"הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ, לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל", שרו חנה מירון ויוסי ידין, מתוך הנחה שהאימפרטור הרומי היה מטביע את עצמו בין גלי הים לו ידע שרות ואמנון, זוג חיילים מארץ ישראל, עתידים להפריח נשיקות תחת השער שבנה. יצחק בן ישראל, מחבר השיר, ביטא את הגישה הרווחת עד זה לא מכבר, שלפיה שנאת היהודים לרומא היא תמונת ראי לאיבת רומא ליהודים וליהדות. עבור היהודים חורבן המקדש היה אסון לאומי שלא היה כמותו מאות שנים, ומנגד אספסיאנוס ובנו טיטוס ראו במרד היהודי את אחת התקופות המסוכנות ביותר לרומא מאז היווסדה.
דורון לופז, חוקר ומרצה להיסטוריה במכון שכטר למדעי היהדות, חותר תחת הנחה זו ביסודיות, בלמדנות מופלגת ובכישרון רב. הוא מודע היטב לכך שמנקודת המבט היהודית חורבן הבית השני היה אסון שהטיל את צילו על ההיסטוריה היהודית. ואולם, שואל לופז, האומנם כך נתפס המרד גם מצידה השני של הגבעה? האם גם מדכאי המרד ייחסו לו את אותה חשיבות שייחסו לו היהודים? לאורך כמאתיים שנות מחקר היסטורי מדעי, התשובה לשאלה זו הייתה חיובית. לופז בוחן את הלבנים שמהם בנו החוקרים לא רק את שנאת היהודים לרומא, אלא גם ובעיקר את איבת השושלת הפלאווית ובמיוחד האב אספסיאנוס ובנו טיטוס ליהדות וליהודים – ומגיע לתוצאות שונות לחלוטין. לשם כך הוא פורש בפנינו יריעה היסטורית רחבה ארוגה ביד אמן, מהמקורות ההיסטוריים, הספרותיים והתלמודיים ושלל מדעי העזר של ההיסטוריה ובהם פילולוגיה, ארכיאולוגיה, נומיסמטיקה, גיאוגרפיה יישובית, תולדות האמנות ועוד.
הפרק הראשון עוסק בשאלה שהיא אולי החשובה ביותר: מי נתן את ההוראה? האומנם התכוון טיטוס לשרוף את המקדש כדי לפגוע ביהודים וביהדות? לופז איננו נרתע מלבחון בביקורתיות את מחקריהם של גדולי הפילולוגים של המאה ה־19 וההיסטוריונים של המאה ה־20. באמצעות מחקר יסודי ומעמיק המבוסס על בקיאות רבה בספרות הרומית, מראה לופז שטיטוס אכן לא התכוון לשרוף את המקדש, בהתאם לדברי יוספוס, אבל הסיבה לכך לא היתה אהדתו ליהדות אלא רצונו בשלל. טיטוס היה מעוניין בביזת המקדש מפני שכך היתה דרכם של גנרלים רומיים. הללו ראו בכיבושיהם מקור להשגת שלל והצגתו לראווה בתהלוכת הניצחון – הטריומף.
ואכן, הפרק השני עוסק בטריומף שערכו אספסיאנוס וטיטוס ברומא. לופז מראה שתהלוכת הניצחון של הקיסר ובנו המצביא, יותר משנועדה להשפיל את היהודים ולבזות את היהדות, נועדה להאדיר את מפעלם של האב ובנו בהשבת השלום הרומי על כנו. היהודים היוו לכל היותר תפאורה לא חשובה במפעל זה. בדומה לכך מסיק לופז שגם בניית שערי הניצחון, ובהם שער טיטוס ועליו תבליט המנורה, מטרתם לא הייתה "תיאור הניצחון אלא דמותו של המנצח" (עמ' 145).
אינטרסים, לא אנטישמיות
דוגמה מופתית לגישתו המחקרית של לופז ישנה בפרק הרביעי, שעוסק במטבעות הפלאוויים. השושלת הפלאווית טבעה כשמונים דגמי מטבעות המעוטרים בכתובת IUDAEA CAPTA – יהודה השבויה. לכאורה, הכמות הגדולה של סוגי מטבעות סביב אותו נושא, ובהן אישה אבלה תחת עץ תמר, חייל רומי רומס לוחם יהודי ועוד, מלמדת על החשיבות הרבה שייחסו הפלאווים להצגת ניצחונם על היהודים. לופז בוחן באופן יסודי את מסורת טביעת מטבעות הניצחון בעולם הרומי בכלל, ואת מאפייני הטביעה הפלאווית בפרט, והופך מסקנה זו על פיה. ראשית, הוא מראה שהפלאווים לא היו מיוחדים בשימוש בדגמים כה רבים של מטבעות. שנית, הפלאווים הטביעו לכל אורך שלטונם למעלה מאלף ומאתיים דגמים שונים. לופז מסכם את הדיון במילים אלו: "המטבעות עם זיקה ישירה ליהודים היו שישה אחוזים בלבד. במונחים מודרניים דומה הדבר לבחירה של קונצרן ענק להקדיש שישה אחוזים מתקציב הפרסום שלו למוצר מסוים" (עמ' 198).
בהמשך הספר דן לופז ב"מס היהודים", שהוטל על כל יהודי האימפריה הרומית ונגבה במשך עשורים רבים. גם כאן מסתבר לפי לופז שאין מדובר במדיניות אנטי־יהודית אלא בארגון מחדש של מערכת המיסוי הרומית לצורך מילוי הקופה הציבורית. מיסים דומים נגבו מקבוצות אתניות ופוליטיות אחרות בעולם הרומי.
הפרק האחרון בספר שב ליהודה ובוחן את המדיניות הרומית כלפי היהודים ביהודה. גם כאן מסתבר שלמעט ירושלים, תושביה היהודים של יהודה המשיכו לגור בכפריהם ולעבד את אדמתם. לא נראה שהם סבלו, לא מרדיפות דתיות ולא מגזירות כלכליות. אדרבה, הרומאים ביקשו להקטין כמה ממוקדי החיכוך שתרמו לפרוץ המרד. ככלל, הפלאווים נהגו אומנם באופן קשוח כדי להשליט את מדיניותם, אבל מדיניות זו נועדה להשיב את השקט על כנו ולא היה לה דבר נגד היהודים או היהדות.
ואומנם לופז מצביע על כך שגם חכמים שחוו את החורבן הבינו שיחסה של האימפריה הרומית ליהודים אינו מבוסס על שנאה דתית, זן קדום של אנטישמיות. לופז מסביר את הסיפור המוכר שבו התווכחו חכמים על מעשיה של רומא. רבי יהודה אמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות". מנגד, רבי שמעון בר יוחאי הסתייג מדברי השבח של חברו: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן – תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס" (בבלי, שבת לג ע"ב). הוויכוח בין התנאים נתפס בדרך כלל כביטוי לעימות שפילג את החברה היהודית בשאלת היחס לרומא. ואולם לופז מסביר ששני החכמים כאחד מניחים שהרומאים אינם מונעים מאהבה או שנאה, אלא מאינטרסים כלכליים ושיקולים פרגמטיים.
זיכרון היסטורי
עד לפני כשני עשורים מקובל היה לתאר את ההתנגשות בין יהודה לרומא כעימות אפי שנבע מהערכים השונים והסותרים שבין היהדות לעולם היווני־רומי. כך, בארץ ישראל לא התנגשו רק צבאות אלא תרבויות שונות. ברוח זו, כותרת ספרו של פרופ' מרטין גודמן מאוניברסיטת אוקספורד היא "יהודה ורומא: התנגשות ציוויליזציות קדומות". בעשורים האחרונים מסתמנת תפנית מסוימת במחקר, שמבקשת להמעיט את דמותו של הסכסוך בין יהודה לרומא. ואולם לעיתים המטוטלת המחקרית נעה עד לקצה השני, ללא אחיזה של ממש במקורות. כך לדוגמה, סטיבן מייסון, שנחשב לאחד מבכירי החוקרים של כתבי יוספוס, רואה בפעולות הדיכוי של המרד הגדול מבצע משטרתי גרידא שכוון נגד מפרי סדר.
ספרו של לופז מציג מחקר בשל ומאוזן מקודמיו. לכל אורך הספר מסביר לופז שאת המרד הגדול ותוצאותיו יש לראות משתי נקודות מבט שונות. מנקודת המבט היהודית, המרד אכן היה שיאו של מאמץ לאומי ודתי שהסתיים בחורבן ומפח נפש ובעקבותיו התבצע שידוד מערכות מקיף בעולם היהודי. ואולם מנקודת המבט הרומית, המרד אכן היווה אתגר צבאי של ממש – בניגוד לדברי מייסון – אבל לא נתפס מעולם כמלחמת חורמה ביהדות או ביהודים, כפי שמשתמע מכותרת ספרו של מרטין גודמן. כוחו של לופז הוא ביכולת להבחין ולהפריד בין נקודות המבט השונות ולהביא בפנינו את השיקולים והערכים שהנחו את טיטוס ואספסיאנוס. הוא מצליח להינתק הן ממסורות המחקר הקדומות בעלות ההטיה הלאומית, והן מתגובות הנגד הקיצוניות שהמעיטו מחשיבותו של המרד לרומאים וליהודים כאחד. בין הקצוות הללו מפלס לופז דרך משלו, ואף שהוא דורך בכברת ארץ שנסללו בה כבר דרכים רבות, הוא כובש נתיב עצמאי שראוי שייעשה לדרך המלך.
היכולת של לופז לדלות מים חדשים מבורות שנחפרו בידי רבים וטובים מלמדת רבות על סגולותיו של חוקר שהינו סיני ועוקר הרים כאחד. ספרו של לופז מקנה לו מקום של כבוד בקרב חוקרי הבית השני. בנוסף, ההיקף, העמקות ורוחב הדעת בכל הנוגע לתרבות הרומית, לדרכי הממשל ולהיסטוריה של השושלת הפלאווית, מעניקים לו מקום בשורה הראשונה של חוקרי העולם העתיק.
המרד הגדול לא היה רק אירוע היסטורי חולף. הוויכוח על היציאה למרד, משמעותו והשלכותיו לדורות ממשיכים להיות נוכחים בשיח הציבורי. לופז מודע היטב לכך שגם השאלות שהוא מעלה אינן שאלות עיוניות גרידא. בפרק הסיכום הוא עומד על כך שהיכולת להבין את ההקשרים הרחבים והמורכבים של ההיסטוריה חיונית לכל עבודת מחקר רצינית. ואולם יכולת זאת איננה צריכה להישאר רק בין כותלי בית המדרש האקדמי. הוא חותם את ספרו במשאלה שהכרת הנסיבות המורכבות וזוויות הראייה השונות של כל התרחשות היסטורית יאומצו כדי לבחון תקופות נוספות בתולדות ישראל, "ומי יודע, אולי גם לראייה שונה ואחרת של היבטים כאלה ואחרים בחיינו".
במילים אלו מציג לופז דילמה ערכית וחינוכית: מהו טיב הזיקות והקשרים שצריכים להיות בין המחקר ההיסטורי הביקורתי ובין השאלות התרבותיות והזהותיות של ההיסטוריון וקהלו? לופז איננו עונה על שאלה זו, אבל הוא מציב בפנינו אתגר חינוכי וקיומי: כיצד עלינו לזכור את החורבן, הקנאים, ורבן יוחנן בן זכאי לאור מחקרו? ספרו של לופז איננו רק הישג מחקרי מהמעלה הראשונה, אלא עשויה וצריכה להיות לו חשיבות בעיצוב התודעה ההיסטורית של הדורות הבאים. לדידי עיקר חשיבותו של הספר היא בכך שהוא מחייב אותנו לחשוב מחדש ובאופן יסודי לא רק על ההיסטוריה שלנו, אלא גם ובעיקר כיצד אנחנו זוכרים אותה.
ד"ר מאיר בן שחר מלמד במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה
