צריכת חומרים פסיכואקטיביים כקנאביס ודומיו נחשבה לאורך השנים בציבור החרדי כנושא שאיננו קשור אליו בשום צורה. "סמים" זוהו בעולם החרדי כאחת מבעיותיו של הרחוב החילוני הקלוקל, שהמגזר רחוק ממנה בתכלית. אך בחודש האחרון נפל דבר. בצעד חסר תקדים פרסמו שני בתי הדין המרכזיים של בני־ברק, ואליהם הצטרפו רבנים ודיינים בולטים מריכוזים חרדיים אחרים, פסק דין פומבי האוסר על שיווק קנאביס רפואי וצריכתו. פסק הדין, שנתלה ברחובות והופץ בבתי הכנסת, שובר את השתיקה בנושא וקורא לילד בשמו מבלי להתחבא מאחורי ניסוחים מעורפלים. "לקיחת צמחים המכונים 'סמים' זהו איסור תורה כפשוטו", כותבים הרבנים. "ואין חילוק בזה בחוזק החומרים, ובין קלים ובין כבדים, מכל המינים אסורים, ואפילו באקראי ואפילו פעם אחת אסור באיסור גמור, ומביא את האדם לעבירות החמורות שבתורה".
סעיף בולט בכרוז שולל את השימוש בקנאביס גם לחולים שקיבלו את החומר במרשם רפואי כדי להתמודד עם מכאוביהם הקשים. גם במקרה כזה, מודגש, "אין שום היתר על פי הלכה לקחת סמים אלו, אלא כשמדובר לכל הפחות ספק פיקוח נפש, וחייבים לשאול רבנים שמוסמכים בתחום ולא להיסמך חלילה על דברי הרופאים, כי באיסורי תורה עסקינן". יצוין כי בשיחה שקיימנו עם מקורבו של אחד הרבנים החתומים על פסק הדין הוא טען כי הסעיף הזה נוסף לכרוז לאחר חתימת אותו רב, וכי הוא לא היה מסכים לצרף את חתימתו לכרוז המגביל חולים מלהשתמש בקנאביס גם לאחר אישור רפואי, ומתנה זאת באישור רבני.
מכל מקום, התגייסותם הגלויה של שני הגופים הרבניים הבולטים בבני־ברק, ועימם שורה של רבנים מרכזיים בערים חרדיות אחרות, למאבק בקנאביס, היא עדות ברורה לכך שצריכת קנאביס ואף חומרים קשים יותר איננה עוד תופעת שוליים בציבור החרדי, עד כדי כך שהיא מצדיקה ותובעת עיסוק פומבי בנושא.
שאכטה בהושענא רבה
"מה שקורה בחדרי הפנימייה בישיבות עדיין רחוק ממה שקורה בפלורנטין, אבל זה גם רחוק מאוד ממה שראשי הישיבה מדמיינים לעצמם", אומר לי ח', בוגר ישיבה ליטאית מפורסמת בבני־ברק. לדבריו, "ג'וינטים היו קלים להשגה בישיבה, אם כי לא ראיתי הרבה מכורים ממש".
"קשה לי לומר במדויק, אבל לדעתי כל בחור ישיבה עשירי נחשף לקנאביס ברמה כזו או אחרת", אומר לי בוגר ישיבה ליטאית מרכזית בירושלים. "לי היה חבר דילר (סַפָּק; מ"ל) מישיבה אחרת שהיה משיג לי איזה חומר שרציתי, אבל הרבה היו פונים לכל מיני חבר'ה מהישיבות של הנושרים והם היו משיגים להם". מבוגרי ישיבה ליטאית ידועה בירושלים שמעתי על עישון גראס שנפוץ שם בחתונות ולקראת שבת. בישיבות חסידיות הפיקוח על התלמידים הדוק יותר, אך גם שם החומרים מצליחים להשתחל בין חומות המוסד.
