מתאווים למקום המוכר

לכאורה, הדרך מהר סיני לארץ ישראל הייתה אמורה להיות פשוטה. אך מסתבר שהחתירה אל יעד חדש אינה פשוטה כלל. מעבר מנקודה לנקודה בחיים הלאומיים והפרטיים דורש כוחות נפש עילאיים ויכולת התמודדות עם הליכה במדבר נורא. כשיוצאים אל הדרך מופיע הפער המובנה בקיום האנושי בין תוכנית גבוהה לבין מימוש בפועל, בין חזון למעשה.

דומה כי פרשת בהעלותך מציגה את הפער באופן החד ביותר. עשרת הפרקים הראשונים של הספר מוקדשים להכנות למסע. המחנה מסודר באופן מדוקדק סביב המשכן, כאשר מעליו ענן ה' המכוון את הדרך. ההכנות אמורות להוביל להליכה הרמונית אחרי ה': "על פי ה' יסעו" (ט, כ). אלא שכבר בפסוק הראשון של ההליכה, הכול מתהפך – "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'…". הנפילה הזו אף מסתבכת ומגיעה עד למשבר מנהיגותי של משה, המבקש את נפשו למות (יא, טו). עם כל ההבנה לקשיי הדרך, אנו עומדים ותמהים כיצד ההכנות הארוכות לא דחו את המשבר אפילו בפסוק אחד.

קול המושך אחורה

נראה כי הבנת המשבר טמונה בהבנת הדינמיקה הפנימית שבכל מסע. התפתחות ממקום נמוך למקום גבוה יותר דורשת שתי יכולות נפשיות: שאיפה ותשוקה להגיע אל היעד החדש, לצד שחרור האחיזה במקום הקודם שממנו יצאנו. אנו נוהגים לחשוב כי באופן טבעי יש בנו רצון להתפתח ולהגיע למקום טוב יותר, אך נוטים להתעלם מכך שבמקביל קיים בנו כוח אחר, המושך למטה, מתוך הקושי לשחרר את המקום הנמוך אך המוכר. בז'רגון הפסיכואנליטי המקום הזה מכונה "התנגדות": מקום קשה בנפש, המסרב לתהליכי הריפוי וההתקדמות.

נדמה שזה בדיוק המשבר שמתחולל בצעד הראשון במדבר. הקב"ה בהתגלותו בענן שמעל המשכן מוביל את העם אל החירות. אולם במקביל קיים מעין כוח מגנטי נוסף, הממגנט את עם ישראל חזרה למצרים, אל חיי העבדות. הקולות האלו עלו עוד במצרים, כפי שעם ישראל אומר למשה לפני קריעת הים: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים!" (שמות יד, יב). למרבה ההפתעה, המקום העבדותי קורץ. הוא אולי קשה פיזית, אך יש בו תלותיות ילדותית מנחמת. אין צורך לשאת את קשיי החירות, שכרוכה בה אחריות כואבת.

רוחו של ה' מביאה את הבשר. רוח שרצה קדימה ושוכחת את הבשר מובילה באופן פרדוקסלי להתפרצות הצרכים הראשוניים

משה גבר על הקולות האלו במצרים אולם הם עדיין רוחשים מתחת לפני השטח וצפים למעלה בכל מפגש עם קושי. משה, יחד עם ענן ה' השורה על המשכן, מנסים לדחוף קדימה, תוך עזיבת הקשר למצרים, אך מהר מאוד הקול המושך אחורה מתעורר – "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (א, ה). נדמה שהמדרש של חז"ל כאן מתמצת את עומק ההתרחשות הפנימית: "חינם – חינם מן המצוות". הזעקה היא לחזור שוב אל המקום העבדותי־ילדותי, שבו הקיום הפיזי מתרחש ללא אחריות רוחנית. התאווה של העם לבשר מתפתחת בדומה לידוע לנו על מנגנון ההתמכרות: תשוקה לחומר פיזי המשכך את החסך הנפשי.

התורה רומזת כי הקולות הללו אכן מגיעים מהשפעות חיצוניות למחנה, הקשורות עדיין לרוח של מצרים: התלונות הראשונות גורמות לאש בקצה המחנה (יא, א) והתאווה לבשר מתעוררת מה"אספסוף" – אנשים שנאספו מבחוץ. קולות אלו מושכים את העם ככוח צנטריפוגלי החוצה מהמחנה, בניגוד להשפעת הענן הפועל מן המרכז פנימה.

בין הבשר והרוח

נדמה כי כוחות אלו, של חוסר אונים ותלותיות, הפעילו את משה והצליחו לערער אותו. זאת בדומה לתינוק הזועק לאוכל בזעם ומעורר אוטומטית אצל אמו דחף לספק את צרכיו. אך משה, המחובר אל ענן ה' הדוחף קדימה, חש בסלידה עצמית מן התחושות הללו ופונה אל ה': "האנכי הריתי את כל העם הזה… כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק?" (שם, יב). משה מרגיש כי התלותיות של העם דוחפת אותו להיכנס למקום הורי, אך הוא מסרב להיכנס אל המקום הזה, מכיוון שמטרתו הייתה להפוך את העם לעצמאי ואחראי.

התשובה של ה' למשה מורכבת ומתייחסת לשני התהליכים הנדרשים להתקדמות: מחד גיסא חיזוק הרוח בעם, מן המרכז אל הקצוות – שבעים זקנים נקראים לאהל מועד ומשם מואצלת עליהם רוחו של משה. הרוח שחותרת קדימה. סיום התהליך – "ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל" (שם, ל) – משמש תשובת משקל לאספסוף. בעוד הם אוספים אל המחנה את הקולות המושכים החוצה, הרוח המואצלת על הזקנים נאספת אל תוך המחנה ומחזקת את הקול המושך קדימה.

מצד שני, לא ניתן לנהוג להתעלם מהקולות המושכים אחורה. למרות שהקול הזה מעורר את חרון אפו של ה' (שם, יא), הוא נענה לו ומביא בשר בהרחבה. אלא שיחד עם הענקת הבשר, ה' מלמד את העם כי הישארות במקום הזה מובילה לכיליון; ההליכה אחר תאוות הבשר מובילה ל"מכה רבה מאוד" (שם, לג), שנגרמת כנראה מאכילת יתר של התאוותנים ביותר (ראה רמב"ן). בכך ה' משוחח גם עם הקול המושך אחורה ולא נחרד ממנו, כמשה.

מורכבות הפרשייה מתומצתת בשתי המילים המנחות בפרשייה: "בשר" (8 מופעים) ו"רוח" (6 מופעים). הבשר מבטא את השאיפה אחורה והרוח היא זו השואפת קדימה. הקב"ה, בתשובתו המורכבת, נותן מענה הן בתחום האצלת הרוח והן בתחום הבשר. שני הביטויים מתאחדים בסופו של דבר, בדרך מרתקת: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים". רוחו של ה' מביאה את הבשר. רוח שרצה קדימה ושוכחת את הבשר מובילה באופן פרדוקסלי להתפרצות הצרכים הראשוניים. לעומת זאת, הימשכות אחרי הבשר מובילה להתרסקות. הסוד הוא באיזון – רוח הנושאת עמה את הבשר.