לפני 80 שנים, בערב תשעה באב ה'תש"ב, 22 ביולי 1942, החל "הגירוש הגדול" מגטו ורשה, שבמהלכו נשלחו יהודי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. במהלך חודשיים, עד יום כיפור תש"ג, נשלחו אל מותם כ־300 אלף מיהודי העיר והסביבה. יהודים נוספים נרצחו ברחובות הגטו.
ולדיסלב שלֶנגֶל, משורר יהודי־פולני שפעל בגטו ורשה, התייחס בכתיבתו, בימי הגירוש הגדול ואחריו, לחשבון הנפש עם א־לוהים. נציין כי השיר "כאן התחנה טרבלינקה", ששר יהודה פוליקר, הוא תרגום השיר שכתב שלנגל בגטו ורשה, וממנו עולה כי באותו שלב הרציחות ההמוניות כבר היו ידועות למשורר. שלנגל נרצח בגטו בימי המרד, כאשר הגרמנים גילו את הבונקר שבו התחבא יחד עם אשתו וכ־160 יהודים נוספים.
בשירו "זה הזמן", שנכתב בדצמבר 1942, קורא שלנגל להעמיד את א־לוהים למשפט, שסופו ידוע מראש. הנה חלקים ממנו:
זֶה הַזְּמַן! זֶה הַזְּמַן!/ זְמַן רַב אִיֵּם בְּיוֹם הַדִּין!/ דַּי לָנוּ בִּתְפִלּוֹת וְכַפָּרוֹת./ הַיּוֹם אַתָּה תַּעֲמֹד לְמִשְׁפָּט./ וְתַמְתִּין בְּהַכְנָעָה לִפְסַק דִּינֵנוּ/ בְּלִבְּךָ נִשְׁלַח אֶבֶן עֲנָק שֶׁל אַשְׁמַת דָּמִים מְחָרֶפֶת, נוֹרָאָה…/ וְאַתָּה, הַגָּדוֹל שָׁם לְמַעְלָה/ בַּשֶּׁקֶט הַנּוֹרָא בֵּין הַכּוֹכָבִים/ תִּשְׁמַע כָּל מִלּוֹתֵינוּ,/ כֵּיצַד מַאֲשִׁים אוֹתְךָ הָעָם הַנִּבְחָר/… עַתָּה לְךָ כְּבָר לֹא נִסְלַח/ עַל שֶׁהִסְגַּרְתָּנוּ לִידֵי הַתַּלְיָנִים… עֲבוּר עִנּוּיֵי הַגֵּטוֹ, חָזוּת הַגַּרְדּוֹמִים/ אֲנַחְנוּ הַמֻּשְׁפָּלִים, אֲנַחְנוּ הַמְעֻנִּים/ עֲבוּר הַמָּוֶת בְּטְרֶבְּלִינְקָה! כְּפוּפִים תַּחַת הַשּׁוֹט/ נִתֵּן תְּמוּרוֹת, נִתֵּן תְּמוּרוֹת!/ לֹא תַּחֲמֹק מִסּוֹפְךָ כָּעֵת! (מתוך ספר שיריו "אשר קראתי למתים", בתרגומה של הלינה בירנבאום).
בכתבים וזיכרונות שנכתבו במהלך השואה ולאחריה, מודגש לא אחת הקושי למצוא את המילים ולתאר את המציאות ששינתה והגדירה מחדש עבור הכותבים חלק מהמושגים הבסיסיים והאישיים ביותר – אדם, משפחה, רעב, טוב, רע ועוד. בכלל זה עלתה באופן נוקב שאלת היחס בין האל למאמיניו. שאלה זו לא נשארה בשדה הדתי, התיאולוגי והפילוסופי. חלק מהכותבים לאחר השואה ואף במהלכה הביעו כעס לצד כמיהה, וביטאו את הצורך להיאחז ולהתנתק בו זמנית, ובעיקר לזעוק את שאלת קיומו של אל המאפשר לדברים מעין אלה להתרחש.
היטיב לבטא זאת פרימו לוי, כימאי, סופר וניצול שואה, בספרו "הזהו אדם". כאשר הוא מתאר את סופה של עוד יממה ב"לאגר", באחד מצריפי המחנה, לאחר שיושביו עברו סלקציה, כותב לוי:
לאט משתררת הדממה: מן הדרגש שלי, שבקומה השלישית, רואים ושומעים את קון הזקן המתפלל בקול רם, כובעו על ראשו, מתנודד בחזקה. קון מודה לא־לוהים על שלא נידון למוות. קון הוא שוטה. האמנם אין הוא מבחין בפאפו היווני, שהוא רק בן עשרים, ומחרתיים יילך לתאי הגזים? האינו מבין שמה שהתרחש היום הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני א־לוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון (הזהו אדם, עמ' 140־141).
לקראת סיום הספר, עם שחרור המחנה, מוסיף לוי את הדברים הבאים:
אני סבור שמשום שמחנה אושוויץ היה קיים, אל לו לאדם לדבר בימינו על ההשגחה שבמרומים. אבל באותם הרגעים עלה במוחנו, כהרף עין, זכר ישועות התנ"ך בעתות שואה ומצוקה (עמ' 171).
מבחינת לוי אין א־לוהים אחרי אושוויץ. ועם זאת, בתוך אושוויץ לעיתים לא הייתה ברירה אלא להיזכר ואולי אף להאמין.
על רקע התאריך המציין את תחילתו של הגירוש הגדול מוורשה, נציג עוד מספר מצומצם של כותבים, ניצולי שואה ושאינם, אשר ביטאו שיח מול ועם האל. לעיתים מתריס, לעיתים מחפש, לרוב שניהם.
"הלהבות אשר שרפו את אמונתי"
אחד השירים המוכרים והמושמעים בימי ובטקסי יום השואה הוא "אונטער דיינע וויסע שטערן" – המוכר בעברית בשם "תחת זיו כוכבי שמים" (בתרגומו של יצחק כפכפי), אשר נכתב בגטו וילנה ב־1943 על ידי המשורר אברהם סוצקבר. סוצקבר, שנולד ב־1913 בסמרגון שבליטא, מצא עצמו בימי המלחמה בווילנה. ב־1943 יצא מהגטו ליערות, במטרה להצטרף לפרטיזנים.
במילות השיר מחפש סוצקבר את חסותו ואת כף ידו של האל, ביודעו כי לו עצמו אין מה לתת בתמורה, למעט מילותיו ודמעותיו:
תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם/ שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ/ כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:/ נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ/ כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ/ אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי/ אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ/ לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי.
במקביל לאותה כמיהה להגנה באמצעות כף ידו וחיקו של היושב במרומים, רואה ומרגיש סוצקבר את המתחולל מסביב ושואל את השאלה הנוקבת: איפה אתה?
הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ/ עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי?/ אֶת יָמַי כֻּלָּם לִחֵכָה/ זוֹ הָאֵשׁ שֶׁבִּלְבָבִי.// נָח בַּמַּרְתְּפִים הַשֶּׁקֶט,/ דְּמִי הָרֶצַח מְחַלְחֵל:/ אֶל גַּגּוֹת נַפְשִׁי חוֹמֶקֶת/ מִתְחַקָּה: אַיֶּךָּ, אֵל?
בספרו "עד עלות השחר" מספר חיים גורי כיצד הושר שירו של סוצקבר בנסיבות מיוחדות במינן. בתארו את החגיגה על החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, בעת שהיה בבודפשט בשליחות הפלמ"ח, כותב גורי:
אך מה עושים ביום כזה? כיצד חוגגים את ביאת המשיח? מוצאים איזה קפה רחב ידים, ושם נאספים באור הנברשות. ושם שרים שירי מולדת ושירי פלמ"ח ופלי"ם. ושם נואמים וכמעט בוכים… תופסים ולא תופסים את פשר השעה.
והייתה שם צעירה מקומית אחת שביקשה לשיר משהו שלא היה ארצישראלי ומוכר ומזדמר מעצמו. היא ביקשה לשיר דווקא בערב ההוא, בכ"ט בנובמבר 47', ביידיש. הכל החרישו והיא זימרה – תחת זיו כוכבי שמים. השיר ההוא נודע כבר כזמר שזימרוהו בגיטאות. וכך בלילה ההוא התערבבו הבכי על החורבן ובכי השמחה הגדולה על העתיד לבוא בארץ ישראל (עמ' 28).
בכתיבתו של גורי מקבל השיר של סוצקבר מקום ומעמד בשני מישורים. לצד האתוס הצברי, המיוצג על ידי אותם אנשי פלמ"ח, לא נשכחת היידיש ובעיקר מה שהיוותה עבור הניצולים – שפה, תרבות, חיים שלמים. בנוסף, לצד ההתרגשות ברגע המכונן של הכרת האו"ם בזכותנו להקים מדינה, ולצד האפשרות, ואולי החשש, כי מעתה יתבסס האתוס של כוחי ועוצם ידי, גורי מזכיר גם את הכמיהה שנשמעה רבות בשנים שקדמו לרגע זה – "שים עלי את כף ידך".
סופר נוסף אשר נגע בכתיבתו באופן נוקב בשאלת האמונה לאחר השואה הוא אלי ויזל.
בספרו המוכר ביותר, "הלילה", אשר יצא לאור ביידיש בשנת 1955, מתוארת ההגעה לאושוויץ־בירקנאו. ויזל מספר על ההליכה עם אביו לאחר הסלקציה – שאימו ואחותו נשלחו בה אל מותן – לעבר בור "מוצף להבות", כשהוא משוכנע שכוונת הגרמנים היא להשליכם פנימה:
כולם מסביב בכו. מישהו החל לומר קדיש. אינני יודע אם קרה כדבר הזה בדברי ימיו הארוכים של העם היהודי, כי יאמרו אנשים "קדיש" על עצמם.
יתגדל ויתקדש שמיה רבא. מלמל אבי. בפעם הראשונה בחיי חשתי איך עולה וגואה בי המרי. מדוע חייב אני לקדש את שמו? א־לוהים, מלך העולם, א־לוהים כל יכול ונורא, שותק. מדוע עלי להודות לו?
בהמשך, לאחר שחלפו על פני הבור והמשיכו הלאה בדרכם אולם החלו להבין מה עלה בגורלם של מרבית היהודים אשר הגיעו עימם, נוגע ויזל בשאלת ההשגחה והאמונה:
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי… לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה.
בספר נוסף שיצא בשנת 1967, "שערי היער" – העוסק כולו ב"חידת האמונה – בא־לוהים, באדם, בנצח ישראל", כפי שנכתב על כריכתו האחורית, מביא ויזל (בעמ' 184) דיאלוג המתרחש לאחר המלחמה בין אחת הדמויות בספר, גריגור, לרב:
אספר לך סיפור, אמר גריגור ברעדה, קצר הוא ופשוט. במחנה ריכוז מכנס רב אחד, ערב אחד אחרי העבודה, שלושה מחבריו, גדולי תורה מפורסמים, ומושיבם כבית דין מיוחד. קומתו זקופה, מצחו מוגבה, אומר הוא לדיינים דברים אלו: מבקש אני לתבוע לדין את הקדוש ברוך הוא על רצח, לפי שהוא רוצח הן את עמו והן את תורתו שנתן לו בהר סיני. יש בידי ראיות שאין לסותרן. דונו דינכם בלי מורא, בלי משוא פנים, בלי צער. מה שאתם יכולים לאבד כבר ניטל מכם לפני זמן רב.
המשפט נערך כהלכה. עדים מעידים לחובה ומעידים לזכות. הקטיגור והסניגור אומרים דבריהם. הדיינים נושאים ונותנים. פסק הדין על דעת כל הדיינים – חייב!
בקטע הראשון שצוטט מ"הלילה", מעלה ויזל תהיות בנוגע לקיומו של אל המאפשר לדברים כה איומים להתרחש. בקטע השני, מ"שערי היער", מעמיד ויזל את אותו אל למשפט ומוצא אותו חייב. בקטע נוסף, שוב מהספר "הלילה" (עמ' 48), כמו מממש ויזל את גזר הדין באמצעות תיאור הוצאה להורג בתלייה של שלושה יהודים, בהם ילד.
שלושת הנידונים עלו יחדיו על כיסאותיהם. עניבות החנק הושמו על צוואריהם בבת אחת…
היכן א־לוהים, היכן הוא? שמעתי קול מאחורי גבי.
מפקד המחנה נתן אות ושלושת הכיסאות סולקו… מחמת גופו הזעיר המשיך הנער לפרפר.. למעלה מחצי שעה נאבק גופו בין החיים לבין המוות, גוסס לעינינו, ואנו נאלצים להביט בפניו. מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש: היכן, אפוא, א־לוהים?
וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה.
בראיון שהעניק ויזל ב־2006 לשחר אילן ב"הארץ" הוא התייחס לדברים שהובאו לעיל: "אמרתי שא־לוהים נמצא בילד שרצחו עכשיו. רציתי להגיד שכל פעם שרצחו את היהודי ניסו לרצוח את א־לוהים… אני מתקומם נגד דרכי הא־לוהים. אבל אני פשוט לא יכול להתגרש". במשפט נוסף באותו ריאיון מתאר ויזל את האופן בו הוא מתפלל ביום כיפור, ובכך חושף באופן אותנטי את חוויית הא־לוהים עבורו לאחר אושוויץ: "אני חושב שיום הכיפורים זה תהליך כפול. אני אסלח לבורא והוא יסלח לי".
"אוהבי ישראל" במחנה המוות
ויזל וסוצקבר עברו את השואה. אולם את השאלות, התהיות וההאשמות כלפי מעלה ניתן למצוא גם בכתיבתם של סופרים שלא חוו על בשרם את הגטאות ואת מחנות הריכוז וההשמדה.
אחד מאותם כותבים הוא איציק מאנגר.
מאנגר, יליד 1901 מהעיירה טשרנוביץ (אז בחבל בוקובינה), כתב ביידיש. אחד החידושים בכתיבתו היה שילוב של דמויות מקראיות (כדוגמת אברהם אבינו, אסתר ועוד) בהווי היומיומי של יהודי אירופה. במהלך שנות המלחמה שהה מאנגר בפריז, ובהמשך הגיע ללונדון וארה"ב. בכתיבתו באותן שנים ולאחריהן לא נעדרה שאלת מקומו ואחריותו של א־לוהים.
בשיר "ברוגז", המופיע בספר "שירים ובלדות" (עמוד 248; בתרגומו של בנימין טנא) כותב מאנגר:
ר' לֵוִי יִצְחָק בְּטַלִּית וּתְפִלִּין/ מִמְּקוֹמוֹ אֵינֶנּוּ מָשׁ./ הַ"סִדּוּר" שֶׁלּוֹ פָּתוּחַ,/ אַךְ הוּא – אַף לֹא הֶגֶה יִלְחַשׁ./ בְּלִבּוֹ מַחֲזוֹת מֵהַגֵּטוֹ/ הַגּוֹסֵס, הַדּוֹאֵב, הַמּוּבָס./ הוּא שׁוֹתֵק, מִתְעַקֵּשׁ, הַזָּקֵן הוּא בְּרֹגֶז/ עִם אֱלֹהָיו מִנִּי אָז.
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, מגדולי החסידות, כונה כידוע "סנגורם של ישראל". מסורות רבות מתארות את תפילותיו, ויותר מכך – את הוויכוחים שניהל כביכול עם א־לוהים בעת שעבר לפני התיבה ושימש כמעין סנגור המייצג את עם ישראל ותובע את זכויותיו. החידוש של מאנגר בשירו אינו בעצם ה"ברוגז" בין ר' לוי יצחק לקב"ה, אלא העילה לכך – מוראות הגטו. מאנגר, באמצעות דמותו של ר' לוי יצחק, אינו מוכן לסלוח. "הזקן הוא ברוגז, עם א־לוהיו מני אז".
בשיר נוסף, "די אוהבי ישראל ביים טויטנ־לאגער בעלזשעץ" ("אוהבי ישראל במחנה המוות בלזץ") ממשיך מאנגר להשתמש בגדולי החסידות במטרה לפנות לא־לוהים, כשהפעם דרישתם אף נוקבת יותר: קריאה מפורשת להעמדתו לדין.
להלן שני הבתים האחרונים מהשיר (בתרגומו של שלום לוריא, כפי שמופיע במאמרו של שלום חולבסקי, ביטאון חוליות, גיליון 7):
ר' ווֹלְף מִזְבַּארז' לוֹאֵט: שִׁמְעוּ, רַבּוֹתַי רַע וּמַר / (וְקוֹלוֹ הֶעָיֵף, קוֹל כִּנּוֹר לִפְנוֹת עֶרֶב שָׁפוּף)/ אֱלֹהִים אֶת כַּרְמוֹ לֹא נָטַר – מָה עָצוּב! /וְסִימָן: עֲרֵמוֹת הָאֵפֶר כָּאן עַל פְּנֵי הֶעָפָר.// ר' מֵאִירְל מִפְּרֶמִישְׁלַן נִשְׁעַן עַל מַקְלוֹ הַיָּשָׁן,/ נִצָּב, מְצַפֶּה וְקוֹדֵחַ מִצַּעַר צוֹרֵב וְנוֹשָׁן:// "רַבּוֹתַי, נִקְרָא נָא כֻּלָּנוּ בְּקוֹל:/ בּוֹרֵא אַתָּה, אַדִּיר אַתָּה, נוֹרָא אַתָּה, גָּדוֹל,/ אַךְ אָנוּ, בְּנֵי גָּלִיצְיָה, לְעֵינֵי עֵדָה וְעַם/ מִ'אוֹהֲבֵי יִשְׂרָאֵל' נִמְחַק אוֹתְךָ – עַתָּה וְעַד עוֹלָם!"
האינטימיות של היידיש
הכותבים שציטטנו כאן לא קיימו אורח חיים דתי, ודאי לא במובן האורתודוקסי, ועם זאת הם לא הרפו והמשיכו לחפש את נוכחות האל, לדרוש תשובות ואף לתבוע אותו לדין. זוהי עובדה חזקה ומשמעותית, שנוגעת גם היום בשאלות של זהות ומשמעות האל בחיינו.
נראה כי המילים שביטאו את החיפוש וההתחשבנות עם השמיים באופן הנוקב ביותר נכתבו ביידיש. מלבד היותה של שפה זו שגורה בפיהם של מרבית היהודים במזרח אירופה בשנים שקדמו לשואה, היא ביטאה עושר רוחני ותרבותי שנכחד, ולמעשה נרצח, באותן שנים.
המחשה לכך ניתן למצוא במילותיו של הסופר אהרן מגד, בהתייחסו ליידיש במסתו "אותיות עבריות":
מילים קשורות בציורים, ציורים קשורים במושגים. כשאומרים "געלט", הרי זה משהו שונה לגמרי מ"כסף". "כסף" הרי זו מתכת, הרי זה ברק מסוים וצלצול מסוים וגם משהו רחוק ונכסף; ואילו "געלט" – משהו ממושמש, עובר מיד ליד, שוקי וחילוני בהחלט.
בהמשך לכך ניתן לטעון כי גם כינוייו של א־לוהים ביידיש מבטאים משהו אחר, קרוב יותר, נגיש יותר. בשיר נוסף של מאנגר, "מיידנק" (מיידאנעק, בספר "שטערן אין שטויב", עמ' 15), מגיע אליהו הנביא למחנה, מבכה ומלטף את אפרם של היהודים (בתרגומו של שלום לוריא):
הַנָּבִיא הַזָּקֵן אֵלִיָּהוּ/ אֶת גַּלֵּי הָאֵפֶר מְלַטֵּף/ וְנוּגוֹת אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם – / הוֹי, אֵלִי, כַּמָּה מַר וְכוֹאֵב!/ כְּבָר אֵין סֵדֶר שֶׁל פֶּסַח בְּפוֹלִין,/ גַּלְמוּד הוּא נִשְׁאַר, אַחֲרוֹן,/ בְּרֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ הַפָּרוּעַ/ יִתְיַצֵּב כָּאן כְּיַד זִכָּרוֹן.
המילים "הוי, אלי" מופיעות במקור: "אוי גאָטעניו". לא "גאָט" אלא "גאָטעניו" – אישי יותר, אינטימי יותר. א־לוהים המאפשר לבוא עימו בדברים, קשים ככל שיהיו.
אודי מלר הוא סטודנט לתואר שני בספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן
