סוד הפרדס הנעלם: סיפור גדול של החמצה

אווירה חגיגית וציפייה דרוכה מילאו את החלל לפני כעשור, עם הקמת בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס", בקמפוס של גבעת וושינגטון. "בצלאל לדתיים", כפי שכינו אותו, נועד להוות מרכז אמנותי חדש, בסיס־אם עבור יוצרים מהמגזר הדתי, שיפיח בשדה האמנות רוח חדשה ושפה חדשה. בריאיון שהתקיים עם המייסדים לפני עשור מעל במה זו, הובעה אופטימיות רבה. הרב מרדכי ורדי דיבר על ההתעוררות הגדולה בנושא בקרב הציבור הדתי, מבקר האמנות יונתן אמיר הצביע על הפתיחות הגוברת שאפשרה לציבור הדתי למנף את האמנות ככלי למחקר וביטוי, והאמן פורת סלומון ביטא את אמונתו בכך שאמנות היא מעבדה לבחון שאלות וערכים, וראה במוסד המתהווה הזדמנות להמשיך את עולם בית המדרש.

פרדס יצא לדרך ב־2013 עם תקוות, חלומות ובעיקר עם אמונה גדולה. כל אלה באו אל קיצם הרשמי בחודש האחרון, כאשר עשור אחרי הפתיחה הודיעו ראשי המקום על סגירת שעריו.

בפוסט שפרסם פורת סלומון (42), מנהל בית הספר וממייסדיו, הוא תיאר את כאב הסגירה מנקודת מבטו. בין השאר הוא כתב: "…עשר שנים עברו מאז היה 'פרדס' זרע של רעיון. התחושה היתה אז של סחף תת־קרקעי שהולך ומצטבר, רגע לפני שגל גדול מתרומם מעל לפני השטח. גל של יוצרים דתיים ומסורתיים, שעוד רגע מסתערים בלהט על במות התרבות עם האמנות היהודית בין השיניים. אחרי כעשור של פריחה במגמות האמנות בחינוך הדתי, נדמה היה שהגיעה שעתה של היצירה הבשלה, הבוגרת. בטקס חנוכת פרדס עלה לשיר עם גיטרה סטודנט כריזמטי מ'מזמור' בשם חנן בן־ארי, 'שטיסל' עלתה באותה שנה לאקרנים, וצעיר נוסף כריזמטי עם כיפה קטנה הפציע עם הקמפיין 'משהו חדש מתחיל'.

"עשור אחרי", המשיך ושאל סלומון, "לאן הלך המשהו החדש? אז 'שטיסל' מופצת לארבע קצוות הנטפליקס, חנן בן־ארי הוא כבר המאמי הלאומי, וגם הכריזמטי עם הכיפה הקטנה שיחק אותה (מבחינתו לפחות) ונכנס לחלקת גדולי האומה. אבל הגל הגדול לא הגיע. זה לא רק פרדס: כיווץ כללי נרשם בשלל מוסדות התרבות הדתיים, ולא רק שם. גם במוסדות החילוניים לא נרשמים מספרי כיפות גדולים מבעבר. גדודי הסער של היוצרים הדתיים עדיין לא התחילו את שרשרת החיול בבתי הספר לאמנות.

"מעל אלף תלמידות ותלמידים מסיימים בכל שנה מגמת אמנות בחינוך הדתי. אמנות כפעולה חינוכית או תרפויטית חשובה – זו כבר מוסכמה. אבל אמנות שהיא בשורה רוחנית ותרבותית – רק שברירי אחוזים ממשיכים לטפס במעלה הדרך, אם בכלל. אם היה רגע שנדמה היה שהחזה הציבורי נמתח לשאוף רוח ולחלום תרבות גבוהה, משפיעה, בעלת בשורה – התחושה היא שנכון לעכשיו השריר הזה מתכווץ. שינוי עמוק בלב התרבות הישראלית – לא בטווח הקרוב".

אני מדבר עם אמנים ואוצרים מרכזיים, ובשיחות אחד על אחד הם מתוודים שהם נאלצים לשתוק. הם מפחדים מהחברים שלהם ולא יכולים לחשוף את עצמם כימניים.  אנשים חיים היום בעולם התרבות כמו אנוסים

הגורם המעשי, המיידי, לסגירה, הוא אפוא מעשי ופשוט בתכלית: מספר הנרשמים קטן מדי, ואינו מאפשר את המשך קיומו של בית הספר. למרות ההתעוררות הגדולה שדיברו עליה לפני עשור, והתחושה שהנה נעשה צעד נוסף בזירת התרבות המגזרית והישראלית, השביל התמעט מצועדים.

"אין פה אשמים", מבהיר סלומון בריאיון שקיימנו עם סגירת המוסד שהוא עומד בראשו. "אף אחד לא בא וסגר את הברז, אבל עם הידלדלות הנרשמים הבנתי שאני צריך לקחת אחריות. הלכתי למנכ"ל ואמרתי לו שצריך להודיע לתלמידים שפרדס מסיים את דרכו".

ההתעוררות שזיהיתם הייתה מבטיחה והסימנים העידו שהשטח בשל. מה קרה, בעצם?
"כשפרדס קם הייתה תחושה של פקיחת עיניים, שמותר לחלום בגדול, לצאת מהגטו המגזרי ולשאוף למיקרופונים המרכזיים של התרבות. אני חושב שמה שקרה קשור מאוד לפוליטיקה העכשווית. אני לא יודע אם הרוח מייצרת את הפוליטיקה או שהפוליטיקה מייצרת את הרוח, אבל ה'משהו חדש מתחיל', עם המנדטים שבנט ושקד גרפו אז, היה רגע שבו סיפרנו לעצמנו ברמה הלאומית שאנחנו מייצרים משהו חדש. אם לפני עשור הייתה תחושה פוטנטית גדולה, אז עכשיו יש תחושה מאוד אימפוטנטית. המערכת כולה מתפרקת והיא צריכה להתנסח מחדש. הכול נמצא בקיטוב גדול. יש מרוץ על הסדר החדש, ופתאום השאלות הכי יסודיות עולות הכי חזק והכי חריף".

מעבדת ניסויים

אפשר כמובן לראות בסגירה של מוסד אמנותי בודד מכה קלה בכנף התרבותית של החברה הדתית והישראלית, אך בעיני סלומון זהו סיפור גדול יותר של החמצה. מבחינתו, סגירת פרדס היא משל לתהליכים עמוקים יותר. "כשהקמנו את פרדס היה מין רגע תרבותי שגרם לנו לחשוב שהשיח הרבה יותר פתוח, ושאפשר לחלום ביחד ולהקים משהו חדש. אמרתי אז שהאדמה הרבה פחות רועדת מתחת לרגליים, ואפשר ליצור אמנות. אני חושב שהאדמה חזרה לרעוד ואנחנו בחוויה הישרדותית. במבט של עשור אני רואה את הסיפור של הפוליטיקה המגזרית בשנים הללו מקביל לסיפור של פרדס. אני לא רוצה להיות פסימי מדי, אבל אנחנו ברגע מאוד מדכדך. כולם מתכווצים, הרוח כולה בצמצום.

"החברה הישראלית בנויה על אתוסים, וכל הציונות מבוססת על חלומות משותפים. העולים הגיעו לפה עם חלום, בין אם זה חלום של גאולה או של חברת מופת. תהליך ההתפרקות העכשווי מחזיר את כולם אל המחנאות שלהם ואל הזהויות הראשוניות שלהם, ובנקודת הזמן הזו אנחנו חוזרים לשאלות המוצא על הזהות שלנו ונמצאים במאבק מחודש על עיצוב החלום הישראלי. הזירה הכי טובה לקיים את המאבק הזהותי הייתה צריכה להיות התרבות עצמה, אבל זה לא קורה.

