הדעה הציבורית הרווחת רואה בנהנתנות של בעל שררה מידה מגונה, בפרט אם זו נסמכת על קבלת מתנות מהזולת, וזאת גם ללא קשר לממד השוחד. אלא שלא כל דבר שהוא מגונה בהכרח גם אסור, ולעניין זה לא די בהצבעה על ערכי־על כדוגמת "דרך ארץ קדמה לתורה", "נבל ברשות התורה" וכדומה. עלינו לתת אפוא את הדעת לשאלת האסור והמותר בנהנתנות בעל שררה.
שגורה על לשון הכול אמירתו של שלמה המלך בספר משלי: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה". בטעמו של דבר ביאר רש"י: "מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל". זהו נימוק על דרך השלילה. לעומתו, ה"מגיד משנה" נימק זאת על דרך החיוב. הרמב"ם כתב בסוף הלכות זכייה ומתנה: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר ושונא מתנות יחיה". וכל זאת למה? ביאר ה"מגיד משנה":
הטעם שראוי לכל משכיל להסתפק במה שהוא הכרחי לו ולא יבקש מותרות ותהיה נפשו חשובה על קניינו… וכל הירא את אלוהיו יראה שלימה לא יתעסק כלל ברדיפת ההון ויבין כי כולו הבל ויראת ה' הוא אוצר קיים, ולכן אמר דוד אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו וסמך ענין לו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, לפי שהסתפקות בהכרחי מצליח האדם בעולם הזה ובעולם הבא – בעולם הזה לפי שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והשמח בחלקו ניצול משלושתן, ומיישר האדם להצלחת העולם הבא שיעבוד את יוצרו עבודה תמה ולא יתעסק בזולתו.
אם כן, שנאת המתנות על פי ה"מגיד משנה" היא חלק מהדרכה כוללת להתרחק מרדיפת מותרות ולהסתפק בהכרחי. כך ההדרכה לכל אדם, וכך שבעתיים למנהיג, כהנמקת הסמ"ע (חושן משפט, רמט), שמקבל מתנות יתקשה להוכיח ולבקר את מעניק המתנות.
אלא שהרמב"ם דייק היטב בלשונו־הזהב וכתב שהימנעות מקבלת מתנות היא דרכם של "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה". כלומר אין זו דרכם, ובוודאי שאין זו חובתם, של כלל הבריות. מעין זו גם לשונו המפורשת של הטור (חו"מ, שם): "מידת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה". ברור ש"מידת חסידות", מעצם הגדרתה, אינה הלכה פסוקה ומחייבת.
משפט המלך
סיפור נאה בגמרא (קידושין נט) אכן מתעד הנהגה כזו של הימנעות מקבלת מתנה, ואולם עצם אזכורו מלמד עד כמה הדבר מייחד את גדולי הרבנים. מסופר שם על רב גידל שהחל להתעסק ברכישת קרקע מסוימת, אלא שבינתיים קדם רבי אבא ורכש אותה. לימים התברר שרבי אבא כלל לא היה מודע לפועלו בנדון של רב גידל, ואז התבקש רבי אבא על ידי רבי יצחק נפחא למוכרה לרב גידל. תגובת רבי אבא הייתה כזו: למוכרה אינו מוכן, משום שאין זה "סימן טוב" למכור קרקע ראשונה שקנה האדם. לעומת זאת, הוא כן מוכן ליתנה במתנה לרב גידל. אלא שלכך סירב רבי גידל, משום ש"שונא מתנות יחיה" (וראו שם סופו של מעשה, שהקרקע נשארה "יתומה"). מכאן שרב חשוב אכן חש, מעשית, להדרכת שלמה להימנע מקבלת מתנות, ואולם עצם הבלטת הסיפור כמעשה ייחודי של אמורא צדיק וחסיד מלמדת דווקא כי דרך זו רחוקה מחיוב הכלל.
לא בכדי טופחות על פנינו עובדות מתועדות של קבלת מתנות על ידי הקדמונים. מי לנו גדול מאברהם אבינו, שאומנם מחד גיסא סירב לקבל דבר וחצי דבר משלל מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, ואף התעקש לרכוש בכסף מלא את מערת שדה המכפלה, אך מאידך גיסא אמר לשרה (בראשית יב) "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ", וביאר רש"י: "למען ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות". לא זו אף זו, בהמשך נאמר שוב (בראשית כ) על אברהם: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם", והוא לא סירב לקבלם.
יתירה מזאת, הגמרא (ברכות י) מעניקה לגיטימציה כללית לקבלת טובות הנאה, בקובעה ככלל ש"הרוצה ליהנות – יהנה כאלישע" הנביא, שהייתה לו אכסניה קבועה וחינמית בביתה של האישה משונם (מלכים־ב ד): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה". נכון הוא שבמקביל, אותו אלישע סירב במפגיע לקבל דורון נכבד מנעמן שר הצבא, "וַיֹּאמֶר חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן" (שם ה), ועדיין אין להתעלם מנכונותו לקבל אירוח ללא תמורה. מהרש"א (חידושי אגדות ברכות שם) אכן עימת לגיטימציה זו אל מול הנחיית השנאה ממתנות, וביאר שהכנסת אורחים היא ענין חריג, שכן "כל אדם עני הוא בדרך מכלי תשמישים הצריכים לו". ואחרי הכול, ברי שטובת הנאה הייתה שם.
