ("עגל זהב" כלשהו), חטאים ועלבונות ועוד כהנה וכהנה, עשויים לפגוע ביקר מכול – בחלום, בתקווה בחזון.

לכן מסתיים הספר באי־כניסתו של משה לארץ. הוא לא נכנס אליה, אבל הארץ נכנסה אליו, בחזונו.

התמונות שבאלבום

חבר היה להוריי, ראובן וברטה ז"ל, ושמו רודי להמן ז"ל, פסל מחונן, גרמני שאומץ על ידי משפחה יהודית. הוא הגיע לארץ ב־1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון, וסייע רבות להגנה ביצירת הדוידקה. יום אחד אמר לו אבי: "רודי, בוא איתי וניסע יחד לראות את העולם". השיב לו רודי: "ראובן, מדוע אתה מפריע לי? בשעה שאני מניח את רגלי על הדום הכורסה, מצית מקטרת ועוצם את עיניי, אני רואה את העולם היפה ביותר".

משה רבנו לא נכנס לארץ. "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ". אך הארץ חדרה אליו, לתוכו, בנבואתו, בחלומו.

חמש פתיחות, מעין שיר עם מקצב פנימי, בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". כל אחת מהן היא צעד נוסף של משה לארץ, בחזונו. בראשונה (לג, נ־נו) מצווה ה' על כיבוש הארץ, "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם", ועל חלוקתה: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". בשנייה ה' לוקח את משה למסע בגבולות הארץ עם שמות מוגדרים (לד, א־טו): "וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה… ויָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה".

בשלישית (טז־כט) ניתנים שמות מנהיגי הכניסה, הכיבוש וההתנחלות: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ". ברביעית (לד, א־ח) ערי הלוויים, ובחמישית (ט־לד) ערי המקלט לרוצחים בשגגה.

האם משה נכנס לארץ? לא! האם הארץ נכנסה למשה? לגמרי! לפרטי פרטיה.

הפרשה חותמת את מסע לידתם של משה, העם והאדם, בחובת החלום. הפרשה מצווה עלינו לחלום. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". התורה יודעת שבמלכות האדם, החלום בסכנה. תלאות החיים ומורכבותם עלולות למוסס את החלום ולהקטין את התקווה. "אמר רבי יונה אמר רבי זירא: כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא רע" (ברכות יד, א). התורה מכינה אותנו לאלפי שנות גלות, שבהן ייוותר לנו אך חלום. "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי", חולמים ונשבעים גולי בבל. חלומם העקשני השיב אותנו לארצנו.

כשאנו מתבוננים באלבום התמונות אנו פוגשים את עינינו הצעירות בורקות מלהט, ציפייה ותשוקה לעתיד הממתין לנו. "אלה מסעי" של חיינו מכבה במשהו את הלהט, הציפייה, השאיפה והגעגועים. התורה מצווה אותנו להמשיך לחלום, להמשיך לשאוף, ולהמשיך לנסות ולממש. לא לתת למתלוננים ולמתאווים, למרגלים ולקורח לכבות את האש, לכבות את התקווה.

אנו מודים לרב ד"ר רפאל פוירשטיין על עיוניו שליוו אותנו במהלך ספר במדבר, ומקדמים בברכה את הרב ד״ר יצחק ליפשיץ, המלמד בתוכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית במרכז האקדמי שלם, שיכתוב על ספר דברים