לא מעט ספרי שיעורים של ראשי ישיבות מצויים בארון הספרים הישיבתי, כל ראש ישיבה וסגנונו הלמדני. לאחרונה ראה אור ספר הכולל מבחר שיעורים בתלמוד מאת הרב חיים סבתו, ראש ישיבת ברכת משה במעלה־אדומים. באותה הוצאה ראו אור עד כה חמישה ספרי פרוזה פופולריים מפרי עטו של הרב סבתו וחמישה ספרים תורניים העוסקים בתורה, בתלמוד, בחינוך ובמחשבת ישראל.
לא רק האכסניה שבה יצא הספר ולא רק החזות החיצונית המודרנית והמוקפדת שונות ממה שמקובל בסוגה זו של ספרי שיעורים, אלא גם בתכנים יש שינוי מרענן. הרב סבתו אינו "נעול" על שיטה מסוימת. הוא דולה ומשקה מתורת הראשונים והאחרונים, דן בדבריהם, דוחה ומיישב, מקשה ומתרץ, והכול על פי דרכי חשיבה הגיוניות ולא על פי פלפול.
הרב סבתו הוא ר"מ של שיעור א' בישיבת מעלה־אדומים מאז שהיה ממייסדיה לפני 45 שנה ועד עתה. אני זוכר היטב את שיעוריו המסודרים במסכת שבת, המסכת שלמדנו בעת שבאנו בשערי בית המדרש של הישיבה כתלמידי שיעור א' בחודש אלול תשמ"ו. בשבע השנים האחרונות משמש הרב סבתו ראש ישיבה, והשיעורים שבספר נאמרו על ידו בהיכל הישיבה בשנים האחרונות והועלו על הכתב ונערכו בידי בנו ר' ישראל מאיר.
התקשורת משנה את התמונה
62 שיעורים יש בספר, רובם מן המסכתות הישיבתיות המקובלות: 14 שיעורים במסכתות ברכות, שבת וסוכה, 19 שיעורים בסדר נשים, ו־29 שיעורים בסדר נזיקין. לשיעורים נוספו שלושה מאמרים שפרסם הרב סבתו בעבר בבימות שונות: "האם יש רשות לדרוש דרשות הלכתיות מן הפסוקים אף שלא נאמרו בתלמוד?", "גזרה שווה וגילוי מילתא – לביאורם של שני ביטויים תלמודיים"; ו"על סוג אחד של השגה על דברי הרמב"ם המופיע בלחם משנה".
הניתוח של הרב סבתו את הסוגיות הוא שיטתי. כך למשל בשיעור מבוא לדיני עגונות הוא אומר: "במסגרת סוגיית היתר עגונות דנים בעיקר בשני נושאים מרכזיים, כשבכל נושא שני עניינים. הנושא הראשון הוא הנאמנות להעיד, כלומר מי נאמן בעדותו… נושא זה מתחלק אף הוא לשניים – נאמנות האישה בעצמה, ונאמנותו של עד חיצוני. הנושא השני אינו עוסק בנאמנות העד אלא בתוכן העדות, כלומר אילו עדויות מלמדות על כך שהבעל בוודאי מת… נושא זה מתחלק אף הוא לשניים – השאלה האם מה שאירע לבעל מביא לידי מסקנה שהוא בוודאי מת, ואיך יודעים שהעדות עוסקת בהכרח באדם הנכון" (עמ' 112). הרב סבתו מציין שבכל הקשור לתוכן העדות חלו שינויים מפליגים בעשרות השנים האחרונות. למשל, בנוגע לוודאות שהבעל מת במקרי עגינות שנובעים ממצב מלחמה, בעקבות אמצעי התקשורת הקיימים בימינו יש להניח שאילו הבעל שרד את שאירע לו הוא בוודאי היה יוצר קשר. כמו כן בנושא הזיהוי חלו שינויים בעקבות יכולת השימוש בדנ"א, טביעות אצבע ומכשירי זיהוי פנים.
בנושא הנאמנות להעיד, הרב סבתו מציג את השאלה מהו המקור של נאמנות האישה להעיד על מיתת בעלה (וכן של עד אחד, ועד מפי עד, להעיד על כך) בשעה שהאישה מוחזקת לאשת איש, ולכאורה צריך דווקא שני עדים כדי להתירה משום שזהו "דבר שבערווה". הרב סבתו מפריד בין הסיבה לתקנה ובין מקור הנאמנות. בגמרא מובאות סיבות לתקנה זו, אבל לא מובא מקור לנאמנות זו. בספרות הראשונים מצא הרב סבתו לא פחות מחמישה כיוונים בנושא, והוא דן בהם.
שיעור זה נחתם בעניין בעל משמעות חינוכית רבה. הרב סבתו מעלה שאלה, שלפי עדותו הוא לא מצא לה התייחסות מספקת. על פי הגמרא, אישה שאומרת בפני בעלה "גירשתני", נאמנת משום ש"חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה". וקשה, אומר הרב סבתו, "הרי מדובר בדבר שבערווה ויש צורך בשני עדים! כיצד חזקה זו מועילה במקום שני עדים?". הראשונים לא דנו בשאלה הזו, והרב סבתו מסיים את השיעור ב"וצריך עיון". המסר לתלמידיו ולקוראיו ברור: הנה אני מניח בפניכם חומר למחשבה ולעיון אחרי השיעור.
דרכים שאינן רגילות
מקום של כבוד יש בשיעורים לעמדתו של הרמב"ם. כך למשל, בהמשך לנושא דיני עגונות, דן הרב סבתו בזיהוי המת על פי סימנים. הוא מציין שעל פי הגמרא יש שלוש דרגות של סימנים: סימן גרוע, סימן מובהק וסימן בינוני. בעוד שבסימן גרוע ברור שאינו מועיל מדאורייתא, ובסימן מובהק ברור שהוא מועיל מדאורייתא, יש לדון בסימן בינוני האם הוא מועיל מדאורייתא או מדרבנן. יש מן הראשונים שסברו כך ויש סברו כך, "ובשיטת הרמב"ם קיימת מבוכה" (עמ' 117). במהלך הדיון בחמישה מקומות שבהם התייחס הרמב"ם לשאלה זו, ושלכאורה יש סתירות ביניהם, מציין הרב סבתו חידוש של הרב גוסטמן ב"קונטרסי שיעורים" ודוחה אותו; חידוש של ר' איצל'ה מפוניבז' בספרו "זכר יצחק" ומקשה עליו; והצעה לחילוק של הרב רבינוביץ' בספרו "יד פשוטה", שהרב סבתו אינו מקבל אותה.
הרב סבתו מציע הסבר משלו לשיטת הרמב"ם, ובמסגרת זו לא נדון בתוכנו של ההסבר אלא במאפייניו. הרב סבתו מודע היטב לכך שההסבר שלו שונה מהמקובל, וכך הוא מסיים: "בשיעור זה השתמשנו בדרכים שאינן רגילות כדי להסביר את שיטת הרמב"ם: פסיקה כפשט המשנה כנגד סוגיה מפורשת בגמרא, כדעת אמורא מסוים שלא כפי הסבר הגמרא בשיטתו, דחייה של סוגיה אחת מכוח סוגיה אחרת, ודחייה של העמדה בגמרא משום שהובאה כדרך דחייה בלבד. מי שרגיל בשיטת הפסיקה של הרמב"ם יודע שדרכים אלו קיימות לא מעט בשיטתו וממשיכות את דרך הפסיקה של הגאונים" (עמ' 120).
והנה מאפיין נוסף בשיטת הרמב"ם, בהקשר דומה: "ברור שאי אפשר לומר שהרמב"ם התעלם מהמשא ומתן התלמודי, שהרי… ישנם מאות מקומות שבהם פסק הרמב"ם לפי המשא ומתן התלמודי… ולכן נראה לי לומר שכאשר הגמרא אומרת אוקימתא במהלך המשא ומתן, אין כוונתה שהיא הכרחית… כוונתה לומר שהיות שעמדה כזאת אפשרית אין להקשות ממקור זה, אבל אין הכרח להעמיד את אותו המקור באותה העמדה… ואם לפוסק ההלכות יש כללים פשוטים המאלצים אותו לפסוק את שני המקורות, הכללים גוברים על המשא ומתן ועליו לפסוק אותם" (עמ' 404-403).
כדי להעמיד סוגיה על דיוקה הרב סבתו אינו נמנע מלהשתמש גם בכלים שנחשבים "מחקריים", כמו נוסחאות של כתבי יד. כך למשל הוא מיישב את שיטת הרמב"ם בהלכות מעשר על פי גרסה אחרת בדבריו, שלא כדעת כמה מגדולי האחרונים: "זוהי הגרסה המופיעה ברוב הדפוסים ובחלק מכתבי היד, והיא הגרסה שעמדה לפני הכסף משנה, הגר"א והחזון איש. אולם בחלק מכתבי היד מופיעה גרסה אחרת".
גר תושב אינו גוי
מאפיין בולט בשיעוריו של הרב סבתו הוא הגיוון במקורות. לצורך החתירה אל ההבנה האמיתית בעיניו הוא מגייס שלל מקורות מתקופות שונות. כך למשל הוא מציע בנוגע למעמדו של גר תושב: "גוי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח ויושב בארץ ישראל אינו גוי בעל דינים שונים, אלא הוא כלל אינו גוי. מעמדו של הגר התושב הוא בין גוי לבין ישראל, מעין חצי גר, בדומה לעבד כנעני שאינו ישראל גמור" (עמ' 358). בדבריו הוא מסתייע בפירושיהם של רש"י, רמב"ם וריטב"א לסוגיה במסכת מכות, בדברי המאירי במסכת יבמות, בדברי רבנו גרשום במסכת כריתות, בספר המצוות לרס"ג, בפירושו לתורה של ראב"ע, בסדר ההלכות בהלכות איסורי ביאה של הרמב"ם, ב"ביאור הלכה" בהלכות שבת וב"דרכי משה" על הלכות תפילין. על פי הצעתו, הרב סבתו חולק על הגרי"ז מבריסק שסבר שגר תושב יכול להפסיק להיות גר תושב – "לפי האמור שיש בזה עניין של גירות ייתכן לומר שגר תושב אינו יכול לחזור בו" (עמ' 361).
הגורם המזמן להוצאת ספר שיעורים של הרב סבתו הוא הגיעו לגיל שבעים, בד' בשבט האחרון. מכאן גם שמו של הספר "טוב עין" (ע' בגימטרייה 70), ועל פי הפסוק בספר משלי (כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ". אף שני בניו תרמו מפרי עטם לספר לכבוד אביהם: ר' דוד כתב על "מכירת שטרות או מכירת חובות?", ור' ישראל מאיר כתב על "שבועת שכיר".
מתאים לסיים בקטעים מפיוט קצר שכתב הרב סבתו בפתח הספר: "מה אשיב לה' כל אשר גמלני, מילדותי בין חכמים גדלני, למקרא משנה תלמוד העלני… בבנים תלמידי חכמים שמחני, זקן ויושב בישיבה סמכני, גבולי בתלמידים ריבה וזיכני".
