ברשימה הקודמת ראינו את פירושו של החכם ר' אברהם בר חייא מברצלונה לסיפור גן עדן. הוא איננו מסכים לפירוש המקובל, שלפיו האכילה מעץ הדעת הקנתה "דעת" במובן של השכלה, ומפרש את ה"דעת" מלשון תחושה והרגשה. עץ הדעת טוב ורע מסמל את המצב בעולמנו, שבו הטוב והרע, האושר והסבל, מעורבבים זה בזה. בניגוד אליו, עץ החיים מסמל מציאות של טוב טהור שאליה יכול האדם לחזור בעתיד.
כעת נראה כיצד פירוש זה של ר' אברהם בר חייא השפיע על הרמב"ם. בפני הרמב"ם עמדו שני פירושים למשמעות עץ הדעת. הפירוש הקלאסי דיבר על ידיעה והשכלה שהושגה על ידי האכילה מהעץ. אם האדם לא היה אוכל מעץ הדעת, היה הוא חסר יכולת השכלתית כזו. מאידך, ר' אברהם טען שכבר מראשית ברייתו היה האדם בעל יכולת השכלתית שלמה, ועם "דעת טוב ורע".
באיזה מהפירושים בחר הרמב"ם? הוא בחר בשניהם! בפירושו הידוע לסיפור גן העדן (מורה הנבוכים א, ב) אומר הרמב"ם שקודם לאכילה מעץ הדעת היה האדם כבר בעל דעת והשכלה ויכולת הבחנה בין אמת ושקר:
שהשכל אשר השפיע ה' לאדם שהוא שלמותו הסופית הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו, ועליו נאמר בו שהוא בצלם א־להים ובדמותו … כי בשכל יבדיל בין אמת ושקר.
אך כאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים כמו שאמר כי טוב העץ למאכל… נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית… ונקנית לו השגת המפורסמות, ושקע בהבחנת הרע והטוב.
בעקבות החטא, קריטריונים נכונים של אמת ושקר התחלפו ב"רע וטוב", שהרמב"ם מכנה "המפורסמות". לפני האכילה מעץ הדעת, "אפילו היותר מפורסמת במדות לגנאי, והיא גלוי הערוה, לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו". אך בעקבות החטא אמות המידה השתנו, והדברים שהאדם רודף אחריהם או נמנע מהם כבר אינם הדברים הנכונים. הרמב"ם מייחס לאכילה מעץ הדעת שינוי תפיסתי, תודעתי, אך זהו שינוי לרעה. האדם לא קנה דעת והשכלה, אלא עיוות את תפיסתו הטובה שהייתה לו קודם החטא.
כוחו של הדמיון
הרמב"ם מושפע מפירושו של ר' אברהם בר חייא בעניין נוסף. הנחש אומר לאישה "וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". על כך כתב ר' אברהם בר חייא: "היודעים מה שעתיד להיות מן הטוב ומן הרע. ועל זה נקרא שמו נחש, שהסית את האשה לעונן ולנחש". הנחש מסמל את הניחוש. ואכן במיתולוגיות דמותו של הנחש קשורה עם אפשרות הניחוש וידיעת העתיד. רעיון זה מתפתח אצל הרמב"ם, והוא מחולל באמצעותו מהפכה. מהו אותו הכוח שיש בו גם את הטוב ואת הרע? גם את המיניות וגם את הניחוש? הרמב"ם מגדיר זאת "הכוח המדמה". זהו הדמיון, הכוח האנושי היוצר את האומנות, ולפי הרמב"ם גם מאפשר לאנשים מסוימים לנחש או לראות דברים לא רק דרך העיניים. אך בכוח הזה יש סכנה:
יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות … ויבואו בבלבולים גדולים בענינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה.
ובעניין נוסף: הקב"ה לא כרת את עץ החיים, אך בינתיים הכרובים שומרים על פתח הגן עם להט החרב המתהפכת. ר' אברהם בר חייא לומד מכך ש"אם האדם יתקן את מעשיו הוא עתיד לחזור לגן עדן ולנוח בו". לדעתי גם הרמב"ם מאמין באפשרות החזרה לעץ החיים, אך באופן שונה. הוא חשב שעץ החיים מסמל את ההגעה להכרה הא־לוהית האמיתית. הרמב"ם העמיד את השגת ההכרה הזו כשיא היכולת ומטרת הקיום האנושי. האנושות תגיע לכך בעתיד, אולם בינתיים הדרך לעץ החיים חסומה על ידי השומרים שבידיהם החרב המתהפכת.
לחרב זו יש "להט", ומדי פעם היא מנצנצת. ואכן, בפתיחה למורה נבוכים אומר הרמב"ם שבספרי הקודש יש סודות עצומים, שלרוב איננו מצליחים להבינם: "ולא תחשב שהסודות העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו". אבל מדי פעם "יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום. ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם, והוא בליל חזק החשך". ההכרה והתפיסה שלנו היא כמו ברקים באפלה. רוב הזמן אנו יושבים בחושך, והברק מסמל את ההכרה שהיא מעין חוויית שיא. מידי פעם יש לנו נצנוצים של הכרה כזו, ואז שוב חוזרים לחושך. זהו מצבנו בעולם.
להט החרב המתהפכת
ואולם יש מדרגות שונות בהכרה. המדרגה הגבוהה ביותר היא זו של משה גדול הנביאים:
והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם, במעט הפרש ביניהם, עד כאלו הוא באור תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום. וזאת היא מדרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו "ואתה פה עמד עמדי", ונאמר בו "כי קרן עור פניו". ויש מי שיהיה לו בין ברק לברק הפרש רב, והיא מדרגת רוב הנביאים.
ישנם גם אלו שקיבלו חוויית נבואה חד־פעמית או לעיתים רחוקות:
ומהם מי שיברק לו פעם אחת בלילו כולו, והיא מדרגת מי שנאמר בהם "ויתנבאו ולא יספו". ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים.
וביחס לאלו שאינם נביאים: "ויש מי שלא יגיע למדרגה שיאור חשכו בברק, אבל בגשם טהור זך, או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה".
הדימוי הוא של נצנוצי אור בגשם, ואולי הרמב"ם הכיר גם אבנים פוספורסנטיות שמאירות בחושך: "ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזרח עלינו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת".
כאן חוזר הרמב"ם לפירושו לסיפור גן עדן. הכרובים חוסמים את הדרך לעץ החיים, להכרה השלמה והמלאה שאותה אנו לא יכולים להשיג. יש להם חרבות, אך כשהם מזיזים את החרבות משהו מהאור של עץ החיים משתקף בהם ואז רואים את הנצנוצים. מתי זה קורה? או בחוויה הנבואית, או באופן פחות מכך – בהכרה ובתפיסה האנושית. אנו לא מגיעים להכרה הטוטאלית, אלא אך ורק למין הזרחה של אור שמגיע אלינו מהכרובים ששומרים את עץ החיים. אל עץ החיים עצמו נוכל להגיע רק לעתיד לבוא.
