שירת דוד: הצייר והמשורר מהמנזר שלמד קבלה בירושלים

מוּעָטִים יִרְאוּנִי/ נְדִירִים יְבִינוּנִי/ וַאֲנִי, הִנְנִי מַמְתִּין/ יִרְצוּנִי, יִמְצָאוּנִי (מתוך "חסידות", דוד לואיס)

מוזיקאי? צייר? משורר? אולי בכלל איש קבלה או מורה רוחני? ושמא כל הדברים הללו יחד? ילדיו של דוד לואיס, שהלך לעולמו לפני שנה, בג' אב תשפ"א, והוא בן 72 בלבד, מתקשים להגדיר את אביהם. "כבר כילדים הרגשנו שבלתי אפשרי לענות על השאלה הזו", אומרת בתו, רחל גוטמן.

"קיימות היום קטגוריות שונות של אמנות, ואפילו יש קטגוריה של אמן רב־תחומי, אבל גם זה לא יגדיר את אבא שלנו בצורה נכונה", מרחיבה בת נוספת, חבצלת לואיס־חן. "אדם יכול להתמקד באמנות אחת, מקסימום שתיים. יש אמנים שלפעמים מקריבים אמנות אחת כדי לחזק את השנייה. תומאס מאן למשל הקריב את כישרונו המוזיקלי כדי להתמקד בספרות. אבא שלנו היה משהו אחר. אצלו תמיד הייתה הרגשה ברורה שכל האמנויות הן דבר אחד. לא מקבץ של תחומים שונים, שעיסוק בכמה מהם הופך אותך לאמן רב־תחומי, אלא אור אחד שמתפשט במציאות בכמה דרכים.

"שום דבר בחייו לא היה מופרד", ממשיכה חבצלת. "האמנות שלו הייתה אחת, טוטלית ומלאת אמת. בסימפוניות שהלחין והיינו יכולים לשמוע את הצבעים של ציוריו. בכל תחום אמנות שבו עסק, הוא היה בקי בסודותיו ובגלגולים ההיסטוריים שלו. הוא עסק באמנות לשם היצירה והקדוּשה שבה, ולעולם לא לשם פרסום או כסף. לכן כל כך קשה לנו להצביע ולומר מה הוא היה – משורר, פילוסוף, מוזיקאי, מקובל? הוא היה גם וגם וגם, אבל לא זה ולא זה ולא זה. הייתה בו איזו אחדות שכללה הכול. האמנות שלו הייתה כל כך עזה ומלאת ביטוי אלוהי, עד שבאמת זה לא היה משנה באיזה כלי זה הועבר – בשירה, בציור או במוזיקה. למרות שבכל האומנויות הללו הוא ניחן בברכה מרובה עד מאוד, הוא מעולם לא התעניין בהשלכות הסופיות של היצירה, כמו כיצד זה התקבל בעולם, קהל או פרסום".

ובכל זאת הם מזהים מוקד מסוים, מרכז כובד, שסביבו נעו חייו של אביהם. "נדמה לי שאבא היה רוצה שנגדיר את הדבר שהיה עבורו עיקר, שזה היותו איש קבלה או מקובל", אומר בנו אריאל. "הצורך למצוא הגדרה מצמצם את מה שהוא רצה לבטא במעשיו, אבל כן אפשר לומר שכל החיים שלו היו סביב הרוח, במובן הטהור של הדבר. בסופו של דבר המקום שהיה לו נוח בו, שבו הוא קיבל את המענה לחיפוש האינסופי שהוא ערך בחייו, היה הקבלה. הבעיה היא שמילה כמו 'מקובל' יוצרת דמות של אדם מסויג שעוסק רק בספרות קבלית ולא מתרועע עם שום דבר אחר. לשבלונה הזו הוא לגמרי לא נכנס".

אחותו רחל מזדהה עם הדברים: "יש איור של אבא שבו הוא מתאר את ספירלת החיים שלו ושאפשר לראות בה הרבה נקודות משמעותיות במסלול חייו. בסוף המסלול הוא צייר את הדמות שלו יושבת ומציירת את אותיות הקבלה, ובכתב קטן באנגלית כתוב 'למען הילדים שלי'. היצירות שלו בשנים האחרונות עסקו בתורת הקבלה, באותיות. הרגע הזה כשהנכדים נכנסים לבית ומסתכלים על הקירות כדי לראות אם הוא תלה ציור חדש שהם לא מכירים – זו מבחינתו הייתה הנקודה המשמעותית. להעביר לדורות הבאים, וככל שהם יותר קטנים כך יותר טוב – את הראייה, את הלימוד. המושגים של משפיע ומושפע היו מאוד נוכחים בחיים שלו. היה לו מאוד חשוב להעביר אלינו מרוחו הגדולה, והוא הצליח לעשות את זה. אני לא חושבת שאצליח בזמן הקרוב לעבור על כל הנתינה שהוא השאיר לנו אחריו".

הבת, רחל: יש איור של אבא שבו הוא מתאר את ספירלת החיים שלו ושאפשר לראות בה הרבה נקודות משמעותיות במסלול חייו. בסוף המסלול הוא צייר את הדמות שלו יושבת ומציירת את אותיות הקבלה, ובכתב קטן באנגלית כתוב 'למען הילדים שלי'

"זה נכון שאם אני צריכה בכל זאת לחפש הגדרה, אז אמנם זה לא היה עיקר העיסוק שלו, אבל העניין שלו היה בתורה ובקבלה, והשאר היה תשתית שנועדה לקבל את האור הגדול", מסכימה גם חבצלת. "זה משהו שהיה ספוג בקירות הבית. אני זוכרת חזק מאוד את קולות הלימוד שלו בלילות. את השעות של שבת לפנות בוקר כשהוא היה לומד עם החברותא שלו בנימין גורביץ' ז"ל. זה משהו שחדר אלינו מתוך שינה. ככה גדלנו, עם הרוח הגדולה הזו".

על מצבתו החליטו ילדיו לכתוב ארבע מילים בלבד: חסיד, אומן האמת ואיש א־לוהים.

החצוצרה של לואי ארמסטרונג

דוד לואיס נולד בשנת 1949 בעיר פאוריה שבאילינוי, אחד משני בנים לזוג הורים יהודי, שזיקתם ליהדותם הייתה מעטה. כילד נשלח ל"סאנדיי סקול", בית ספר של יום ראשון ללימודי יהדות, אך לא מצא בכך עניין. ליבו משך אותו לעולמות האומנות. כישרונו בתחום בלט כבר בגיל צעיר, וכבן לחמישה דורות של ציירים רצה גם הוא לעסוק בציור. ההורים שראו בציור תחום ללא אופק תעסוקתי העדיפו לשלוח אותו ללמוד נגינה, תחום שבארה"ב עשוי להעניק יציבות כלכלית כלשהי.

"אבא ידע לנגן בכלים רבים, אבל בעקבות מפגש מכונן מבחינתו שהיה לו כילד עם לואי ארמסטרונג, הכלי המרכזי שהוא בחר בו היה החצוצרה", מספר אריאל. ארמסטרונג, שנחשב אחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים, נתן ללואיס הילד להחזיק את החצוצרה שלו. הרושם שהאירוע הותיר בלואיס הוביל לכך שהוא התמקד בכלי הזה, ובהצלחה רבה. "כבר בשנות העשרה הוא היה חצוצרן ראשון בתזמורת שיקגו, וניגן על במות בארה"ב ובאירופה. מסלול חייו נראה יציב ומבטיח, אבל בסביבות גיל 20, בזמן לימודיו באוניברסיטה, פרצה מלחמת וייטנאם ובעקבותיה מהומות הסטודנטים. כמו רבים אחרים בני דורו, הדבר גרם לו לטלטלה עמוקה".

תרבות ההיפים ששטפה את הדור האמריקני הצעיר בשנות השישים סחפה גם את לואיס, והוא שוטט אז עם חבריו לאורכה ולרוחבה של אמריקה. באותן שנים הוא הלחין מוזיקה לכנסיות, למד אצל המוזיקאי ההודי־אמריקני עלי אכבר חאן, הופיע עם להקת רוק כחימום לזמרת ג'ניס ג'ופלין, והוזמן לעבוד אצל הבמאי סטיבן ספילברג כמלחין לסרטים.

