ביום שני, למחרת צום תשעה באב הנדחה, תתחיל "האולימפיאדה של מדעי היהדות": קונגרס בינלאומי גדול, המתקיים אחת לארבע שנים בירושלים ומקבץ אליו מאות רבות של חוקרים מכל רחבי העולם, שהמכנה המשותף שלהם הוא עיסוק בהיבט כלשהו של מדעי היהדות: הלכה, מחשבת ישראל, משפט עברי וכדומה.
הקונגרס הראשון התקיים עוד לפני קום המדינה, בקיץ 1947, ביוזמתם של פרופ' יהודה ליב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, ופרופ' נפתלי הרץ טור־סיני, לימים נשיא האקדמיה ללשון עברית. הקונגרס הבא התקיים עשור לאחר מכן, בשנת 1957, ומאז הוא מתקיים אחת לארבע שנים, בחסות האיגוד העולמי למדעי היהדות, שזה מפעלו העיקרי. בשבוע הבא יתקיים הקונגרס ה־18, ובו יתקיימו כ־1,700(!) הרצאות שונות.
המועד המקורי של הכינוס היה בקיץ שעבר, אבל הוא נדחה בגלל הקורונה. "רבים מהמרצים ברחבי העולם עוד היו נתונים תחת סגר, וגם בארץ עדיין היו לא מעט הגבלות", אומרת שרה ינובסקי, מנכ"לית הקונגרס. "לכן הוחלט לדחות את הקונגרס בשנה כדי לתת סיכוי לאפשרות שנוכל לקיים אותו באופן פיזי. לשמחתנו, כך אכן קורה". כמעט כל הרצאות הקונגרס יקוימו באולמות השונים של קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, כאשר בין רבע לשליש מן המרצים, לדברי ינובסקי, "באים מ־16 מדינות שונות". כמה הרצאות יתקיימו בכל זאת בזום, לטובת מרצים שבריאותם לא אפשרה להם להגיע לארץ, או לטובת מרצים מאוקראינה שדווקא רצו מאוד לבוא אבל הדבר נמנע מהם בשל המלחמה הניטשת בארצם.
פרופ' צבי זוהר: ככל שרבנים ספרדים עוברים לסביבה חרדית, כך הם יותר עוסקים בשאלות של בין אדם למקום. לעומת זאת, רבנים שלא חיים בסביבה חרדית, כותבים על שאלות כמו איך אני מתייחס לחברים בקהילה שאינם שומרי שבת, מה לעשות במצב של נישואי תערובת, ושאלות ביחס לשירות בצה"ל
בחרנו להציג כאן לקוראים טעימה מזערית, על קצה קצהו של המזלג, מתוך שפע הדיונים שיתקיימו בכנס. מטבע הדברים, היה קשה לבחור ארבע בלבד מתוך 1,700 הרצאות. לשלב הגמר עלו, בין השאר, הרצאות העוסקות בדיון ההלכתי על אפשרות השחיטה בידי נשים, או הרצאה שחושפת סקופ היסטורי ולפיו כפר מל"ל, ולא נהלל, הוא מושב העובדים הראשון בישראל (ובמילים אחרות: אריק שרון ניצח את משה דיין בקרב על הבכורה). אבל בסופו של דבר נבחרו ארבע אחרות. קבלו אפוא בתשואות את הזוכות.
הגולם קם על יוצרו
פרופ' חנוך בן־פזי, ראש החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן, יוביל, יחד עם פרופ' יהודה מירסקי מאוניברסיטת ברנדייס, סדרה של שלוש הרצאות שיעסקו בשאלה מה יש למחשבה היהודית לתרום להתמודדות עם הבעיות המרכזיות המטרידות את האנושות בתקופה הנוכחית. שתיים מן ההרצאות יעסקו בנושאים ספציפיים: משבר האקלים, ושאלות האתיקה הכרוכות בהפעלת בינה מלאכותית, ואילו השלישית תעסוק בשאלה העקרונית של יכולת ההתמודדות של היהדות עם סוגיות עכשוויות.