מ', בוגר ישיבה, היה מכור בעבר לסמים, וכיום הוא מטפל במכורים. מ' מספר על התקופה שבה שימש כ"דילר" של ישיבה ליטאית ידועה. "המטרה שלי הייתה להפוך את זה למוכר ונגיש אצל אנ"ש", הוא מתאר את דרכי הפעולה. "קשרתי שיחה עם חבר'ה מהישיבה, ודאגתי להפריד בתודעה בין 'סמים', שמוכרים אצלם כמשהו שלילי, ל'גראס'. שכנעתי אותם שזה טוב לריכוז, שזה כיף, שזה עוזר לשרוד את היום האינטנסיבי בישיבה. כשהם השתכנעו לנסות הם הפכו במהירות לשגרירים, ונתַנו להם עמלות תיווך".
הצורך להתמודד עם יום לימודים ארוך ותובעני מביא את הצעירים להתמכר לשלל חומרים. אליעזר קושיצקי, עובד סוציאלי ומייסד "אחרת בדרך", מרכז החלמה לטיפול בהתמכרויות, מספר שלצד ההתמכרות לסמים הוא נתקל בבני ישיבות רבים שהתמכרו לכדורי מרשם ובהם משככי כאבים, כדורים לשיפור הריכוז וממריצים. "מכורים ישקיעו 700 שקל בחודש בכדורי אטנט", אומר קושיצקי. האטנט, שנועד לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, הוא מעין ריטלין לעשירים וההתמכרות אליו גדולה. לדברי קושיצקי, הכדורים עלולים לגרום לתופעות לוואי קשות של קריז, חרדות והתקפי זעם.
לא רק יום הלימודים הישיבתי עלול להיות תובעני מדי. גם תפילה חסידית המתארכת עד אין קץ מציבה אתגר של ממש. אברך מקהילה חסידית סגורה בירושלים מספר על "הימים של התפילות שלא נגמרות, כמו הושענא רבא ושמחת תורה. השאכטות שאני לוקח עוזרות לי לעבור את היום הארוך הזה בלי להשתגע".
מ', כאמור דילר בעברו וכיום מטפל, מתאר את אופי ההתמכרות של הצעיר החרדי. "ללמוד גמרא כשאתה מעושן זו חוויה, אותיות פורחות באוויר. אתה מקבל נשק סודי לשרוד את היום הארוך בישיבה, המוח עף, הסטלה מרעננת את הפרשנות, ספר חסידי הופך להארי פוטר, הלימוד האינטנסיבי נהיה פתאום חי. הרגשתי שאני חייב להפיץ את הבשורה". עם הזמן הבין מ' שהתדלוק העצמי בחומרים הללו גובה ממנו מחיר נפשי כבד בדמות דיכאונות עזים, הידרדרות לפשע ומצבי סיכון קיצוניים.
"התמימות של בחור הישיבה הופכת אותו לטרף קל", אומר משה סייפש, עו"ס קליני חרדי המטפל בהתמכרויות. "נותנים לו קצת בחינם, שינסה, ומכאן הדרך קצרה". אנשי המקצוע שמטפלים בהתמכרויות בעולם החרדי מתריעים מהתפשטות התופעה לא רק במישור הכמותי אלא גם מבחינה "איכותית", כלומר, סוג החומרים שמסתובבים בישיבות. בני שיחי מציינים שהחומר הנפוץ ביותר הוא הגראס, כלומר קנאביס, אך לדבריהם גם כדורי אקסטזי ועוגיות חשיש נכנסו לפנימיות הישיבתיות.
30 דוכני פיס בבני־ברק
התמכרות לסמים איננה היחידה שמצאה את דרכה אל החברה החרדית. במגזר מוטרדים גם מהתמכרויות אחרות: אלכוהול, הימורים, פורנוגרפיה ועוד. נראה שהחומות הגבוהות שהציבור החרדי בנה סביב עצמו, כבר אינן קשיחות ואיתנות כבעבר.