"החיפושים שלו היו תמיד סביב מוזיקה ורוחניות", אומר הבן אריאל. "הוא נכנס לעולמות של בודהיזם, הרא־קרישנה וכל מיני דברים שהיו פופולריים בתקופה הזו. החיפוש הרוחני הזה גבה ממנו מחירים קשים, כולל ניתוק מההורים בשלבים מסוימים. אם כי כשהוא הידרדר למצבים קשים כלכלית ונאלץ אפילו לישון ברחוב, הם שלחו לו כסף".

בשלב מסוים מצא לואיס מקום במנזר דומיניקני בבוסטון, שם זיהו את כישרונו וקיבלו אותו כנגן. הוא התגורר שם במשך תקופה, עד לאירוע ששינה את חייו. אריאל: "במנזר הזה היה גן פסלים, אחד היפים בארה"ב. יום אחד הוא ישב שם ושוחח עם אחת הנזירות, והיא הראתה לו ספר של יהודייה אנוסה מתקופת גירוש ספרד. אותה אנוסה תיארה בציור את החזיונות שלה על מעשה המרכבה, ומשהו בציור הזה טלטל אותו. באותו רגע הוא לא ידע להסביר מה עבר עליו, אבל זה היה כל כך חריף שעוד באותו ערב הוא עזב את המקום שנתן לו פרנסה ומקום לגור, מתוך ידיעה שהוא לא שייך לשם".

עם מעט הכסף שהיה לו טס לואיס ללוס־אנג'לס, שם קיווה להשתלב בתעשיית המוזיקה. "במהלך השוטטות שלו הוא עבר סמוך לבית חב"ד, והציציות המתנפנפות של החסיד בכניסה הזכירו לו ציור שהיה בבית הסבא שלו עם חסידים רוקדים. הוא שאל את האיש אם יש לו ספרי מוזיקה. החב"דניק אמר לו שאצלם יש הכול, והביא לו את ספר הניגונים של חב"ד. בספר הוא ראה לפתע את הציור של עשר הספירות שהופיע גם בציור של אותה אנוסה. הוא הבין שזה המקום שלו, והתחיל בתהליך של חזרה בתשובה".

עד מהרה נשלח לואיס מלוס־אנג'לס לברוקלין, והצטרף לישיבת חב"ד בסמוך למרכז התנועה. במקביל הוא ניגן בחתונות לפרנסתו, ובעידוד הרבי מלובביץ' גם ארגן קונצרטים של יצירות חב"דיות. "אבא נשאב ליהדות בעקבות המפגש עם חב"ד", אומרת חבצלת, "אבל למרות היחס החזק שלו לרבי, הוא מעולם לא מצא את מקומו בממסד ובתכתיביו. הוא חיפש דברים אחרים".

כעבור זמן לא רב התעוררה בלואיס התחושה שמקומו של יהודי בארץ ישראל, והוא עלה ארצה. בישראל פגש את פנינה חסיד, נכדתו של הרב מולא יהושע עמרם, רבה הראשי של יהדות אפגניסטן. השניים נישאו, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים. "אבא יצא מאזור הנוחות שלו בארה"ב ועבר למקום אולי הכי רחוק מבחינה תרבותית – שכונת הבוכרים בירושלים. כל זה כחלק מהחיפוש הבלתי מתפשר שלו, במטרה לחיות באופן המדויק ביותר", אומר אריאל.

לואיס השתלב בתזמורת הסימפונית ירושלים, עד שנתקל בדילמה קשה מבחינתו. רחל: "במוזיקה הקלאסית יש לא מעט יצירות כנסייתיות. עם חלקן יהודי מאמין יכול להסתדר, אבל באחד המקרים הוא היה צריך לנגן יצירה שממש מתארת את הצליבה. כאדם שמאוד מחובר למוזיקה ולמשמעות שלה, זה היה לו מאוד קשה. הוא פנה עם ההתלבטות שלו לרב מרדכי אליהו והוא התיר לו לנגן בגלל צורכי פרנסה, אבל אבא הרגיש בכל זאת שמבחינה יהודית הוא לא יכול לקחת בזה חלק. למרות שנאמר לו שאם יבחר שלא לנגן הוא יאבד את המשרה שלו, הוא החליט להימנע ובעצם לוותר על הקריירה כנגן. בדיעבד זה יצא לטובה, כי זה מה שאפשר לו להתפתח בכיוון שלו וליצור בהמשך יצירות חסידיות קלאסיות משלו".

בלוז ליום כיפור

לאחר כמה שנות מגורים בירושלים החליטו בני הזוג לואיס לעבור לקריית־גת. "במשך שנים הבחירה הזו נתפסה אצלנו כמשהו קצת מוזר", אומרת חבצלת. "כאמן ויוצר, כמי שבא מרקע אמריקני ועסק בקבלה, נראה לנו טבעי שהוא יתגורר באזור פורה יותר מבחינה תרבותית. אבל אבא בחר לחיות בעיירה דרומית מנומנמת. הוא תמיד אמר שהוא נמצא בגלות, אבל מצד שני מאוד אהב את האנונימיות הזו. הוא היה אומר לנו שהבחירה במקום המעט נידח הזה הייתה בשבילנו, להרחיק אותנו מהמקומות שהוא ראה כנגועים ביוהרה. הוא רצה לגשת אל העמקות מתוך צניעות ואלמוניות".

תחומי העשייה של לואיס, כאמור, היו נרחבים ולא לגמרי מוגדרים. "בבקרים הוא כתב ספרי תורה ומזוזות, בערבים היה מנגן ובלילות מלחין, מצייר, כותב שירה ופילוסופיה", מספרת חבצלת. "שנים רבות הוא לימד בשקט, בצנעה, כל מי שביקש מחוכמתו. הוא התנגד לקחת כסף עבור כל סוג של לימוד קודש. אנשים מכל הסוגים, מכל הדתות ומכל העולם היו באים אליו ללמוד, להבין, לקבל. הרוב הגדול לא החזיק מעמד עם האמת השורפת שהנחתה את אבי בחייו ובלימודיו ובדרכו. המיעוט שנדבק בו ספג מאורו מתנה נצחית.

"אני זוכרת שפעם ביקשו ממנו לבוא לתת הרצאה לקראת יום כיפור בבית ספר לנערות. הן בוודאי חשבו שהוא ידבר איתן על האמונה הגדולה שלו ועל נגינה, משהו של הכנה רוחנית. אבל הוא סיפר לי שהוא פשוט בא לשם וניגן לבנות מוזיקת בלוז. אני יכולה לנתח את המשמעות של המעשה הזה, את הקשר בין בלוז ליום כיפור, אבל אצלו זה באמת היה דבר אחד. הוא לעולם לא התפצל".

"אחד הדברים שאני רואה כפלא עצום ביחס לאבא שלי זה עד כמה הוא היה אוטודידקט", מוסיפה רחל. "כילדים אנחנו זוכרים איך הייתה לו עברית של עולה חדש, אבל בסוף חייו הוא כתב שירה שמשקפת את הבנת העומק של המילים בעברית באופן שספק אם יש לרבים ממי שדוברים אותה מלידה. הוא ידע לראות לא רק מה מסתתר בתוך כל מילה, אלא גם מה מגלות האותיות ומה נמצא ברווחים שביניהן. כך היה ביחס לכל דבר שהוא נגע בו. הוא הגיע ליסוד של היסוד, לנקודה הכי אמיתית ועמוקה של כל דבר.

"הוא צייר במשך ארבעים שנה ציורים שמי שרואה אותם מקבל התעוררות רוחנית. הוא לא רק צייר, אלא הבין מה יושב בתוך הציור. הוא למד והבין את העומק של הצבעים – מאיפה הם מגיעים, מה הם מסמלים, מה המשמעות שלהם בעולם, הקשר בין הצבעים השונים. בשנים האחרונות הוא הגיע לרמה שהוא ייצר את הצבעים בעצמו. היום כשאני נוסעת בכביש ומביטה בשדות אני חושבת כמה גוונים של ירוק אבא היה רואה בו. הוא היה רואה את כל הגוונים ותתי־הגוונים, ולומד לייצר בעצמו. גם בתחום הנגינה, אין כלי שהוא היה לוקח ליד ולא ידע להשתמש בו. הוא לא ידע רק איך לנגן אלא גם ממה עשוי הכלי, מה סוג החומר ואיך נכון להפיק אותו".

תחום נוסף שלואיס עסק בו היה נושא שירת הלוויים בבית המקדש. "במשך שנים רבות הוא עסק במחקר של הנושא הזה, אם כי הוא לא אהב את השימוש במילה 'מחקר', שנתפסת כאקדמית", אומרת רחל. "הוא ניסה לאתר את האופי של המוזיקה שנוגנה בבית המקדש, ובעזרת הידע העצום שלו הצליח לבודד כמה תובנות משמעותיות בנושא הזה. הוא דיבר על זה הרבה וניסה לעורר את העניין הדתי במוזיקה, שלא קיים כל כך במגזר הדתי. הוא אפילו כתב כמה יצירות מוזיקליות שמיועדות לבית המקדש השלישי. זה היה אחד התחומים שהוא שאף אליהם, אבל הוא היה די בודד בתחום ולא מצא מספיק אנשים שהתעניינו בזה".

נוסף על כל אלו, לואיס היה מרצה מוכשר, וכדובר אנגלית פעל בשיתוף משרד התיירות מול קבוצות תיירים מחו"ל. "הוא הופיע מאות פעמים מול קבוצות נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים מרחבי העולם", מספרת חבצלת. "הוא היה מרצה על היהדות באופן נדיר של אהבה עדינה כל כך, שרק אדם כמוהו, נטול קליפות, מסכים ולבושי שכבות של העולם הזה, מסוגל לגעת בה. רק הוא יכול היה לנגן בחצוצרה שלו בלוז של לואי ארמסטרונג ואחר כך ניגון 'שלוש תנועות' של האדמו"ר הזקן, ולהצליח לחבר אותם לחוויה עליונה וזכה. בהופעות הללו הוא נגע בשאלות הכאובות ביותר, ובלבבותיהם של בני עמים אחרים. הם היו שואלים, בוכים, תמהים ונדהמים, והוא היה מחבק אותם באהבה. כמרים היו יורדים על ברכיהם לבקש את ברכתו, והוא, איש צוחק עם עיניים טובות וקדושות, היה מחבק אותם בפשטות ומצליח להסביר להם על ירושלים, על אור ועל אלוהים אחד".

"הוא היה שגריר של ישראל מבחינה מוזיקלית ויהודית", מוסיפה רחל. "ראו אותו כ'צ'יף רבאיי אוף ישראל'. ראשי כמורה של מדינות המשיכו להתכתב איתו, פנו אליו ברגשי כבוד והערצה. בהקשר הזה מותו היה אבידה גדולה להסברה הישראלית".

למרות כל העשייה הזו, שמו של לואיס לא היה מוכר. לדברי רחל, זה קרה מבחירה. "הוא הסתיר את כל הדברים הללו, בחר באלמוניות ואנונימיות, בידיעה ברורה שהוא לא יראה בימיו תהילה. הוא לא חיפש את זה. כל מאבק החיים שלו היה להגיע לנקודת האמת האבסולוטית, מתוך ויתור אישי של כל חוויה או כל דבר שיסיט אותו מהאמת והטהרה שהוא חיפש. לכן הוא גם ויתר על משרות שיכלו לקדם אותו ולהפוך אותו לדמות מוכרת. גם הפרנסה אף פעם לא עניינה אותו. ברוך השם גדלנו במשפחה מבוססת כלכלית, אבל זה פשוט לא היה 'אישיו'. לא משהו שהוא ראה כמייצג בעולם".

שלי ושלכם

לצד הציור והמוזיקה, לואיס הרבה לכתוב. "הוא השאיר אחריו אלפי כתבי יד של שירה, קבלה ופילוסופיה", מספרת חבצלת. "כבר לפני שנים התחלנו יחד, אלנתן־חן אישי ואני, לערוך אותם, ואף הוצאנו כמה קבצים בקרב חוג מצומצם".

בשנה האחרונה, מאז מותו, עבדו חבצלת ובן זוגה, על עריכת ספר שירה ראשון של האב, "דיוקנה של אלף", ובימים אלה הוא יצא לאור בהוצאת חן־לואיס שהם ייסדו. בין השירים משולבים ציוריו של לואיס. "אנחנו מקווים שבעזרת השם עוד יצאו ספרים רבים מתוך כתבי היד היקרים הללו", אומרת חבצלת.

בשיחה עם ילדיו אפשר לחוש את העוצמות שאביהם נטע בהם, את הידיעה הברורה המקננת בהם שהם היו מרכז חייו, וכיצד הצליח להעביר אליהם את תפיסותיו המוארות, שהם מנסים לבטא כל אחד בדרכו.

"אבא היה איש חזון במובן העתיק של הדבר, של נבואה וראייה לעתיד", אומר אריאל. "הוא רצה שבעתיד תקום תנועה של אמנות במוזיקה מתוך הכרה של הערכים היהודיים ומתוך אהבה ושמחה. זה היה החזון שלו, והוא עודד כל אחד מאיתנו לקחת את הרעיונות האלה ולהוציא אותם החוצה במה שאנחנו טובים בו. הוא ידע איך להפעיל אותנו. נתן לנו להרגיש שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות הכי טוב ולכן אנחנו צריכים לעשות את זה, אבל תמיד בהסתרה מוחלטת, באופן שלא הרגשנו שהוא עושה את זה בשבילנו.

"אצלי הוא זיהה את היכולת לעבוד עם עץ, וגרם לי להאמין באמונה שלמה שהוא צריך חליל ברוק מעץ. עבורו זה באמת לא היה שקר אלא משהו שהוא היה צריך. הוא נתן לי סכום כסף, ואיתו קניתי את החומרים וייצרתי את החליל, במה שהפך בהמשך לתחום העיסוק שלי. כך היה עם כל אחד מהאחים, כל אחד בתחום שלו. ניגש ומוצא את הדרך להצמיח בנו את הכישרון שלנו. עד היום אני מנסה להבין איך לא קלטתי שהוא עשה את זה יותר בשבילי מאשר בשבילו. הלוואי שהייתי יכול לעשות את זה עם הילדים שלי היום".

"כילדים היינו מלווים את אבי לחורשה יפהפייה שבה הוא היה מתפלל בכל ליל שבת", נזכרת חבצלת. "הדת שהוא נתן לנו הייתה דת עשויה לב חכם ושׂכל מרגיש. הידיים היו תמיד פועלות, האוזניים תמיד מאזינות והעיניים מתבוננות. שנים רבות אבי היה לומד תלמוד עשר הספירות וחוכמת האותיות, וקשה היה להפריד בין הדמות שלו ובין הידיעה שחדרה אליו.

"ברור לי", מוסיפה חבצלת, "שדבר מכל הדברים שאבא שלי עשה, לא היה מצליח להשתקף בעולם הזה ללא אהובתו הנצחית – אימא שלנו. אימא למדה כימיה באוניברסיטה העברית ובהמשך ניהלה פרויקטים ועמותות רבות בתחומים שונים. היא גם ציירה בעצמה, אבל אולי יותר מהכול היא הייתה עמוד התווך בין אבא לבין העולם. היא זו שתמיד הייתה מכנסת את הרעיונות הגדולים שלו למילים, בונה את הצינור שדרכו עבר האור. הוא תמיד אמר שלולא היא, הוא לא יודע לאן הוא היה מגיע. היא מסרה את חייה כדי לאפשר לאבי לשבת בשקט בחדרו וליצור, מוגן על ידה ועל ידי תבונתה מרעשי העולם הזה ומזמזומיו הטורדניים. אהבתו של אבי לאימי הייתה הדבר היפה ביותר שכילדים יכולנו לראות. זה חלק מהחינוך הפסיבי שקיבלנו. לראות אהבה כזו זו מתנה נצחית".

בימיו האחרונים ביקש לואיס מילדיו דפי תווים ועט, והלחין יצירה בשם "איכה". "אבי הסתלק מהעולם בג' באב, ובתשעה באב קמנו מהשבעה, שומעים בדמע את קינות איכה ואת המוזיקה שאבי כתב בשבילנו, ומבינים שבנבואתו הוא בחר לכתוב את נחמתו אלינו עוד טרם ידענו כי ניפרד", מסיים אריאל.

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר בְּסֻכָּתוֹ יָשַׁב/ אַשְׁרֵי הָאִישׁ רַעְיָתוֹ אָהַב/ יְלָדָיו לְעֹשֶׁר מַתְמִיד שִׁלַּח/ תַּעֲלוּמַת הָאַהֲבָה בְּלִבּוֹ פִּעְנַח/ שִׂמְחַת הַיִּרְאָה בְּעַצְמוֹתָיו הוּא חָשׁ/ בִּגְדֵי יֶשַׁע בִּתְפִלּוֹתָיו לָבַשׁ ("אשרי הגבר", דוד לואיס)