הציונות הדתית – פרק סיום?

ספרם של אבי שגיא ודב שוורץ, מהחוקרים הפוריים ביותר של אוניברסיטת בר־אילן, בוחן תהליך שהחל בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ספר זה ממשיך את ספרם הקודם על הציונות הדתית ומלחמת ששת הימים ("מריאליזם למשיחיות", כרמל 2017), אך הוא מרחיק לכת ממנו.

שני המחברים גדלו בערוגות הציונות הדתית, כפי ששניהם מעידים על עצמם ב"פרופיל האישי" שבסוף הספר, ועתה הם פורסים בפני הקורא מחקר עומק על תהליך ההתפרקות של תנועה זו, לטענתם. בסוף ספרם מסכמים שגיא ושוורץ את סופו של תהליך ההתפרקות כך: "במסגרת תהליך זה נותרו אודים עשנים של ציונות דתית הנותרים חיים בשפה ודמיון של קבוצה אחת גדולה הקרויה 'ציונות דתית', המאגדת את הקהילות שדבר אין להן עם הציונות הדתית" (עמ' 254).

ראשיתו של התהליך המתואר בספר נעוצה עוד במלחמת ששת הימים. הפרק הראשון מסכם את ספרם הקודם, שבו ניתחו המחברים את השינוי שחל בציונות הדתית בעקבות המאורעות הגדולים של מלחמה זו, אשר נתפסה כנס. לטענתם, מלחמת ששת הימים הסבה את מרחב הפעילות הציוני־דתי מן ההתמודדות המסורתית־ריאלית עם המתח שבין הדת והמודרנה, אל מרחב אחר, משיחי, שבו חלקי ארץ ישראל שמעבר לקו הירוק הפכו לחזות הכול.

סנונית ראשונה המבשרת על השינוי הגדול מוצאים המחברים בספר "שיח לוחמים", שהתפרסם לאחר מלחמת ששת הימים. שגיא ושוורץ מצביעים על השיח של תלמידי ישיבת "מרכז הרב" כזה שעתיד במהרה להפוך לדומיננטי בחברה הציונית־דתית. לדבריהם, מלחמת יום הכיפורים אף הגבירה את הדומיננטיות שלו, דווקא בגלל המשבר שחוללה בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. חרף המשמעות הסימבולית של פרוץ המלחמה ביום הקדוש ביותר, התנהלה המלחמה עצמה על פי קריטריונים ריאליים נטולי התרוממות רוח, ובניגוד מוחלט לחוויה ולמשמעות שיוחסו למלחמת ששת הימים.

כל חוקר של תנועה בעלת אמונה משיחית כזו או אחרת עוסק בשאלה מה יקרה לה אם וכאשר תפנה המציאות נגד כיוון ההתקדמות המצופה. המחקרים הרבים שנעשו בתחום זה מראים שכמעט תמיד אמונתם של חברי התנועה תתחזק דווקא, בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי בין המתבקש ובין המתממש. על פי הנטען, כך קרה גם לציונות הדתית שלאחר מלחמת יום הכיפורים.

סתירות פנימיות

כמצופה משני חוקרים ותיקים משדה הפילוסופיה היהודית, עיקר הניתוח שהם פורסים מבוסס על טקסטים, והוא מקיף ומעמיק. בחינת התודעה הציונית־דתית מתחילה בהגותו של הרב יהודה עמיטל, אחד הרבנים המעניינים ביותר, לדעתי. בספרו "המעלות ממעמקים", שיצא לאור בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ביטא הרב עמיטל את התובנה הפרדוקסלית שכדי להבין באמת את דור הגאולה ואת תהליך הגאולה, צריך להעמיק דווקא במשמעות של מלחמה זו. את ניסי מלחמת ששת הימים, לדבריו, לא היה צריך לפרש בשל היותם גלויים לעיני כול. שגיא ושוורץ מצביעים על תובנה זו כתשתית האידיאולוגיה שעליה צמחו תנופת ההתיישבות וגוש אמונים. איני משוכנע שאכן כך הדבר, בייחוד משום שבדברי הרב עמיטל אלה לא היה חידוש מהותי בהשוואה להלך הרוח המלהיב שעלה זה מכבר מספסלי "מרכז הרב".