אחת ההתמכרויות הנפוצות בעולם החרדי היא הימורים. קושיצקי מספר על נוכחות גדולה באופן משמעותי של חרדים מלב המגזר בקבוצות תמיכה של מהמרים אנונימיים, מעבר לחלקם באוכלוסייה. לפני כמה חודשים התפוצצה פרשיית הימורים חמורה, שהביאה למעצר חשודים בבני־ברק, ולאחרונה המשטרה פשטה על מועדון הימורים בעיר החרדית. מספר דוכני הפיס בבני־ברק, 30, אינו נופל ממספרם בערים אחרות, ועל פי דו"ח ועדת הכנסת, שיעורם של בני המגזר החרדי והדתי בקרב המהמרים מגיע ל־25 אחוזים (יותר מחלקם באוכלוסייה, על פי הלמ"ס). מבני החינוך ומוסדות הציבור במגזר שמסתייעים בכספי מפעל הפיס, מונעים אולי מהממסד החרדי להיאבק למען צמצום הדוכנים הללו, כפי שהוא נלחם למשל בסוגיות חינוכיות אחרות.
היעדר מודעות כלכלית בעולם החרדי הוא גורם מרכזי להתמכרות להימורים. בעולם שבו "לצאת לעבוד" נחשב לצעד בלתי מכובד ואף בזוי בחוגים מסוימים, גדול הפיתוי לעשות כסף קל כביכול בדרכים עוקפות. "אצל החרדים יותר לגיטימי לעמוד בדוכן של מפעל הפיס מאשר לעמוד בחנות סלולר", מגדיר זאת קושיצקי. התוצאות של ההתמכרות הזו עלולות להיות קשות במיוחד: בחלק מהמקרים המהמר נקלע למערבולת כלכלית, שמביאה לאיבוד קורת גג ולפירוק המשפחה.
חרף מאמצי ההיבדלות מהאינטרנט, גם ההתמכרות לפורנוגרפיה לא פסחה על העולם החרדי. קושיצקי מתרשם מניסיונו שדווקא בחברה החסידית התופעה רחבה יותר, במיוחד אצל אברכים צעירים לאחר חתונתם. "הצעיר החסידי 'שמור' ומפוקח כל חיי ההתבגרות. פתאום הוא משתחרר מפיקוח, ומגלה את המיניות שלו. אצל חלם זה מוביל להתמכרות לפורנוגרפיה", הוא אומר.
"אצל החסידים", מוסיף ומסביר סייפש, "נושא ה'קדושה' (שם הקוד החסידי לענייני מיניות; מ"ל) מאוד מדובר, והנורמות הנוקשות עלולות לייצר בור אפל סביב עניין המיניות". לדבריו, הפער בין הצרכים המיניים הטבעיים של הצעיר ובין התביעות ממנו יוצר לעיתים מצבים פסיכוטיים, שהתמכרות לפורנוגרפיה היא אחת מהם.
איך מגדלים מריחואנה בשמיטה
הרב איתן אקשטיין הקים לפני כשלושים שנה את מרכז הגמילה "רטורנו", הפונה לציבור דתי וחרדי. אקשטיין שימש כרב קהילה במקסיקו, כאשר אחד מבניה מת ממנת יתר. המקרה הטרגי דחף אותו להקים את "רטורנו" (פניית פרסה בספרדית). מרכז הגמילה מותאם לצורכי הקהילה החרדית, ואקשטיין מספר על מקרי התמכרות קשים שמגיעים למרכז מהישיבות הטובות ביותר.
אחד המאפיינים המובהקים של ההתמכרות החרדית הוא היעדר מודעות מספקת לבעיה, כאשר ראשי הישיבות והמשגיחים אינם מעלים על דעתם שתלמידיהם נחשפים לחומרים מעין אלה. "בעולם הישיבות אין תוכניות מניעה כלל, מתוך מחשבה שזה לא רלוונטי לעולם שלנו", אומר אקשטיין. לדבריו, פעמים שראשי ישיבות מודעים לקיומה של התופעה אך לא רואים אותה בחומרה. "אם זה עוזר לבחור לעשות 'משמר' (לילה רצוף של לימוד תורה; מ"ל), מה רע?" מצטט אקשטיין ראש ישיבה מוכר.
ס', מנהל באחת הישיבות המרכזיות בארץ, מספר על בדלי ג'וינטים שמצא בפחי הישיבה. "לקח לי הרבה זמן לשכנע את ראש הישיבה שלא מדובר בסיגריות רגילות", הוא מספר. עם זאת, מרגע שאותו ראש ישיבה השתכנע והבין את משמעות הגילוי, הוא דיבר גלויות בישיבה על דרכי הטיפול והמניעה. בחור מחסידות חב"ד שהסתבך בתאונות כתוצאה מאלכוהוליזם הצהיר בפני אקשטיין שהוא "בחיים לא משתכר", אך בשיחה קצרה התברר שהוא רק "עושה לחיים" פעמים רבות ביום. מהמרים מכורים מעדיפים לדבר על עצמם במונחים של "אני עושה כסף", מספר סייפש.
התמימות מקלה גם על צרכני החומרים, שאינם נדרשים למאמץ מיוחד כדי להסתיר את מעשיהם. בוגר אחת הישיבות הגדולות מספר כיצד היה משאיר את מכתש העלים, ה"מקססה", בגלוי על השולחן בפנימייה. "ככה שידרתי למי שבעניין שהוא יכול לבוא לקנות ממני, ומי שלא בעניין לא הבין מה הוא רואה". החלוקה הזו, בין "מי שבעניין" ובין חברו ש"לא מבין מה הוא רואה", מבטאת את הפער התודעתי שעשוי להתקיים בין תלמידים שחולקים את אותו ספסל לימודים ואף חדר בפנימייה. הפער הזה מסביר גם את השכנוע העצמי של חלק מבוגרי הישיבות ששוחחתי עימם, הבטוחים כי בישיבה שבה למדו "אף אחד לא ידע מה זה".
לעומת המודעות הרבה לכל סעיף הלכתי ולכל חומרה בשולחן ערוך, חסרה מודעות לדברים "כשרים ומסוכנים", כלשונו של הרב אקשטיין. הוא מספר על מכורים שעשויים להתווכח על הדרך הנכונה הלכתית לגדל קנאביס בשמיטה, ואיך משיגים מריחואנה ללא חרקים. חוסר המודעות עשוי להטעות, כאשר איש חינוך אינו מבדיל בין ירידה רוחנית גרידא להתמכרות בעייתית שמצריכה איש מקצוע. לשם כך הפיץ הרב אקשטיין חומרי הסברה תחת הכותרת "מה בין יצר הרע להתמכרות".
התמכרות מסוג אחר שאקשטיין מזכיר היא האזנה אובססיבית ל"קווי נייעס", קווי הטלפון החדשותיים של המגזר, בעולם שמעטים בו מוקדי עניין לגיטימיים אחרים. "נתקלתי באנשים שהתקשרו כל חמש דקות לבדוק אם יש עדכון חדש", הוא מספר.
גם לאחר ההכרה בקיומה של הבעיה, המכור החרדי עובר דרך ארוכה עד שהוא מגיע לטיפול. "בעולם החרדי הנראות החברתית חשובה מאוד, ומתאמצים להסתיר את הבעיה", מציין קושיצקי. כתוצאה מכך המכור מגיע לטיפול רק כשכלו כל הקיצין, כאשר בעיותיו הנפשיות כבר פוגעות בסביבה, כשההימורים מסבכים את המשפחה בחובות של מאות אלפי שקלים, וכדומה. לעיתים רק הלחץ הסביבתי של הנפגעים מהתנהגותו של המכור מביא אותו לטיפול החיוני. "חלק מהמטופלים מגיעים אלי כשהם מבינים שהם חייבים לפתור את הבעיה כדי להציל את הילדים שלהם", מספר סייפש.
ההסתרה גובה מחיר לא רק בעיכוב ההגעה לטיפול, אלא גם בהחרפת הבעיה עצמה. "כשאדם פועל בהסתרה, הוא עושה מעשים קיצוניים יותר. אין דרגות ביניים גלויות ולגיטימיות לספק את ההנאה שהמכור מחפש, וזה מוביל אותו לדלג ישירות מהישיבה לעולם האפל בדרום תל־אביב", מתאר סייפש. הסתרה ממושכת גם מחריפה את הפגיעה במשפחת המכור, שנאלצת להשקיע מאמץ בהסתרה מהסביבה במקום לפנות לעזרה.
השתיקה סביב נושא ההתמכרות נובעת גם מהרצון שלא להעניק לגיטימציה ופומביות להתנהגויות שנוגדות את אורח החיים החרדי. כך למשל, לא ניתן לדבר על שימוש נכון באינטרנט בחברה ששוללת לחלוטין את השימוש בו, ולא ניתן לדבר על מיניות בריאה בעולם שבו כל דיבור על מיניות הוא מחוץ לתחום. אפילו האזכור של המונח "התמכרות" היה בעייתי בעיני אנשי חינוך מסוימים, ואקשטיין התבקש להסיר אותו מפרסומים של הרצאותיו. כך קורה שאלו שכבר פורצים את הגדר עושים זאת לעיתים ללא הבחנה והדרכה, ומגיעים למצבי קיצון. קושיצקי מוסיף כי תקופת הקורונה הגבירה את צריכת הקנאביס הן במגזר הכללי והן במגזר החרדי, בעקבות פרקי הזמן הממושכים שבהם צעירים שהו ללא מסגרת.
לא נושא לרבנים
לצד כל זאת, וכמו בתחומים אחרים, נראה שניתן לזהות ניצניו של שינוי במודעות הציבורית החרדית. אנשי חינוך ומטפלים מתווכים את הבעיה לרבנים, והם מצידם משתפים פעולה עם אנשי המקצוע. כאמור, לשיא הגיעו הדברים בחודש האחרון בהתייחסות פומבית לנושא מטעם בתי הדין של בני־ברק, אם כי שם הייתה הליכה לקצה השני, של איסור גם על חולים שזקוקים לחומר.
"המסר שלנו לרבנים הוא שלא מדובר בנושא רוחני שצריך להגיע לטיפולם, אלא בנושא נפשי שאמור להיות מטופל אצל אנשי מקצוע", אומר אקשטיין. כדי להחדיר את המסר הזה הביא אקשטיין, בין השאר, אברך מכור למעונו של הרב שטיינמן, מנהיג הציבור הליטאי שנפטר ב־2017. האברך סיפר לרב שהפקיעו ממנו את הגישה לכסף כדי שלא יוכל לבזבז אותו על חומרים, וכאשר אשתו נתנה לו 200 שקל כדי לקנות מוצרים לבית, הוא נסע לרמלה כדי לרכוש חומר. הרב למד על הבעיה, ומאז הפנה מקרים דומים לרטורנו. היום, אומר אקשטיין, כבר לא טומנים את הראש בחול. ראש עיריית אלעד, ישראל פרוש, הביא את רבני העיר לסיור במרכז רטורנו כדי שיתרשמו מהבעיה, ידעו לזהותה ולהפנות לטיפול מתאים במקרה הצורך.
גם מבחינת הצעירים, מציין סייפש, יש כיום מודעות רבה יותר לדרכי הטיפול. המציאות של "חבר מביא חבר" מתקיימת בעניין הזה לא רק במישור של ההתמכרות, כאשר צעירים חושפים זה את זה לחומרים ולדרכי השגתם, אלא גם בשלב ההתמודדות והטיפול, כאשר מכורים נקיים מעבירים לחבריהם את בשורת הריפוי והגמילה. אך אם בשלב הריפוי והטיפול שלאחר מעשה אפשר לזהות התקדמות במודעות הציבורית, אנשי המקצוע ששוחחתי איתם סבורים שבתחום ההסברה והטיפול המניעתי מלכתחילה, קיים ואקום מוחלט. לדבריהם חשוב לקדם בחברה החרדית שיח על שימוש בחומרים שונים ועל הסכנות הטמונות בהתמכרויות לסוגיהן, וכך למנוע מראש את ההידרדרות.