"חשבנו בהתחלה לבחון גם עיסוק הלכתי בסוגיות האלה", אומר בן־פזי, "אבל מהר מאוד הבנו שההלכה היהודית בחרה, לכל אורך התקופה המודרנית, להימנע מלעסוק בשאלות מהותיות ובעצם לעקוף אותן. שאלת השימוש בחשמל בשבת היא דוגמה מצוינת. ייתכן שמבחינה הלכתית ניתן היה לאפשר שימוש בחשמל באופנים מסוימים. אבל הרבנים הבינו שפתיחת האפשרות הזו תחסל את השבת ולכן הטילו איסור גורף על הפעלת חשמל, בלי לדון לעומק מה משמעותו של זרם חשמלי מבחינה הלכתית".
ממילא, הבחירה עברה להתמקדות בשיח הפילוסופי־מחשבתי של היהדות. כאן נחלו המארגנים אכזבה נוספת. מלכתחילה המחשבה הייתה שההרצאה השלישית תעסוק בסוגיית הביג־דאטה, כלומר, השאלות האתיות הכרוכות באגירה אינסופית של נתונים על פעולותיהם של בני אדם, ושימוש באותם נתונים לצרכים מסחריים או ממשלתיים. "אבל לא הצלחנו למצוא שום מומחה שיש לו מה לומר בנושא הזה מזווית יהודית", מודה בן־פזי.
למעשה, גם בשני הנושאים האחרים המחשבה היהודית לא ממש מפותחת: "בחו"ל עוד יש קצת שיח בנושא, אבל בארץ ממש לא. פה המחשבה היהודית לגמרי מוטה לנושאים לאומיים מקומיים, והסוגיות הגלובליות כמעט לא קיימות", אומר בן־פזי. לדעתו, "אם המחשבה היהודית, כאן ובעולם בכלל, לא תתחיל לעסוק בשאלות גלובליות עכשוויות, היא תפסיק להיות רלוונטית". מכל מקום, תמונת המצב שהוא מתאר גרמה לכך שגם שתי החוקרות שיציגו את תפיסותיהן בסדרה באות, שלא במקרה, מארה"ב, "אבל גם הן לא יציגו תשובות פרקטיות ברורות העולות מן המקורות, אלא יותר כיווני מחשבה".
הראשונה היא פרופ' לורי זולות', מהחוג למדע הדתות באוניברסיטת שיקגו, שתדבר על משבר האקלים. זולות', אומר בן־פזי, "מאוד מרחיקת לכת במסקנה שהיא לוקחת מהמחשבה היהודית לגבי האחריות המוחלטת של האדם כלפי כדור הארץ; אחריות שמתבטאת לא רק בשמירת המצב הקיים, אלא גם בתיקון פגמי העבר. היא עוסקת הרבה במשמעות סיפור המבול מהבחינה הזו – איך מעשיהם של בני האדם יכולים להביא חורבן גורף על כדור הארץ. גם לרעיון השמיטה יש תפקיד בסיפור הזה, במובן של חשיבות השמירה על האדמה עצמה, לא רק שאלת השליטה בה. אחד הפילוסופים החשובים בהקשר הזה הוא הנס יונאס, שבארץ הוא בכלל לא מוכר. יונאס, שמוכר יותר כחוקר גנוסטיקה, היה גם פילוסוף שדיבר על הסכנה הגלומה בראיית האדם את עצמו כ'נזר הבריאה'. הוא טען שמהראייה הזו נובעים ריחוק וניכור של האדם מן הטבע, והמפתח טמון בחזרה מחודשת של האדם לראייה של עצמו כחלק מן הטבע".
ד"ר חוה תירוש־סמואלסון תדבר על ההתמודדות עם סוגיית הבינה המלאכותית. מסתבר שדווקא בהקשר הזה, לפי בן־פזי, יש למסורת המחשבה היהודית הרבה מה לתרום: "זה מתחיל כבר בסיפור הגולם, שקיים במסורת היהודית, בווריאציות שונות, עוד בתקופות קדומות. זה רעיון שמצביע על הסיכון הגדול במצב שבו האדם בורא מכונה שתוכל לכאורה לשפר את יכולותיו, אבל בסופו של דבר המכונה הופכת עצמאית ו'הגולם קם על יוצרו'. גם המחשבה היהודית המודרנית עסקה בבעיות הניכור של האדם בתקופה המודרנית, שרלוונטיות לכל השאלות האתיות הנוגעות לעולם הטכנולוגי, במיוחד בעבודות של מרטין בובר ועמנואל לוינס. בובר הזהיר מפני החלפת היחס של דיאלוג אנושי בגוף שני (אני־אתה) בין בני אדם, לדיאלוג מנוכר, בגוף שלישי, של אני־לז. ואילו לוינס דיבר על החשיבות של היחס לאחר וקבלת אחריות על הזולת ועל העולם בכלל. חוה תירוש תדבר על תרומת שני ההוגים האלה להתמודדות עם העולם הטכנולוגי בכלל ועם שאלת האינטליגנציה המלאכותית בפרט. היא תדון גם במתח שמוצא ההרב יוסף־דב סולובייצ'יק בין שני סיפורי הבריאה בתחילת ספר בראשית, וההבדל בין האדם הכובש לאדם הנסוג ונותן לטבע את המקום הראוי לו".
האם הרבנים משתכנזים?
פרופ' צבי זוהר, פרופסור אמריטוס של אוניברסיטת בר־אילן, יציג בכנס את המחקר שהוא עובד עליו בשנים האחרונות, על זהותם ותפיסת עולמם של רבנים ספרדים שעברו את מסלול החיים וההכשרה התורנית שלהם בישראל. זוהר, שכל מפעל חייו המחקרי עוסק בעולמם של הרבנים יוצאי ארצות האסלאם, אומר ש"במשך הרבה שנים לא רציתי לעסוק ברבנים בני הדור הזה, כולל הרב עובדיה והרבנים של משפחת שלוש. אותי עניינה הזהות הספרדית האותנטית, שהציגה בבירור קו מתוך ומכיל הרבה יותר מהרבנות האשכנזית בכלל והחרדית בפרט, ואילו הרבנים שגדלו כאן כבר הושפעו עמוקות מהעולם החרדי־אשכנזי".
בשנים האחרונות הוא החליט לשנות גישה, ולהתעניין בכל זאת בעולמם של הרבנים הספרדים שגדלו כאן. הוא קיבל תקציב מחקר לארבע שנים מהקרן הלאומית למדע, לפרויקט שיחולק לשניים: החלק הראשון הוא בניית מסד הנתונים של "הספרים שכתבו רבנים ספרדים שנולדו אחרי 1935, ואת עיקר תורתם רכשו בישראל". ההתמקדות ברבנים שכתבו ספרים נועדה כמובן לאפשר התרשמות מתפיסת עולמם וזהותם. אמנם יש כיום גם מאגרים מוקלטים עצומים של שיעורים שרבנים נותנים", מדגיש זוהר, "אבל כדי לדעת אם הם ממשיכים מסורת ספרדית אני צריך להשוות אותם לקודמיהם, ואין לנו הקלטות כאלה מדורות קודמים".
כיום, כעבור שתי שנות מחקר, ובעזרתם של שני מומחים ל"דיגיטל יומניטיס" (המרת נתונים אנושיים למסד נתונים דיגיטלי), רשומים במסד שלו 550 רבנים, שפרסמו יחד כ־3,500 ספרים. עוזרי המחקר שלו עברו על דפי הפתיחה של הספרים ורשמו בשקדנות את הפרטים שסיפקו המבואות: מי הכותב, הרקע העדתי (מאיזו ארץ הגיעה משפחתו) והתורני שלו, מי היו רבותיו, וכמובן נושאי הספרים.
פרופ' קימי קפלן: חסידי גור ותלמידי פוניבז' אול לא יתחתנו ביניהם, אבל אם חסיד גור ייקלע בזמן תפילה ליד ישיבת פוניבז', לא תהיה לו בעיה להיכנס ולהתפלל, וגם להם לא תהיה בעיה לקבל אותו למניין. בציונות הדתית כבר יש קבוצות של יסכימו לכך לגבי קבוצות אחרות
"בין הרבנים שהגענו אליהם", אומר זוהר, "יש אנשים שחיברו ספרים שרבים מהם לא נמצאים בשום ספרייה אקדמית בישראל, כולל הספרייה הלאומית". הוא מזכיר בהקשר הזה את "הרב בניהו דיין, שהוציא פרויקט הלכתי שעד היום הופיעו בו כבר 28 כרכים", או "רב שרכש את השכלתו התורנית בארץ והיום חי במקסיקו, שעד היום הוציא יותר ממאה פרסומים". לדברי זוהר, "מסד הנתונים עצמו הוא בעל תרומה חשובה למחקר. אבל אפשר כבר לומר בבירור שיש בישראל יצירה תורנית ספרדית עצומה, ברובה המכריע לא נודעת, שעיקרה ספרות הלכתית: שו"תים, או ספרים שצועדים בעקבות חלקי השולחן ערוך. גם מספר הספרים גדל באופן אקספוננציאלי. בשנות החמישים אלה היו ספר־שניים בשנה, ועכשיו מדובר בכ־100 ספרים בשנה".
המחקר נמצא רק באמצע הדרך מבחינת השנים שהוקצו לו, ורובה הוקדש עד היום לעצם איסוף וקטלוג הנתונים ולא לניתוחם, כך שמוקדם לדבר על מסקנות. בכל זאת, לזוהר יש כבר התרשמויות ראשוניות: "הדבר הבולט ביותר הוא שככל שאנשים עברו לחיות בסביבה תורנית חרדית, כך סוג הנושאים שהם יעסקו בהם יהיו פחות קשורים לשאלות חברתיות ויותר לשאלות של בין אדם למקום, למשל דיונים על דיני ברכות וחיי בית הכנסת, או הנחת שני זוגות תפילין, של רש"י ושל רבינו תם. לעומת זאת, רבנים שלא חיים בסביבה חרדית כותבים על שאלות כמו איך אני מתייחס לחברים בקהילה שאינם שומרי שבת; מה לעשות במצב של נישואי תערובת; שאלות ביחס לשירות בצה"ל או שאלות לגבי תפילה של אנשים עובדים שצריכים לצאת מוקדם לעבודה, ובזמן החורף זה יוצא עוד לפני תפילת שחרית. זה רלוונטי במיוחד בקהילות שיש בהם הרבה חוזרים בתשובה, מה שהספרדים מכנים 'מתחזקים'. שם במיוחד חוזרות השאלות החברתיות והקהילתיות, שפעם היו נחלת כלל הרבנים הספרדים".
"יש גם דיונים שממשיכים את סוג הכתיבה שהייתה לפני שהגיעו לארץ. למשל גדול רבני ג'רבה, הרב כלפון משה הכהן, הנהיג בקהילה שלו מסגרת להכשרת תלמידי חכמים לכתיבת תשובות הלכתיות, כי הוא האמין שזו מיומנות חשובה ומיוחדת, שלא כל תלמיד חכם בהכרח בקי בה. בשנים האחרונות, אחד הר"מים בישיבת כיסא רחמים של הרב מאיר מאזוז, שגם הוא מג'רבה, החליט שהעניין הזה טעון תיקון גם כאן, והוא הקים כמה קבוצות ברחבי הארץ ללימוד הנושא הזה".
התחזיות שנכשלו חוזרות
ד"ר איתן אורקיבי, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל (המכהן גם כעורך המוסף הפוליטי השבועי של "ישראל היום"), יציג בקונגרס, יחד עם עמיתו ד"ר אורי כהן מאוניברסיטת תל־אביב, מחקר אודות יחסה של האליטה האקדמית בישראל למהפך הפוליטי הראשון, זה של 1977. המחקר נעשה באמצעות בחינה של מאמרים פובליציסטיים שפרסמו בעיתונות אנשי אקדמיה מתחומי הרוח והחברה, חלקם בעלי שם לאומי ועולמי (כמו יעקב טלמון, זאב שטרנהל ואחרים), וכן מסות עמוקות יותר שהופיעו בכתבי עת אקדמיים ורעיוניים.
התוצאה, לפי אורקיבי: "רוב גדול של המאמרים מעיד על השתלטות תחושת הפאניקה על הכותבים. אלה אנשים שהיו רגילים לזהות את עצמם ואת עמדותיהם עם האליטה ועם ההנהגה הפוליטית של המדינה, ופתאום 'הברברים משתלטים'. הם נעשו מאוד מפוחדים, וגם עוינים כלפי הימין ושותפיו, החוגים הדתיים למיניהם. בשלב הבא הם גם מתחילים לגבש דרכים לחזק את כוחה של מפלגת העבודה, לשקם ולהחיות אותה. מוקם, בין היתר ביוזמת שטרנהל, 'חוג 77', של אקדמאים ואינטלקטואלים שחשים שמפלגת העבודה התנוונה וצריך להחיות אותה. הם מצטרפים למפלגה באופן פעיל ומקיימים בתוכה שיח. התחושה באותו שלב היא שלא מדובר במהפך המבשר שינויי עומק בחברה הישראלית, אלא כישלון זמני שנובע מהתנוונות המפלגה, ולכן יש לסייע לה לחזור לגדולתה".
לאינטלקטואלים של השמאל, אומר אורקיבי, לקח הרבה זמן להבין שמדובר במהפך היסטורי, שיציב את החברה הישראלית במסלול שינוי בלתי הפיך. אבל גם אז, הוא אומר, הלקח לא לגמרי הופנם. לפני כמה שנים הוא החל בבדיקת המאמרים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית ובכתבי עת שמאליים אודות ניצחונו הגדול של בנימין נתניהו בבחירות 2015, אחרי שכבר היה נדמה שהוא עומד להפסיד בבחירות הללו. אורקיבי: "שוב חזרו כותרות הפאניקה והאשמת שותפיו של ביבי בלקיחת המדינה לכיוון הפשיסטי, כאשר ביבי, כמו בגין בשעתו, פחות מואשם ישירות ויותר בהכשרת הדרך לעמיתיו הקיצוניים יותר – באופן אירוני אלה היו בעיקר ליברמן, בנט ושקד – כאילו שום לקח לא נלמד מכישלון התחזיות האלה ב־77'".
יכול להיות שהכעס על ההדרה משמאל יגרום לרצון ימני להדיר גם את השמאל עצמו מכל השפעה, ובסופו של דבר תהיה כאן "נבואת פאניקה" שתגשים את עצמה?
"למיטב התרשמותי, אנשי הימין מעולם לא רצו להדיר את השמאל. כל המאבק שלהם היה על כך שלא ידירו אותם ושיאפשרו גם להם נוכחות משמעותית, בהחלט לא בלעדית, בשיח הציבורי. אחרי 45 שנים מהמהפך, אפשר כבר לראות ששום מוסד המזוהה עם השמאל לא נסגר. היו רק ציפיות, והן עדיין קיימות, שהמוסדות האלה ייפתחו גם לקולות אחרים".
כבר לא מגזר אחד
פרופ' קימי קפלן, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר־אילן, עומד להעניק בקונגרס גיבוי אקדמי לטענה המוכרת שלפיה ריבוי הגוונים ועוצמת הפערים בין זרמי המשנה השונים של הציונות הדתית אינם מאפשרים עוד את האפשרות להתייחס לקבוצה הזו כמגזר חברתי אחד. ובלשונו: "צמד המלים 'ציונות דתית' שירת אותנו הרבה זמן כמושג מצוין למחנה ציבורי רחב. היום הוא נשאר לכל היותר כקוד שיכול להיות מגייס רעיוני או פוליטי, דוגמת מפלגת 'הציונות הדתית' של בצלאל סמוטריץ'. זה דומה למה שקורה במפלגת העבודה, שהתנוונה כבר לפני שנים רבות, אבל הגעגוע למותג מאפשר את תחייתה כל פעם מחדש".
בפעילותו האקדמית הסדירה, קפלן הוא בכלל חוקר של החברה החרדית. הפעם הוא החליט לעסוק לא בקבוצה שאותה הוא חוקר, אלא בזו שבתוכה הוא חי. אבל ההשוואה בין החרדים לציונות הדתית היא מבחינתו אחת ההוכחות המשמעותיות ש"אין יותר ציונות דתית". בוודאי לא "הציונות הדתית", בה"א הידיעה.
"כשאתה מתבונן בחברה החרדית", אומר קפלן, "אתה רואה כמה דברים: ראשית, אין כמעט תחום מחקרי שבו לא נעשו, או יכולים להיעשות, מחקרים אודות ייחודה של החברה החרדית – מהתפיסה האידיאולוגית, דרך הארכיטקטורה של השכונות החרדיות, ועד האופן שבו החרדים צורכים טיפולי שיניים. זה אומר שהייחוד החרדי בא לידי ביטוי בהמון תחומי חיים. לגבי הציונות הדתית לא נמצא גיוון מחקרי כזה. גם סוג החוקרים של החברה החרדית הרבה יותר מגוון מאלו שחוקרים את הציונות הדתית, שרובם הם אנשי ציונות דתית בעצמם, ולכן יותר בעלי פוטנציאל לערב את העמדות האישיות שלהם עם מושא המחקר ולהיות פחות ביקורתיים כלפיו".
אבל העיקר, אומר קפלן, הוא שהמושג המקובל של "ציונות דתית" מכיל כיום כל כך הרבה קבוצות משנה, עם הבדלים עמוקים ביניהן כמעט בכל תחום של החיים, עד שבלתי אפשרי לראות בכולם קבוצה חברתית אחת: "אלה לא רק הבדלים אידיאולוגיים, שכידוע גם הם עמוקים מאוד, במיוחד בין קבוצות כמו 'הר המור' מצד אחד ו'קולך' ו'נאמני תורה ועבודה' מצד שני. ההבדלים קיימים בכל אורחות החיים: קוד הלבוש, ארון הספרים התורני והכללי, אופי תרבות הפנאי, אופי המגורים, מערכות החינוך, אופי בתי הכנסת. אפילו תמונות הרבנים בבתי הספר יהיו לגמרי שונות. בהרבה מקרים אנשים גם לא יסכימו לדרוך במוסדות החינוך והתפילה של הקהילה האחרת, וגם לא לארח אצלם רבנים מן הקבוצה השנייה. אצל החרדים, לעומת זאת, יש גם כן הרבה קבוצות, אבל רמת המכנה המשותף בכל זאת גבוהה בהרבה: ההקפדה ההלכתית, ועוינות ברמה כזו או אחרת כלפי התרבות החילונית־מערבית. חסידי גור ותלמידי פוניבז' אולי לא יתחתנו ביניהם, אבל אם חסיד גור ייקלע בזמן תפילה ליד ישיבת פוניבז', לא תהיה לו בעיה להיכנס ולהתפלל, וגם להם לא תהיה בעיה לקבל אותו למניין. בציונות הדתית כבר יש קבוצות שלא יסכימו לכך לגבי קבוצות אחרות".
"העם היהודי" הוא קבוצה הרבה יותר מגוונת מהציונות הדתית, ובכל זאת עדיין אפשר לראות בו גם קבוצה מובחנת ביחס לקבוצות אחרות.
"גם בתוך העם היהודי יש קבוצות שיחלקו ביניהן בשאלה מי בפנים ומי בחוץ, ויוציאו חלקים אחרים של העם מגבול הלגיטימיות. אבל בכל מקרה, 'העם היהודי' זה מושג שהתכולה שלו מלכתחילה מאוד רחבה. המושג 'ציונות דתית' אמור לסמן קבוצה יחסית ספציפית. אם גם בקבוצה כזו יש גיוון עצום, ובעיקר אם רמת הרזולוציה שלה השתנתה מאוד ביחס לעבר, אתה כבר לא יכול להתייחס אליו כמושג מסמן שלכולם ברור למה הוא מכוון".
