כולנו גדלנו על המדרש הבא, המתאר את משה כמנהיג רחום, כרועה שחס על עדרו:
ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית [מקום של גידול ירקות]. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל (שמות רבה ב, ב).
אך התורה עצמה מתארת את משה כמנהיג שונה. מנהיג שלא נבחר בשל היותו רחום, אלא בגלל תפיסת הצדק שלו מול המצרי שהכה את אחיו, ובעיקר משום שהיה היחיד שראה את הסנה שבער ולא אוכל. משה הוא מנהיג שאמונתו בוערת בו, מנהיג המלמד את מצוות האל, ושעיסוק בצורכי הגוף מכעיס אותו. כאשר בני ישראל מתחננים לצורכי גוף בסיסיים, למים ולבשר, כאשר נפשם קצה במן, משה כועס.
דרישתו של משה מן העם פשוטה בעיניו: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ־לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ" (דברים י, יב). משה נשלח ללמד את העם את תורת ה'. הוא מנהיג מתווה דרך, שאמונתו היא מגדלור של אהבת ה' ויראתו. מנהיגותו היא בשל היותו מורם מעם. מנהיג של מדבר, של הר סיני, לא של ארץ ישראל.
משה היה מודע לחולשתו כמנהיג. כבר בתחילת דרכו הוא סירב להיות פרנסם של ישראל, וביקש מן הקב"ה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג). הוא ידע שאיננו מתאים להביא את העם לארץ ישראל, והוא אף פונה לקב"ה באומרו: "כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" (במדבר יא, יב). כאשר משה מתבשר שלא הוא שיביא את בני ישראל לארץ ישראל, הוא פונה אל הקב"ה בבקשה להעמיד לעם ישראל איש על העדה: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (שם כז, יז).
מקום שאין לו שם
בספר דברים, משה רבנו עומד לפני בני ישראל בתום מסעם במדבר, מטיף להם מוסר ומזכיר את מעשיהם. היינו מצפים שישמור על סדר כרונולוגי, ולכל הפחות יחל בחטא העגל. אבל החטא הראשון שהוא מזכיר הוא דווקא חטא המרגלים. האם זהו החטא החמור ביותר שחטא עם ישראל בעיני מי שהוריד את התורה ממרום? מדוע פתח משה בחטא המרגלים?
אכן, חטא העגל, כאשר לאחר מתן תורה המיר העם את אלוהי ישראל בעגל הזהב, נתפס כשערורייתי בהרבה מחטא המרגלים. ובכל זאת, העונש על עוון זה היה עונש על תנאי. לעומת זאת, בעטיו של חטא המרגלים נאלץ העם להישאר ארבעים שנה במדבר, ואף משה נאלץ למות בהר נבו ולא יכול היה להמשיך ולהנהיג את עם ישראל בארץ הנכספת. מהי חומרתו של חטא העוסק בארץ, חטא המרגלים, על פני חטא שבו העם כופר באל עצמו?
התשובה לשאלה זו נעוצה בתפיסה שגויה, לדעתי, של חטא המרגלים. מקובל לתפוס חטא זה כחטא של הוצאת דיבה על ארץ ישראל, אולם לדעתי החטא הוא הבגידה בקב"ה. אנו עומדים על כך כבר בפרשת שלח, כאשר הקב"ה אומר למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי" (במדבר יד, יא).
ארץ ישראל היא מסמן האמון. יושם לב: התורה מתארת את ארץ ישראל לא על פי מיקומה, אלא כמקום שהקב"ה מוביל אליו. התורה שומרת על תיאור זה של המקום הנכסף כבר בהתגלות לאברהם. "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), נאמר עליה. ציון המקום נשאר עלום, וסגולתו היא המקום שאותו יַראה הא־לוהים.
כאשר הקב"ה מצווה על אברהם להעלות את בנו לעולה הוא אומנם שולח אותו לארץ המוריה, אבל ההקרבה עצמה היא "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, ב). גם מקום המקדש איננו מפורש בתורה ומתואר כ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יב, ה). הצגת ארץ כנען כיעד נטענת לעולם באותה סגולה של המקום אשר בחר בו הקב"ה והראהו לאברהם.
חטאם של המעפילים
עם ישראל נדרש להאמין בקב"ה ובעיקר לרחוש כלפיו אמון, לסמוך עליו שהמקום שהוא מוביל אותנו אליו הוא יעד ראוי. משה רבנו הוא מורה הדרך לאותו מקום נכסף. לכן הבגידה בארץ ישראל איננה בארץ, אלא בקב"ה ובמשה עבדו.
מסיבה זו, גם חטאם של המעפילים היה חמור. בעיניהם, ארץ ישראל הייתה יעד גיאוגרפי בעל מעלה בפני עצמו, בלי קשר לידו האוחזת של מורה הדרך. כמו המרגלים, גם הם לא בטחו בקב"ה ולא היו מעוניינים במקום אשר יבחר ה' בו. המעפילים קידשו את המקום והתעלמו ממי שבחר בו.
חטא המרגלים, לעומת חטא העגל, הוא חטא של אמון לעומת חטא של אמונה. בחטא העגל, חָטא העם שהורגל במצרים באלוהים ממשי והתקשה להאמין באל מופשט. לכן נסלח לו אותו עוון. חטא המרגלים, לעומת זאת, הוא חטא של בגידה אישית, של חוסר הכרת הטוב של עם ישראל, אחר שנוכחו בעמוד האש ובענן הכבוד, בבארה של מרים, במן ובשלו. כאן אין מדובר בחטא התלוי בהבנה אינטלקטואלית, בהכרה בישות מופשטת, אלא באמונה אישית, בחוויה קיומית. חטא כזה חמור הרבה יותר.
משה רבנו, גדול הנביאים, הענו מכל אדם, סלח על הכול, על הפגיעה בכבודו ואפילו על הפגיעה בכבוד שמיים. בימיו האחרונים הוא אינו מזכיר את קורח שערער על מנהיגותו, ואף את חטא העגל הוא מזכיר רק לבסוף. החטא הכואב לו ביותר הוא חטא המרגלים. הבגידה הממשית באמון, היא זו שגם מי שנאמר עליו ויחסרהו מעט מא־לוהים, לא יכול היה להסכין לה.
