בסופו של דבר, פרופ' יוסף דן, שהלך השבוע לעולמו בגיל 87, לא זכה להשלים את מפעל חייו הגדול – כתיבת כל תולדות ספרות המיסטיקה היהודית. אולי משום שהחל במפעל כמה שנים מאוחר מדי, כשהיה בן 66. אלמלא קדם לו מורו הגדול גרשם שלום, מי שהמציא את חקר המיסטיקה היהודית בכלי המחקר המודרניים, היה אפשר אולי להכתיר את דן כ"גדול חוקרי הקבלה", לפחות מבחינת ההיקף של מפעלו. מה שכן, הוא ודאי יכול להיות מתואר כ"גדול ההיסטוריונים של ספרות המיסטיקה היהודית". תיעוד שיטתי כמו שלו, אפילו שולם לא הספיק לעשות.
פרופ' רחל אליאור, שהייתה עמיתתו של דן בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אומרת שבנקודה הזו בדיוק גם היה עיקר תרומתו למחקר: "הוא לא היה מהחוקרים שבולטים בחידושים נקודתיים גדולים. תרומתו הייתה בהיקף ובשיטתיות של חקר המיסטיקה היהודית לדורותיה, כולל עיסוק בספרים שרוב הציבור מעולם לא שמע את שמם".
נפגשתי לריאיון עם דן עבור עיתון הארץ, כשיצאו לאור שלושת הכרכים הראשונים של המפעל (בהוצאת מרכז זלמן שז"ר), לפני 14 שנים, שרק עליהם עבד במשך שבע שנים. הוא סיפר לי אז ש"בראש יש לי כבר את כל התמונה, עד סוף המאה העשרים". הוא תיאר את סדר יומו הקפדני, שנועד לאפשר לו להתקדם בקצב של "כרך לשנה, אולי אפילו כרך וחצי". "אני קם כל בוקר בין חמש לשש, קורא עיתון, שומע את חדשות השעה שבע, ומתחיל לעבוד", סיפר. "בדרך כלל אחר הצהריים ובערב הקודם אני מכין לעצמי את מה שאני רוצה לכתוב למחרת, שיהיו לי הספרים והמחקרים על השולחן, ובבוקר אני כותב כמה שעות".
כל זה תוך שהוא נעזר בעוזרת מחקר אחת בלבד, ד"ר נעמה בן־שחר (בתקופה מסוימת החליף אותה ד"ר עודד פורת), וכשהוא עצמו מדגיש שהוא לא באמת "מוסר את חייו" למען הפרויקט: "אני לא נזיר. בחמש־שש בערב אני כבר לא ממש מרוכז. ואז יוצאים החוצה, פוגשים חברים, או רואים טלוויזיה. אין בי יצר נזירי, ולא רצון לשדר מסר שאני מוסר את חיי למען המפעל הזה. להיפך, המפעל הזה מחייה אותי". ברוח זו, הוא אפילו לא ביקש תמורה על עבודתו, והמימון שהשיג נועד כולו לתשלום שכרה של עוזרת המחקר ולהוצאות ההפקה וההדפסה.
פרופ' רחל אליאור: הוא בלט ברצון להתייחס לכל יוצר ולכל יצירה כתופעה בפני עצמה; לא מתוך הכללות גורפות שמנסות לאגד יצירות שונות לגמרי כבעלות תבנית 'ארכיטיפית' אחת. דן היה פילולוג קלאסי, וביקש לבחון כל יצירה דרך ההקשר שלה – התקופה, הלשון – ולא בהכללות על זמניות
בהיותו אדם מפוכח, מודע לגילו, הוא גם נזהר מלהתחייב על כתיבת כל הכרכים שתכנן. למעשה, כך סיפר, הוא ניגש למנכ"ל מרכז שז"ר דאז, צבי יקותיאל, עם היוזמה למפעל רק כאשר שלושת הכרכים הראשונים, המכסים את תקופת העת העתיקה, מבית שני ועד חתימת התלמוד, כבר היו כמעט מוכנים. אבל מכיוון שבמחקריו כבר הפליג לתקופות מאוחרות יותר, הרשה לעצמו לכתוב, בהקדמה לכרך הראשון, שהוא מתכוון להקיף במחקרו גם את "תולדות תורת הסוד העברית בימי הביניים". באופן מדהים, זו בדיוק התקופה שאותה אכן הספיק לכסות במפעלו. הכרך האחרון שיצא לאור, כרך י"ג, עסק בספרות הקבלית בדור שאחרי הזוהר. כרך י"ד, שעליו עבד בשנה האחרונה אבל לא הספיק להשלים, כבר עוסק בתקופה שאחרי גירוש ספרד, שבהחלט יכולה להיחשב כ"אחרי ימי הביניים".
בנוגע לתקופות המאוחרות יותר, הוא התנסח בזהירות בפתח המיזם: "תקוותי היא שניתן יהיה להוסיף ולהציג את החלקים הנוגעים לתקופת הרנסנס והעת החדשה". בריאיון שהעניק לי הוא אפילו הביא בחשבון את האפשרות ש"ייתכן שהפרויקט הזה יושלם על ידי מישהו אחר". וכששאלתי אם הוא מצטער לחשוב על אפשרות כזאת, הוא השיב בשלילה: "לגמרי לא. אל תשכח שמאחוריי כבר יש למעלה מ־60 ספרים. כך שאני בהחלט חש שמילאתי יותר ממחצית תאוותי. אולי 90 אחוז ממנה".
למדנות או חוויה
את המוטיבציה למיזם שאפתני כל כך הוא הסביר בעיקר בכעס על חקר המיסטיקה היהודית, וחקר היהדות בכלל, המשתמשים במונחים גורפים שאינם נותנים את המעמד המיוחד לכל חיבור ולכל תקופה בנפרד: "המוטיבציה העיקרית שלי נבעה מתחושה שאחרי שולם, כל העיסוק במחשבת ישראל מאופיין מאוד על ידי חיפוש של הנוסחה 'מהי היהדות באמת', מין מבט־על על ההיסטוריה היהודית, ובמידה רבה נזנח הכיוון של מניית התופעות הייחודיות על מלוא גיוונן ושונותן. לי, כבעל גנים של היסטוריון, יש חשדנות כלפי מבטי־העל הכוללים האלה. לכן רציתי להדגיש את ריבוי הפנים בתחום ההתמחות שלי".
אליאור אומרת שזה גם ייחודו של דן בחקר המיסטיקה: "הוא בלט בעיקר ברצון להתייחס לכל יוצר ולכל יצירה כתופעה בפני עצמה; לא מתוך הכללות גורפות, שמנסות לאגד יצירות שונות לגמרי כבעלות תבנית 'ארכיטיפית' אחת. הוא מאוד התנגד לשימוש בתורת הארכיטיפים של יונג כמפתח למושגים קבליים, או לחוקרים שרצו להכניס את הקבלה למה שהוא כינה 'יריד ההבלים של הניו־אייג'". הוא חלק, למשל, על מירצ'ה אליאדה (נחשב לגדול חוקרי הדתות במאה העשרים; י"ש), שבתפיסה שלו כל המיתוסים משתמשים למעשה במושגים דומים וארכיטיפים דומים. דן היה פילולוג מחקרי קלאסי, וביקש לבחון כל יצירה דרך ההקשר של עצמה – התקופה שבה נכתבה, הלשון – ולא בהכללות על־זמניות".
מיזם כה שאפתני, של כתיבת כל תולדות ספרות המיסטיקה היהודית, דרש מדן לקבל כמה החלטות עקרוניות מעניינות: ראשית, הוא התחיל את התיעוד מן הספרות המיסטית של ימי בית שני, ולא מן החזיונות על התגלות אלוהית המצויים גם בתנ"ך (למשל, בספרי ישעיהו ויחזקאל). הסיבה: "המקרא מלא בדברי נבואה. בכל ימי התנ"ך יש לנו נביאים שנמצאים בקשר ישיר עם א־לוהים. במצב כזה אין מקום ואין צורך בתורת סוד. אתה לא צריך 'ללמוד' על האלוהות כשאתה נמצא בקשר ישיר איתה. לכן תורת הסוד היהודית מתחילה רק במקום שבו הסתיימה הנבואה".
החלטה עקרונית אחרת נוגעת לכינוי שבחר לתחום מחקרו: לא "תולדות המיסטיקה היהודית", אלא "תולדות תורת הסוד העברית". ההסבר שלו: "ביהדות, בניגוד לנצרות, המיסטיקה היא לא דבר אותנטי. בנצרות יש המון מיסטיקה, כלומר דיווחים של אנשים על התגלויות וחזיונות שהיו להם לגבי העולמות הנסתרים. ביהדות, המבט על העולמות הנסתרים מופיע בדרך כלל מתוך עיון ולמדנות, לאו דווקא מתוך חוויה שאנחנו קוראים לה 'מיסטית'. לכן נכון יותר לדבר על 'תורת סוד'. כמובן, יש גם מיסטיקה, אבל היא יחסית משנית, ולרוב גם מי שהיינו מגדירים כמיסטיקנים, כלומר כבעלי התגלות, תופסים את עצמם יותר כ'בעלי סוד'. זה לא מקרה שבעברית אין אפילו מילה מקבילה ל'מיסטיקה'". לעומת זאת, באנגלית אין מילה משמעותית מקבילה ל"תורת סוד". ולכן, באנגלית, הכותרת של המפעל היא "היסטוריה של המיסטיקה והאזוטריקה היהודית".
ויחד עם זה, הדגיש דן, בהשוואה לנצרות ולאסלאם, היהדות דווקא בולטת כדת שיש בה עיסוק נרחב מאוד בצדדים הנסתרים של המציאות, הן בתיאור תהליך הבריאה ("מעשה בראשית"), והן בתיאור ה"מרכיבים" השונים של האלוהות ("מעשה מרכבה"). בלשונו: "גם בנצרות, ובמיוחד באסלאם, יש חוגים שעסקו בעולמות העליונים, כמו המוסלמים הסופים. אבל המודעות לפן הזה של האסלאם חלשה מאוד בקרב הזרם המרכזי של המוסלמים. זה עיסוק שנדחק לקרן זווית. ואילו ביהדות, גם הרציונליסטים הגדולים ביותר לא יכלו להתעלם מהנוכחות החזקה של תורת הסוד בהגות היהודית. אפילו הרמב"ם, למרות שהפך לדמות החשובה ביותר בתולדות ההגות היהודית, לא הצליח בסופו של דבר להטמיע את המסר העיקרי של הגותו – הרציונליזם המתנגד לא רק למיסטיקה, אלא לעצם ההנחה שבן־אנוש יכול בכלל לתאר באופן כלשהו את האלוהות. העיסוק בסודות האלוהות הוא חלק מרכזי ובלתי נפרד מן היהדות – החל מהנביא יחזקאל, ועד הקבלה של ימינו".
אגב, הביטוי "תורת הסוד" בא להדגיש גם את התנגדותו של דן לשימוש הרווח במונח "קבלה" כמתאר את כל תולדות המיסטיקה היהודית: "הקבלה היא ענף מרכזי של תורת הסוד, שהחל להתפתח מן המאה ה־13 ומאז הוא אמנם הענף המרכזי. מה שאנחנו, החוקרים, מזהים כרעיונות חדשים של המקובלים, מבחינת המקובלים עצמם אלה רעיונות שלדבריהם התקבלו במסורת הדורות, דור מפי דור, ומכאן השם 'קבלה'. המאפיין העיקרי של התפיסה הזאת הוא השלכת המונח 'ספירות', שבתורת הסוד הקדומה התייחס למציאות הפיזית של העולם, אל האלוהות עצמה" (במובן של דרגות שונות בתוכה).
צילו של גרשם שלום
דן נולד בבודפשט שבהונגריה, בשנת 1935. העובדה הזו עצמה הייתה בגדר סקופ קטן שהוא חשף בריאיון ההוא, משום שבכל המסמכים שהחזיק, וגם אלה שתיעדו את קורות חייו עד אותו ראיון, הוא היה רשום כיליד ברטיסלבה, בירת סלובקיה. את ההסבר לפער הוא היסס לספר אפילו בהיותו בן 73: "ברחנו לארץ מפחד היטלר כשהייתי בן ארבע. אחרי שהתיישבנו בירושלים, הבריטים תפסו אותנו ועורך דין של הסוכנות אמר לאבא שלי: אל תגיד שבאת מהונגריה כי אז יחזירו אותך לשם. תגיד שבאת מצ'כוסלובקיה ואז יצטרכו להשאיר אותך (צ'כוסלובקיה כבר הייתה כבושה אז בידי הנאצים, והבריטים לא יכלו להחזיר את אזרחיה לידי מדינה שנחשבה 'מדינת אויב', בעוד שבהונגריה שרר שלטון עצמאי, גם אם כזה ששיתף פעולה עם הנאצים; י"ש). אבא שלי המשיך לפחד כל חייו שאנשים יגלו את האמת, ולכן המשכנו לומר שאנחנו מסלובקיה. אני כבר לא חששתי, אבל איכשהו ירשתי את תחושת הפליטות שלו".
גם שם המשפחה דן, שבוודאי לא היה שם הונגרי מקורי, אומץ על ידי המשפחה בנסיבות הגעתם לארץ: "במקור היה לנו שם הונגרי מסובך, אבל כשחצינו את הגבול מלבנון למטולה, אנשי כפר־גלעדי הכינו לנו תעודות מזויפות ורשמו את השם דן כדי שיזהו אותנו כצברים. כששאלו את אבא לאן הוא רוצה ללכת בארץ הוא אמר 'ירושלים', כי זה השם היחיד בארץ ישראל שהוא הכיר. כך הגענו לירושלים. אני גדלתי בודד לגמרי – ללא אח ואחות, דוד או דודה, סבא או סבתא. ויחד עם זאת, הרגשתי לגמרי מעורה בירושלים. הייתי אומר שעד היום זהותי החילונית היא מאוד ירושלמית, שזו בכל זאת זהות חילונית שונה מזו של רמת־אביב או כפר־שמריהו".
הוא נמשך למדעי הרוח והחל ללמוד בשני מסלולים בו־זמנית – אשורולוגיה ומחשבת ישראל. את הכף הכריעה אישיותו של המורה הנערץ, שולם: "זו הייתה אישיות יוצאת דופן", אמר לי דן. "הרגשת שאתה עומד בפני עמקות והיקף של תרבות שאתה לא מוצא בשום מקום אחר. קורה מעט מאוד שאנשים פוגשים מורה בשיעור קומה כזה. בספרים שפרסמתי במשך השנים חלקתי עליו בנקודות רבות, אבל אלו היו מחלוקות מתוך עקרונות שהוא לימד אותי".
על דימויו העריץ של שולם הוא אמר: "נכון שלא הייתה לו רגישות גדולה לאנשים. הוא היה מאוד מסוגר בתוך עצמו. תמיד היה מנומס לעילא ולעילא, ואיש שיחה חביב. הוא גם לא דחה אף אחד. אבל זה לא היה עמוק. הוא לא משך אנשים לקרבה אליו. מבין תלמידיו, היחיד שהיה לו איתו קשר מעבר לנימוס היה יוסף בן־שלמה ז"ל. איכשהו, אצלו הוא ראה משהו שמעבר לתלמיד".
ויחד עם זאת, דן הודה שגם אחרי שנים, צילו הענק של שולם ממשיך להעיב על תלמידיו: "בעיני רבים מחוקרי תורת הסוד העברית, שולם והישגיו היו תסביך מעיק. זה אומר שקודם כול הם תמיד היו שואלים את עצמם מה שולם היה אומר ואיך הוא היה מגיב. אגב, זה קורה לא רק לחוקרים ירושלמים. הייתי בברלין ונתתי הרצאה על ספר יצירה. ישב שם פטר שפר, שהיה החוקר החשוב ביותר במדעי היהדות בברלין, ואני רואה שתוך כדי ההרצאה הוא זז באי נחת. בסוף ההרצאה הוא קם ואמר: 'זה לא מה ששולם אמר, שולם אמר אחרת'. אמרתי: 'נכון, אז מה?'"
דן חש שצילו של שולם גרם לחוקרי הקבלה לשתי תגובות מנוגדות: היו שביטלו את מחשבתם מפני מחשבתו, והיו דווקא כאלה שהרגישו, במיוחד אחרי מותו, דווקא צורך לתקוף אותו אפילו מעבר למגיע לו, כדי להשתחרר מצילו: "במהלך המאה העשרים היו באקדמיה הישראלית הרבה חוקרים חשובים שעשו דברים חשובים, אבל עדיין המלומד הישראלי המוכר ביותר בעולם, זה שהמספר הגדול ביותר של אינטלקטואלים מכיר את שמו, הוא ללא ספק שולם. זה בוודאי יצר מועקה, ואצל חלק מהאנשים גם צורך מכוון לתקוף אותו. גם לי אין בעיה לתקוף אותו נקודתית, אבל עדיין להרגיש נאמן לשיטתו".
דווקא לדן הייתה לכאורה סיבה טובה לכעוס על שולם. את הדוקטורט שלו הוא עשה בהדרכת ישעיה תשבי, שהיה תלמיד קרוב של שולם עד שחל נתק ביניהם ושולם מנע ממנו ללמד בחוג למחשבת ישראל, כך שתשבי נאלץ ללמד בחוג לספרות עברית: "לעימות ביניהם היו הרבה סיבות", סיפר בריאיון, "אבל כמדומני שזה התחיל מהרגע שתשבי פרסם את 'משנת הזוהר' (ספר בן שני כרכים, שבו בחר תשבי קטעים נרחבים מספר הזוהר, תרגם אותם לעברית וערך לפי נושאים, מעין מהדורה פופולרית של הזוהר; י"ש). שולם היה אליטיסט, והוא שנא את עצם הרעיון של הפופולריזציה של הטקסטים. הוא חשב שלפחות קהל של דוברי עברית צריך להתמודד עם הזוהר כשלעצמו".
בפועל, מכיוון שתשבי עצמו נזהר תמיד בכבודו של שולם, ואף נחלץ להגנתו כשפורסמה אחרי מותו של שולם ביקורתו של משה אידל על תפיסתו המחקרית, ובהמשך מול ביקורת אחרת, של אליעזר שביד, דן יכול היה לראות בעצמו תלמיד של תשבי גם בעניין הזה.
יתר על כן: בדיעבד, דן חשב שהעבודה עם תשבי הצילה אותו משעבוד לשולם: "אני אולי ניזוקתי (משולם) פחות מאחרים, משום שהייתי תלמיד של תשבי. החציצה הזאת יצרה מצב שלמרות שהשתתפתי בסמינרים של שולם מדי שבוע במשך 15 שנה, היה ברור מראש שלא אוכל להפוך למקורבו. אבל גם לי לקח זמן להשתחרר מהצל שלו. השתחררתי ממנו סופית כשהכנתי את הקטלוג של הספרייה שלו. זו עבודה שלקחה עשר שנים, כי על כל ספר היה צריך להחליט היכן למקם אותו בקטלוג. גם אחרי שקיבלתי הכרעה עקרונית, שהייתה גם הכרעתו שלו, לסדר את הספרים לפי סדר כרונולוגי של חיבורם, עדיין היו אינסוף דילמות: מה לגבי פירושים על ספר מסוים – האם הם צריכים להופיע עם הספר שאותו הם מפרשים או לפי תקופת חיבורם, וכן הלאה. כך שבעצם היה צריך לקבל הכרעה פרטנית על כל ספר, ולשם כך הרי צריך לדעת מה כתוב בכל ספר, והיו שם 13 אלף ספרים. וגם אחרי שקיבלתי החלטה, הרגשתי תמיד ששולם עומד לי מאחורי הכתף ושואל: אדוני באמת חושב כך? זה היה קשה".
אליאור אומרת ששמעה מדן שהקטלוג הזה הוא שגרם לו להחליט על מפעל התיעוד המקיף של כל הספרות המיסטית היהודית: "ברגע שנפרס בפניו כל ההיקף העצום של הספרים שהחזיק שולם, הוא חש לעומק עד כמה הספרות המיסטית מגוונת ורבת פנים, וכמה חשוב לכתוב את תולדותיה מתוך ההכרה בכך".
קוצר ידה של התבונה
התמסרותו של דן למפעלו ההיסטוריוגרפי המקיף, מעין אנציקלופדיה של איש אחד, מרשימה עוד יותר נוכח העובדה שהוא החל בכך רק עם יציאתו לגמלאות. מאז 1958 לימד דן באוניברסיטה העברית, ובמהלך השנים עסק בחקר חסידי אשכנז, ספרות המוסר והקבלה, המשיחיות והסיפורת החסידית, ופרסם עשרות ספרים ומאמרים בנושאים אלה. הוא שימש פרופסור אורח בשורה של אוניברסיטאות ברחבי העולם.
ב־1997 זכה דן בפרס ישראל בחקר מחשבת ישראל, ואף נשא את נאום התודה בשם כלל מקבלי הפרס. זה היה אחד מנאומי הפרס שנזכרו עוד זמן רב לאחר מכן, משום שדן הקדיש חלק ניכר מנאומו להתקפה על ההזנחה החילונית של לימודי היהדות, הזנחה שיצרה לדבריו זיהוי מוחלט של היהדות עם גרסתה החרדית: "כאשר הוקמה המדינה, כשאני התחלתי ללמוד מדעי היהדות, לא היה שום הבדל בין חילוני, דתי וחרדי ביחס ליהדות ובהבנה הגמורה שהיהדות היא דבר מגוון, מורכב, רב־אנפין, מתפתח ומשתנה מדור לדור… בשנים האחרונות, במחצית הדור האחרונה, משתנים פני הדברים… כל דבר הקשור ביהדות מזוהה היום עם החרדיות. בכוחם של החילונים שבינינו, שאני נמנה עימם, לשנות זאת. אבל אנו החילונים נותנים לכך לגיטימציה. ככל שאנחנו מזהים יותר ויותר כל דבר שהוא יהודי במקצת ובריחוק עם החרדיות,.. ולא נתנו במשך שנות קיומה של המדינה לגיטימציה לשום דרך ביניים, שחקנו, על ידי דרכינו שלנו, את כל גוני הביניים של היהדות כתרבות".
בריאיון שערכתי איתו הוא היה אפילו יותר בוטה: "החילוני הטיפוסי מזהה את היהדות עם החרדיות. רק זה מבחינתו יהדות, ואת זה הוא שונא. אני מודה שגם אצלי היה בעבר אינסטינקט כזה. לפני הרבה שנים הייתי בראש השנה בבית כנסת רפורמי בסינסניטי, עם עוגב ומקהלה. זה היה מאוד מרגש אבל אני, חילוני גמור, הרגשתי מזועזע. מה, זה יהודי? היום אני כבר לא חש כך, אבל לדעתי זה עדיין האינסטינקט של רוב החילונים. התוצאה היא שהאיבה של החילונים לכל מה שהם תופסים כיהדות היא ממש לא תיאמן, וזה אפילו הולך ומקצין. לפני 40 שנה ביאליק או עגנון לא נחשבו כיוצרים 'יהודים'. הם היו התרבות שלנו. אבל במשך הזמן, כל מה שיש לו זיקה למסורת הולך ומסומן כ'יהודי', והעניין בו פוחת".
כששאלתי אותו אם הביקורת שלו לא קצת אנכרוניסטית בעידן שבו קמו (ומאז עוד יותר) לא מעט בתי מדרש חילוניים ליהדות, הוא אמר: "אני כמובן מברך על תופעת בתי המדרש. אבל בגילי, אחרי שראיתי למעלה מ־50 שנה של ניסיונות מהסוג הזה, אני די פסימי. נראה לי שהזיהוי של יהדות עם חרדיות קיצונית כל כך עמוק, והשנאה לזה כל כך עמוקה אצל הציבור החילוני, שאני לא יודע מה לעשות".
לכאורה, דווקא בתחום עיסוקו לא הייתה לדן סיבה להתלונן. העיסוק בקבלה הפך לעניין מבוקש לא רק בכל רחבי החברה הישראלית, אלא גם מעבר לים. אבל כצפוי, דן לא ממש התלהב מהאופן שבו מדונה וחבריה עוסקים בקבלה: "היום מדביקים את השם קבלה לכל דבר, וכשבריטני ספירס חולה אז מדונה נותנת לה מהדורה עתיקה של ספר הזוהר, והיא קוראת זוהר כל השבוע ומחלימה מן השפעת. אני רואה את זה חלק מן הפוסט־מודרניזם, מהתערערות האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה־19 והמחצית הראשונה של המאה ה־20. זו תחושת קוצר ידה של התבונה. אז כאשר אין לך אידיאולוגיות שמנסות להתמודד ברצינות עם המציאות, יש משיכה לדברים שאתה יכול לייחס להם כל משמעות שהיא. היום קבלה היא מילה שכל אחד מייחס לה כל משמעות – החל מרפואה וראיית עתידות וכלה בהתעלות הנפש לצרכים עצמיים, למשל כדי להיות סוחר יותר טוב. הבעיה היא שהפוסט־מודרניזם מסתפק בשלילת המודרניזם, אבל אין לו תשובה פוזיטיבית במה כן להאמין".
הוא אפילו חשב שהפופולריות השטחית של הקבלה עלולה להיות מסוכנת: "באופן עקרוני, אין סכנה שכל שטות של מדונה תפגע במישהו. אבל לתוך ההוויה הזו נכנסים גם אנשים מסוכנים; כאלה שמקימים כתות ויוצרים שטיפת מוח". כששאלתי אם ייתכן שבכל זאת הוא וחבריו נהנים בעקיפין מהתופעה, מכיוון שריבוי העיסוק התקשורתי והציבורי בקבלה גורם גם ליותר התעניינות במחקר רציני שלה, תשובתו הייתה נחרצת: "ייתכן שזה מוריד קצת את הזרות ביחס לתחום, אבל אני לא חושב שזה יכול לתרום לעניין עמוק. כי אדם שהתרשם מהביטוי הפופולרי של הקבלה, יירתע מאוד כשהוא ייפגש עם הדבר האמיתי. לי יותר קל להסביר את הקבלה למי שאינו יודע כלום, מאשר למי שקיבל מושגים מעוותים לגמרי על הקבלה".