"פרדס כולו", מוסיף סלומון, "הוא פרויקט של שאילת שאלות. גם המתודה החינוכית שלי היא לא לבוא לתלמידים עם תשובות, אלא להגיד 'בואו נשאל ביחד'. כל מי שבא לפרדס הצטרף למסע משותף של גילוי. השיעור הראשון שלימדתי לאורך השנים היה למה יהודים מפחדים מאמנות. פתחנו בתהום הזו שיש לעולם היהודי מול עיסוק בחומר כעיסוק רוחני, ומשם יצאנו לדרך, למסע שנועד לגלות מה יהודי בפעולה האמנותית. החזון שלי היה שתיווצר רשת של מרכזי אמנות תרבותיים, שלכל קהילה בחברה הישראלית יהיה את המרכז שלה. מין הפרטה של התרבות. מבחינתי 'פרדס' היה אמור להיות מרכז אמנות נוסף על גבי המרכז הקיים. לא כאלטרנטיבה, אלא מרכז לשיחה הדתית באמנות, שיקיים דיאלוג בין שפות שונות ותרבויות שונות".

בתחומים אחרים אנחנו כן רואים שינוי. מפת התקשורת ומפת המוזיקה השתנו באופן דרסטי. מדוע זה לא קרה גם באמנות?
"חנן־בן ארי, ישי ריבו, אייל גולן – כל אחד מהם עשה מהפכה ביכולת לכבוש את הפלייליסט דרך הקהל. ומי שגרם למהפכה הזו זה העם, לא קובעי הטעם. כל אחד מהזמרים האלה נתן קול להרבה אנשים. במובן הזה מוזיקה דומה יותר לתקשורת. הכוח שלה בא מהקהל, והיה פה תיקון של כשל שוק שבו הקהל מבקש משהו ויש רגולציה שלא מאפשרת לו לקבל את מה שהוא רוצה.

"באמנות זה עובד אחרת – אמנות לא עסוקה בלדבר את הקול של ההמון. זו לא המטרה שלה והיא מעולם לא הייתה תלויה בקהל. האמנות הפלסטית היא סוג של מעבדה שאפשר לערוך בה ניסויים. אמנות לא בהכרח מבקשת לבטא משהו, כמו שהיא מחפשת לשאול שאלות שאין דרך אחרת לשאול אותן. התמיכה באמנות, בין אם היא ציבורית ובין אם פרטית, מגיעה מתוך הבנה שיש מקום למעבדה שבה אפשר לנסות דברים שהם לא פרקטיים.

"כל חברה חייבת שיהיו לה 'עשרה בטלנים', שיושבים ומפרקים את השאלות הלא־פרקטיות שנוגעות בזהות ובמהות שלה, אבל בחברה הדתית כבר יש פונקציה כזאת: הישיבות. הן עוסקות בלא־פרקטי. כשהייתי בא מהישיבה וסבא שלי ביקש שאגיד דבר תורה ועניתי 'אין לי', אז הוא אמר 'אז מה אתה עושה שם? הישיבה שלך לא שימושית'. ישיבות הן מקום שבו בהגדרה אנשים שואלים שאלות רוחניות, והחברה מכירה בצורך הזה ומממנת אותו. אלא שבעולם העכשווי זה לא מספיק. ההתבצרות במדיום הטקסטואלי ובבית המדרש כמעבדה יחידה לשאול בה שאלות משקפת חוסר ביטחון בבשורה הדתית וברלוונטיות שלה לכאן ולעכשיו. הארגון מחדש של הסדר הקיים והשאלות הגדולות של הזהות מצריכות את החברה הדתית לעצור ולבדוק את עצמה".

סלומון שב וקושר בין הפוליטי לתרבותי, ומזכיר את העלבון ששידרו במפלגת הבית היהודי בתגובה להצעה של נתניהו לאיילת שקד לאחר בחירות 2015, לקבל את תיק התרבות. שקד, מצידה, התעקשה על המשפטים. "אני חושב שזו הייתה טעות היסטורית לוותר על תיק התרבות. בשורת ה'משהו חדש מתחיל' של הבית היהודי לא הייתה יכולה להתחיל דרך הפוליטי. קודם אתה צריך לשכנע את החברה בבשורה התרבותית שלך ורק אז להביא אותה גם לזירה המדינית. מירי רגב הבינה את זה והמריאה עם תיק התרבות. היא ידעה לשאול איפה אנחנו ואיפה הקול שלנו".

משבר הקורונה היה גם הוא בין הגורמים לסגירת פרדס. "בכל מוסדות התרבות ראו את זה", אומר סלומון. "הצניחה בהרשמה הייתה מיידית. כולם הפכו להיות מאוד הישרדותיים. הכול נמדד במטבעות של חיוניות, ואמנות היא לא חיונית כביכול. בפירמידה של מאסלו אפשר לשרוד בלעדיה. אבל באמת, אי אפשר".

לחנך את החך

ברמה המגזרית והציבורית, סלומון מדבר על התמודדות עם העניין המועט באמנות בחברה הדתית מחד, ועם ההגמוניה החילונית השלטת בתחום מאידך. "האתגר הכי גדול שהעסיק אותי היה היום שאחרי פרדס", הוא אומר, בהתייחס לשאלת היכולת של הבוגרים להתפרנס מאמנותם. "משערי בית הספר יוצאים אמנים מעולים עם יצירות נהדרות, אבל הם מגלים שאין להם קהל ואין שיח על היצירות. כשמוסף מוצש היה בתחילת דרכו הצעתי להם שיכתבו ביקורת אמנות, והצעתי גם כמה שמות של כותבים. התשובה שקיבלתי הייתה שקוראי העיתון הולכים להופעות ולסרטים אבל לא יוצאים לתערוכות. אני מרשה לעצמי לתת את הביקורת הזו כי בעיניי אפשר לשנות את זה וחייבים לשנות את זה. זה סוויץ' שצריך לעשות בתודעה של הציבור הדתי בנוגע לצריכת אמנות.

אנשים משקיעים בבית יפה, בחלון גדול מול הנוף, בספה יקרה ונוחה, אבל את התוכן של הבית, הדימויים שעל הקירות, הם מזניחים. גם ספות עולות הרבה כסף. בעיניי ציור הוא פריט חובה בבית היהודי

"הציבור הדתי למד לחיות טוב, ליהנות מתרבות, להשקיע באסתטיקה. כמו שאפשר לחנך אנשים לצאת לחופשות סקי ולחנך את החך שלהם בוויסקי יקר, אפשר לחנך אותם לפתח עניין באמנות. אנשים יודעים לתת מקום לחוויות חושיות ולא רק לעיסוקים אינטלקטואליים, והקומה הנוספת היא להבין שהחוויות החושיות האלה יכולות להיות רוחניות, ושהאופן שבו אתה מעצב את הסלון שלך הוא אירוע רוחני שאתה מחולל בבית שלך, למשפחה ולאורחים שלך. אני חושב שזה שינוי תודעתי שאפשר לייצר. ככל שאנשים יתרגלו יותר לרעיון שעיצוב הבית הוא לא רק דקורטיבי אלא גם ערכי, אני חושב שדווקא בציבור הדתי, יותר מציבורים אחרים, ידעו להעריך את זה.

"יש עושר אדיר בלחיות עם אמנות ובלתלות אמנות בבית. אמנות זו לא הופעה שנשארת לך בזיכרון, אלא אירוע תרבותי שמחולל את המרחב הביתי שלך, ושיש בו גם רוח וגם זהות. אנשים משקיעים בבית יפה, בחלון גדול מול הנוף, בספה יקרה ונוחה, אבל את התוכן של הבית, הדימויים שעל הקירות, הם מזניחים. גם ספות עולות הרבה כסף. בעיניי ציור הוא פריט חובה בבית היהודי, ובשינוי תרבותי לאורך זמן אנשים ילמדו להכניס גם את האמנות לתוכנית התקציבית שלהם. בניתם בית? עכשיו תכניסו את הרוח".

החברה הדתית היא אכן צרכנית דלה למדי של אמנות, אבל המציאות הזו קשורה גם למפת הכוחות בזירה האמנותית, שבה ההגמוניה קובעת את המרכז ומעצבת את השוליים. ביצה ותרנגולת, אם תרצו.

יש כאן מעגל קסמים, מסכים סלומון, שצריך להישבר. "המפה נראית ככה לא כי ההמונים צובאים על הדלתות ומישהו סוגר להם את הדלת, אלא גם כי אין מי שדוחף את הדלתות האלה. אין מי שדורש להשתתף בתוך השיחה הזאת. מעולם לא הייתה לי שאיפה לקחת ממישהו את הגבינה שלו. חשבתי שיש מקום גם לפרדס בתוך המפה הזאת. עכשיו אני רואה עד כמה יחסי הכוחות נטועים במציאות, והן נגזרות מהאופן שבו אנחנו מתייחסים לאמנות ונותנים לה מקום.

"חלוקת הגבינה נעשתה, המפה בנויה כבר, והיא מאורגנת ככה שלא תהיה תנועה. מפת ההשכלה של האמנויות מחולקת ומאורגנת כדי כדי שלא תהיה שאלה על יחסי הכוח ועל המשאבים – יש מוסדות חילוניים, מוסדות חרדיים, מוסדות דתיים. זה מאוד נוח. דואגים שלא תהיה דיפוזיה. מתחת לפני השטח קורים המון דברים נפלאים, יש הרבה אמנים מצוינים, אבל בסוף פרדס לא הצליח לשנות את מפת חלוקת הגבינה. לא הצלחנו לקבל את אישור המל"ג. אף אחד לא בא וסגר לנו את הברז, אבל בסוף מה שהכי מתסכל אותי זה שזירת האמנות, מעבדת העומק שבה מתנסחות השאלות הגדולות של הכאן והעכשיו, מתנהלת בלעדינו".

חוויית המידור התחדדה באופן כואב על רקע אירועי שומר החומות. המהומות בערים המעורבות היו טראומה לאומית, שהורגשה גם במוסדות לאמנות. "מכתב המרצים" מבצלאל, שהביע תמיכה במאבק הערבי "על החופש ועל הבית" חולל מעין רעידת אדמה בחוויה הסטודנטיאלית, וכמעט הביא למרד סטודנטים.

במוסדות האמנות היו מי שניסו לגשר ולפשר, אך סלומון מצא עצמו בעמדה שבה אינו יכול להתבטא באופן מורכב כפי שהיה רוצה. "אגיד את האמת, בחודשים האחרונים הפסקתי לכתוב את דעותיי בפייסבוק. כשהבנתי שפרדס בדרך לסגירה ואני צריך לשקול את דרכי, הבנתי שעדיף לי לשתוק. אני מדבר עם אמנים ואוצרים מרכזיים, ובשיחות אחד על אחד הם מתוודים שהם נאלצים לשתוק. הם מפחדים מהחברים שלהם ולא יכולים לחשוף את עצמם כימניים או דתיים. אנשים חיים היום בעולם התרבות כמו אנוסים. אוצרת שהיא ובן זוגה נמצאים בתהליך חזרה בתשובה סיפרה לי שהוא מכניס את הציציות כדי שלא יידעו, 'כי ברגע שיידעו אני אהיה מסומנת כפרימיטיבית'. חשוב לומר שבאווירה הציבורית החשש לדבר הוא גם משמאל. אין דיאלוג פוליטי בעולם האמנות.

"שוחחתי לאחרונה עם ידידה אמנית, ובמהלך השיחה היא פתאום אמרה 'החיבור בין ציונות לדת זה התחתית של המוסר'. בבצלאל יש שלוחה חרדית, וגם המאבק המזרחי מחובק על ידי עולם האמנות. החרדים מביאים את רכיב הדת בלי הציונות, והמזרחים מביאים את הזהות היהודית בלי הדת. זו הדרך של המערכת לא להתמודד עם  האחר המאיים, שהוא הציונות הדתית. ה'בעיה' של הציונות הדתית היא ברצון שלה להיות רלוונטית ביחס לשאלה לאן המדינה הזאת הולכת, וביומרה לספר סיפור משלה על הישראליות. בסוף הכול חוזר לשאלות של מה זו הישראליות ואיזו מדינה אנחנו מחזיקים כאן. אין בעיה עם זה שאדם יהיה דתי, אבל ברגע שיש לזה משמעות ביחס לסיפור הגדול שמנסים לספר פה, זה כבר נתפס כאיום".

אמנות בורחת מבשורה

עשר שנים הן תקופה קצרה כדי לבחון תהליכים שבאופיים הם ארוכי טווח, ולמרות זאת אני מבקשת מסלומון לסמן הצלחות והישגים. באופן שמעיד על מה שפרדס העמיד במרכז, הוא לא פורט רשימה של תערוכות ופרסים אלא מתעכב על הרוח שאפשרה לזה לקרות.

"דווקא הצלחות קשה יותר לסכם, כי זאת לא נקודת עצירה וזה לא סוף, זה תהליך, ואני מאמין שיהיה לפרדס המשך אורגני. נוצרה קהילה, ובעיניי זה הדבר הכי מרגש שקרה. קהילה של סטודנטים אבל גם קהילה של מרצים. בשנים הראשונות חשבתי שהאתגר שלי הוא לאתר אנשים שחושבים לעסוק באמנות ולשכנע אותם להגיע לפרדס. עם הזמן הבנתי שהאנשים שהגיעו אלינו בפועל הם כאלה שהרגע שבו הם שמעו על פרדס היה הרגע שבו הם חשבו ללמוד אמנות. האמנות הייתה מבחינתם דרך לשאול שאלות על הזהות ועל העולם. אלה היו המחזורים הראשונים, אנשים שמבקשים לסלול דרך חדשה. לא אספנו סטודנטים לאמנות ממקומות אחרים אלא יצרנו קהילה משל עצמנו. הגיעו אנשים שלא היו מגיעים ללימודי אמנות, והיום הם אמנים מדהימים ומציגים בגלריות ומוזיאונים ומתקבלים לתוכניות יוקרתיות. אולי הרגע הכי מרגש זה ההקמה של תפוז – גלריה שיתופית מקרב בוגרי פרדס. הם הבינו שהשיחה שהם התחילו לפתח בפרדס צריכה להימשך".

מונח ה"שיחה" חוזר על עצמו במשך המפגש, ואני שואלת את סלומון מה מאפיין את השיחה הזו שהתהוותה לדבריו בין כותלי פרדס. "האמנות המודרנית יצאה לפרויקט הרואי, להפריד את השיחה הרוחנית מתוך האמנות. יש לזה הרבה סיבות היסטוריות, בין היתר ניסיון להשתחרר מהטראומה של השליטה הדתית. יש חתירה לאמנות שהרוחניות שלה, האירוע שלה, היא לא בהצבעה אל האקזיסטנציאלי, אלא ברכיבים שלה, בחומר ובצורה. בעיניי יש בזה משהו מאוד יהודי, החיפוש אחרי הרוחניות של החומר. זה היה פרויקט מלהיב, אבל הוא הוליד בסופו אמנות נטולת סוד. אמנות שמאבדת את הסקרנות לרבדים הנסתרים של המציאות ושל האנושיות. הגלריות והמוזיאונים מלאים בזה. האמנות הנוצרית הקלאסית יצאה מתוך התשוקה לעורר את הרוחני, לנצח את החומר. האמנות המודרנית יצאה מתוך השבר הנוצרי ואמרה: הסוד הזה הוא לא מעבר. הוא מגולם בחומר ובצורה.

"ההשטחה הזאת היא חלק מהמאבק לייצר שוויון. כי רעיונות יוצרים היררכיות, והחומר הוא נקודת האפס של היותנו חומריים. לכן האמנות בורחת מעיסוק במהויות. אבל ברגע שאתה בורח מעיסוק במהויות אתה בורח מהסוד ומפסיד את הכנות. זה משטיח את הדברים לפני השטח שלהם. היכולת להכיר בזה שיש סוד בעולם, שהמפגש עם האחר הוא מפגש עם הנעלם שבו, באה עם היכולת להקשיב אחד לשני, לשתף ולחלוק מסע. זה מאוד חסר לי באמנות העכשווית. בסוף, אמנות מתחילה מהדבר הזה שאתה רואה איזו השתקפות יפה בשלולית על המדרכה, ומסתכל אחורה כדי לראות אם יש מישהו לחלוק איתו את החוויה הזו".

השאיפה לחלוק חוויות ושפה קשורה בניסיון  האישי של סלומון, שכסטודנט בבצלאל חש בדידות רבה. כשהציג את עבודותיו לפני הסטודנטים והמרצים, הוא נאלץ להסביר ולתווך מושגי יסוד מהעולם הרוחני שלו. "הסטודנטים בפרדס מצליחים לפתח שיחה פנימית. אם הם היו צומחים כאמנים בודדים בבצלאל או במדרשה, אולי לא הייתה להם השיחה המשותפת הזו, שהייתה חסרה לי כתלמיד בבצלאל. כל עוד זו התגנבות יחידים אין סיכוי להביא את עצמך באמת לתוך השיחה הזאת, ואתה מביא רק עשרים אחוז ממי שאתה. האפשרות להביא את הקומה המלאה שלך כאדם, נוצרה בזכות השיחה המשותפת בפרדס. סטודנטים יכלו לבוא לדיאלוג במלוא הקומה שלהם. הם מכירים את הסוגיות, מבינים על מה מדברים בחדר. זה אחד הדברים המרגשים שקרו אצלנו. פגשנו את וולטר בנימין ואת רבי נחמן מברסלב באותה מידה. השיחה הזו היא לא רק של דתיים. היא רלוונטית לכל מי שרוצה להשתתף בה, ודווקא תלמידים חילונים בפרדס היו אלה שהכי עפו על זה".

אם מבקשים למפות נושאים ותמות בעבודות של תלמידי ובוגרי פרדס, מגלים שזו לא משימה פשוטה. לולא היה שלט של פרדס בתערוכת הבוגרים, קשה היה לנחש באיזו ערוגה הם צמחו. מצד אחד עוסקים מעט מאוד, אם בכלל, בנושאים כמו תורה, תפילה ודתיות כדרך חיים, ומצד שני יש הרבה עיסוק ברוח ובקיומי, מבלי להיגרר לסוגיות מגזריות. כך למשל, ביצירה של הבוגר דוכי (דוד) כהן שיצר את העתק קברו של הרצל כציון של צדיק, מה שמאפשר פיזית לחשוב על האופן שבו התרגלנו לחוות את הסיפור הלאומי שלנו כסיפור חילוני, ולשאול ברצינות, לא באירוניה: איך עיצבה הטקסיות החילונית את היחס שלנו לחוזה המדינה? למה לא משתטחים על הקבר שלו? למה לא לאפשר לאנשים להזדהות באופן הזה עם האתוס הלאומי שלנו?

עבודה כזו הייתה יכולה להיעשות גם בבצלאל, אך סלומון רואה הבדל בסביבת ההתרחשות. "פרדס אִפשר לקרוא עבודה כזו ברצינות. התרגלנו לקרוא עבודות כאלה כאירוניות, כביקורתיות, כחתרניות. זו הצעה אמיתית שהאמן לוקח עליה אחריות ולא רק מסתלבט על הדברים מהצד. העמדה האירונית, שלא להסתכן בביקורת, היא אולי המחלה הכרונית של האמנות העכשווית. להגיד דברים כנים נטולי אירוניה וציניות זה דבר אמיץ מאוד".

ברמה האישית, לאן עכשיו?
"הרבה שנים לא חוויתי את העמידה בצומת דרכים והצורך לשאול הכול מחדש. זה רגע מדהים. אולי צריך לחשוב מחדש על אמנות, מה נכון לעשות. אני בודק כרגע את כל ספקטרום הכיוונים, החל מהשתלבות בממסד הקיים ועד הקמה של פרדס בגלגול חדש, שיהיה חייב להיות פחות מגזרי ויותר מהותי. פחות מעניין אותי ליצור פתרון לדתיים שרוצים ללמוד אמנות. הרבה יותר מעניין ליצור מרכז לשיחה שמי שרוצה להצטרף אליה מוזמן. יותר מעניין לפתח את השיחה מאשר להגדיר את המשתתפים שלה. אולי אפתח בתי מדרש לאמנים. סיעור מוחות אמנותי דרך לימוד. בכל פעם מחדש נפעמתי מהרלוונטיות של התוכן ליוצרים. התהווה כאן עוד סוג של שיחה אמנותית, והייתי רוצה שגם סטודנטים ערבים ייקחו בה חלק. לממסד יש מחויבות להקשיב לקול הזה ולתת לו מקום.

"אנחנו יושבים על אוצר אדיר. צריך רק לכייל את השפה, לחזור אל השאלה. האם אני מתוסכל? כן, אבל אני לא פסימי".