חז"ל גם הורו כהנחיה מפורשת להיטיב עם תלמידי חכמים: "תלמיד חכם – בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו" (יומא עב), אף להאכילו ולהשקותו (שם עא), לעשות לו פרקמטיא [סחורה] ולהנותו מנכסיו (כתובות קיא), ועוד. אמרות אלה ושכמותן אף שולבו בספרות הלכתית, גם אם אינן מוסכמות.
אולי לשיא מגיעים הדברים כאשר אנו חוזרים לשלמה המלך עצמו, הוא שהנחה לשנוא מתנות. ובכן, הכתובים עצמם מלמדים שהוא קיבל גם קיבל מתנות גדולות ומאוד מאוד נכבדות. דוגמה אחת מיני רבות לדבר – מלכת שבא. אחר שנותרה אחוזת התפעלות מחוכמת שלמה, מארמונו ומהתנהלותו, "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים־א י). הלזה ייקרא "שונא מתנות"? וגם אם יש מחז"ל שאכן ביקרו את שלמה על ריבוי הכסף והזהב (סנהדרין כא; רבנו בחיי דברים יז, ועוד), אף הם לא ציינו ביקורת על קבלת המתנות.
שלמה אכן ניצל את העושר העצום שתחת ידיו, אך לא רק לבנות את בית ה'. הכתובים מדגישים שאותן אוצרות שימשו אותו גם לבנות בית מלוכה מרהיב, כיסא מפואר, בגדים, כתר ועוד, ובכלל את "כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת" (מלכים־א ט). והסביר המלבי"ם ש"בית ה' ובית המלך היו דברים נצרכים", אלא שחוץ מ"הנצרכים" שלמה בנה "בניינים שלא היה צריך להם, רק שחפץ לעשות, לבנות ולנטוע ולהגדיל מעשיו אף שלא לצורך הדברים, רק כדי שיעשה מעשים הרבה". התחשק לו.
לא להגזים
לאמיתו של דבר, הבחנה חדה צריכה להיעשות בין שני סוגי אגירת רכוש על ידי המלך: לצורכי המלוכה ולצרכיו האישיים. סגנון הכתוב (דברים יז) "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" מכיל דגש על המילה "לו". בהתאם לכך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ג, ד):
לא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחילותיו ולעבדיו ולשמשיו. וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצווה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו, שנאמר ולא ירבה לו, ואם הרבה – לוקה.
אמור מעתה, כל עוד מדובר באגירה לצורכי הציבור – "מצווה להרבותו". רק אגירה שתכליתה "להתגאות בו או להתנאות בו" אסורה, ומאחר שמדובר בעבירת לא תעשה, המלך אף לוקה עליה.
אלא שיש בכתוב הדגשה נוספת: "כסף וזהב לא ירבה לו – מאוד". כלומר, אין המלך לוקה אלא רק על אגירה שמיועדת עבורו, וגם זאת רק אם מדובר באגירה "מאוד". כל עוד מדובר באגירה עבורו, אך כזו שאינה "מאוד", הרי שלמצער מדאורייתא היא לא נאסרה.
מיותר לומר שקו הגבול והמידה מה הוא "מאוד" ומה לא, עלול להיות סובייקטיבי. מנהיג פלוני באמת ובתמים מתקשה להתרכז ולקבל החלטות הכרחיות בלא עישון סיגר קובני מעולה ויוקרתי. לעומתו, מנהיג פלמוני כלל אינו זקוק לכך, ודרישת הסיגר היוקרתי אינה אלא גחמה נהנתנית גרידא. בשל כך דרש הרמב"ם (הלכות מלכים ד) ממנהיג ישראל ש"בכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'".
אמור מעתה: מעון מפואר למנהיג עשוי להיות נדרש לצרכי הממלכה, וכך גם מטוס הולם, ביגוד מתאים, אולי גם ארוחות מפוארות מלוות שמפניה וכו'. גם קבלת מתנות וטובות הנאה אינה בהכרח פסולה, כל עוד היא חלק מדרכה של דיפלומטיה ומהתנהלות שלטונית (וכמובן אינה מנוגדת לחוק ולנוהל). המבחן הוא אם הדבר נעשה לשם שמיים, ועל כגון זה כבר אמרו חכמים (תוספתא שביעית ג, ח) "הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות".
הרב פרופ' נריה גוטל הוא ראש מערך המחקר ב"מרכז תורה ומדינה". חיבורו "ממשפטי המלוכה" ראה אור לאחרונה