בהמשך הפרק הם סוקרים ספרות ענפה שנכתבה על ידי רבנים ואנשי עט ציונים־דתיים, מהרב צבי יהודה קוק והרבנים פילבר, שג"ר, דרייפוס וסבתו ועד אורי אליצור, גרשון שפט ואחרים. שגיא ושוורץ מבליטים את קו החשיבה האקזיסטנציאליסטי, שמפיק מן האיום על הקיום הציוני־דתי דווקא אקטיביזם שנועד להתגבר על הפער שנפער בין האמונה שעוררה מלחמת ששת הימים ובין המשבר שיצרה מלחמת יום הכיפורים. תקצר היריעה מלהזכיר כאן את כל ההוגים הציונים־דתיים שמוזכרים בפרק על השינוי שחל בתודעה הציונית־דתית בעקבות המלחמה. אף שמטרת החלק הראשון של פרק זה היא להראות את הסתירות הפנימיות שבמחשבת הציונות הדתית, אני ממליץ לכל מתעניין בתחום לקרוא אותו ולו כדי להבין את רוחב היריעה של הוגי התנועה הזו. בטוחני שרבים מהוגים אלה אינם מוכרים דיים בציבור הציוני־דתי, גם לא בקרב מנהיגיו הנוכחיים.

התזה המרכזית בפרק זה היא שמלחמת ששת הימים פתרה את הסתירות הפנימיות של הציונות הדתית, שנבעו מן המתח בין מודרנה ודת ובעיקר מן השותפות בבניית מדינה חילונית. "לא הציונות הדתית גאלה את הארץ, אלא הארץ גאלה את הציונות הדתית, שחררה אותה מן המתח שאינו בר גישור. מכאן כוחו הסוחף של רעיון ההתנחלות בארץ" (143). לעומת זאת, מלחמת יום הכיפורים איימה למוטט את החזון הזה באבחת חרב. האיום הוליד דחיפה מחודשת להרים את הדגל של ארץ ישראל בידי הציונות הדתית, למען רוח העם ולטובת כינון חזונה שלה.

עוז ושלום

מכאן פונה הספר פנייה חדה, לשני פרקים מפתיעים שעוסקים בשוליים לכאורה. הראשון עוסק בתופעת השמאל הציוני־דתי. קוראי הספר מן הסתם ישאלו את עצמם מה ראו המחברים להקדיש פרק שלם לתנועת "עוז ושלום" ולרשימה ארוכה של אנשי אקדמיה והגות אשר ניסו לבלום את הסחף ימינה של מרבית התנועה ושל תנועת הנוער בני עקיבא. פרק נוסף מוקדש להגותו של צבי ירון וספרו "משנתו של הרב קוק" שיצא לאור בתשל"ד, ולטענת המחברים נלמד בשקיקה בקרב תלמידי מרכז הרב, עד שהבינו כי המחבר אינו שותף לתפיסת הגאולה שלהם.

נדמה כי שני הפרקים האלה נועדו לחשוף ולהמחיש באמצעות היוצא מן הכלל את התהליך הסוחף שעבר על רוב התנועה, ושבגללו החמיצה אפשרויות התפתחות אחרות. הצגת השולי היא מתודולוגיה מחקרית מקובלת במדעי הרוח והחברה, כדי ללמוד באמצעותו על הכלל. כמו כן, יש לציין לשבח תיעוד ראשוני של שתי תופעות שעד עתה לא מופו בחקר הציונות הדתית.

בפרק השישי מגיעים המחברים אל השאלה המרכזית שאליה הם מכוונים את הקורא לאורך כל הספר: "האם עוד קיימת הציונות הדתית?". ובכן, תשובתם שלילית. בפרק הזה, שאופיו סוציולוגי בעיקר, מציגים המחברים שישה רכיבים לבחינת השינויים שחלו בזהות של הציונות הדתית. באורח שיטתי הם מראים כיצד המיתוסים, האתוס, הטקסטים הקנוניים, הסולידריות החברתית וכמובן התודעה נשחקו או השתנו. רכיב אחד שחשוב להבליט הוא עליית האוטוריטה הרבנית מסמכות מייעצת לסמכות של "דעת תורה". בעקבות התרחבות הסמכות התורנית לכל ההיבטים החברתיים ואף הפוליטיים – עניין אופייני לעולם החרדי, שהציונות הדתית התבדלה ממנו – החל תהליך של צייתנות ממניעים דתיים. התודעה של קדושת המדינה והארץ אומנם מייחדת בעיקר את "ישיבות הקו", אולם החקיינות של העולם החרדי בקרב ישיבות ציוניות עולה על המבדיל. לשיטתם, הציונות הדתית הרחבה נשחקה. נשארו ממנה רק מתפללי בתי הכנסת שאומרים תפילה לשלום המדינה, חוגגים את יום העצמאות ועוד אי־אלו סממנים אופייניים.

המחברים משמיעים טענה נוספת שמצריכה בדיקה מעמיקה. לדעתם, שפע הספרים פרי עטם של רבנים ציונים־דתיים אינם "פורצי דרך הן מבחינת הסוגה הן מבחינת העמקות. זו אף זו: עילית הלמדנים לא הותירה חותם ספרותי. הציונות הדתית לא ייצרה ספריה ייחודית" (237). אני מעלה בדעתי את סדרת "תחומין", את "פניני הלכה" מאת הרב אליעזר מלמד ואת ספרי למדנותם והגותם של רבנים כגון הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב נחום רבינוביץ' והרב שג"ר כאתגר אפשרי לקביעה זו. זו קביעה מציקה, אך ראויה לתשומת לב רבה גם אם היא מוגבלת לתחום הספרות הלמדנית והתורנית.

ספרם של שגיא ושוורץ מבקר בחריפות את הציונות הדתית בת ימינו על הנתיב שבו הלכה מאז 1967, וביתר שאת לאחר 1973. לדעתם, שקיעתה של הציונות הדתית בלתי נמנעת. מקורה כבר בשאיפתה הבסיסית לגשר בין התורה למדינה, וראש וראשון למבינים זאת היה ישעיהו ליבוביץ'.

מוקדם להספיד

אך גם הביקורת על הביקורת מחויבת המציאות. אינני חולק על המחברים כי פניה של הציונות הדתית היום שונים מפניה בעבר, אולם ההתמקדות שלהם בחצי הכוס הריקה לוקה בהמעטה לא מוצדקת של הצלחות העבר וההווה. מבחינה ציבורית, בוגרי התנועה משולבים כיום בכל תחומי החיים: כלכלה, ביטחון, משפט ואקדמיה. אנו עדים לפריחה של ישיבות ההסדר, כאשר משפחות צעירות מעורבות במיזמים חברתיים בפריפריה ובארגוני צדקה בחברה האזרחית. במקביל לישיבות הקו, בעלות נופך חרדי ולאומי, קיימות ישיבות שמזדהות עם קו אחר, כגון "הגוש" ומעלה אדומים. התשתית החינוכית האיתנה שהניחו הדורות הקודמים – ואני מתכוון הן למנהיגות הפוליטית והן למנהיגות החינוכית – הצמיחה ציבור גדול המשולב בכל מערכות החיים במדינת ישראל, ושחלקו במערכות אלו, מבחינה כמותית ואיכותית, גדול מממדיו היחסיים.

גם הימצאותם של ציונים־דתיים בכמה מפלגות בכנסת שאינן מזוהות כדתיות, במספר גדול יותר מאשר במפלגות דתיות מוצהרות, מעידה על המודעות לאיכות ולכמות של מצביעים אלה. המגמה הנרחבת של השתלבות ציונית־דתית במערכות החברה המגוונות בחברה הישראלית, סותרת את התזה המרכזית של הספר בדבר בדלנות, הסתגרות וּויתור על אופציות התפתחות לא־גאוליות.

יש שיאמרו שהצלחה זו של הציונות הדתית מעידה למעשה על סיום דרכה במסגרת פוליטית מובחנת, כמו המפלגה הליברלית או הציונים הכלליים, שסיימו את דרכם הפוליטית משאימצה מדינת ישראל את הכלכלה החופשית. אינני מקבל פרוגנוזה זו. המשימה של הציונות הדתית עוד לא הסתיימה. אולי הסימן הטוב ביותר לכך הוא העובדה שמפלגות יהדות התורה וש"ס הסתערו על מילוי הוואקום שנוצר עם התפזרות מצביעי הציונות הדתית מחד וההליכה של חלק מהם לקצה הימני של המפה הפוליטית מאידך, והן שהפכו להיות שומרות הזהות היהודית של המדינה.

נראה שהפער בין דעתי לדעתם של המחברים נעוץ בדיסציפלינה. המתודה התרבותית חשובה מאוד, אך אינה בלעדית. האם הפרספקטיבה של מדע המדינה וחקר הפוליטיקה היא שנותנת לנו מבט שלם על הפנומן הציוני־דתי? איני טוען כך. בוודאי יש חשיבות למתודה התרבותית, שמספקת לנו מבט היסטורי־הגותי כיצד ואיך החלה האידיאה התנועתית להתגבש, ומה מצבה כיום. למסע ההגותי שאליו מובילים אותנו שגיא ושוורץ יש מקום רב בבניית מבט כולל ומורכב על הציונות הדתית, גם אם איני מסכים עם הפיכתו להספד על תנועה מפוארת זו.

שמואל סנדלר הוא נשיא מכללת אמונה־אפרתה ופרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן