למה הישראלים שונאים אותנו? – הטיח בי חבר אמריקני. "זו השאלה שמעסיקה עכשיו את הקהילות הליברליות ביהדות ארה"ב", הוא טען תוך שהוא מנופף בפיצוץ פשרת הכותל על ידי הממשלה ובעלבונות שהטיחה סגנית שר החוץ ביהודי ארה"ב וביהדותם.
האם יש בי שנאה לאחיי היהודים בארה"ב? – שאלתי את עצמי המום – האם נכון לומר שהחברה הישראלית שונאת את יהדות ארה"ב?
ולחבר שלי עניתי – מה פתאום שונאים? שים לב לפרדוקס: ככל שהחברה הישראלית נפתחת ומתגמשת, מפלס הציפיות שלכם עולה ואיתו גם התסכול ממדיניות הממשלה. בפעם הראשונה בתולדות ישראל הוגדרה "רחבת ישראל" בכותל. מתנהלות בה תפילות שוויוניות מן הסידור הישראלי שהוציאה התנועה המסורתית ושנמכר בהמוניו בישראל. הרחבה היפהפייה מספיקה כדי לשרת את כל מי שמבקש להתפלל בה – אבל במקום לחגוג את ההישג כועסים על כך שהכניסה אליה איננה דרך הבידוק הבטחוני המייגע.
זה מזכיר לי את המשא ומתן עם הפלסטינים, הוספתי. ככל שנותנים יותר התיאבון עולה ובמקום לזכות בלגיטימציה אנו נחשפים ליותר השמצות וחרמות. ואתם, יהודי ארה"ב, מובילים את הביקורת – בין אם בביקורת קיצונית על זכות קיומה של ישראל כמדינת לאום כמו זו של ארגון Jewish Voice for Peace ובין אם בביקורת ליברלית על מדיניות הממשלה. איך יכול להיות שכל כך הרבה צעירים יהודים תמכו דווקא במועמדותו של ברני סנדרס לנשיאות? סנדרס שמעדיף להזדהות כפולני ולא כיהודי; זה שציטט את השקרים על הרג של 10,000 חפים מפשע ב"צוק איתן"; זה שהחרים את נאום ראש ממשלת ישראל בנושא האיום הקיומי על מדינת ישראל. ואנחנו אשמים?
אחרי שנפרדנו חשבתי לעצמי – איזה מטומטם אתה. אם ככה אתה מדבר אל חבר שעסוק בחיבור יהודי ארה"ב לישראל, כנראה הוא צודק. כנראה אתה באמת שונא את אחיך בארה"ב. המשוררת חוה פנחס כהן אמרה לי פעם שאם פרויד היה יהודי אמיתי הוא לא היה כותב על תסביך אדיפוס אלא על תסביך קין. הדרמה האמתית של תחרות, קנאה ושנאה בעולם היהודי היא בין אחים.
לשנאות התהומיות בין אחים, כגון אלו שהובילו לחורבן ולגלות, עדיין לא הגענו ביחסי יהדות ישראל־ארה"ב. אבל המחשבה הזו החזירה אותי לסיפור המופלא בגמרא, על ריש לקיש הישראלי ששחה בירדן וכשרצה לצאת ראה את ידו המושטת של רבה בר בר חנה הבבלי. הגמרא לא מספרת האם הוא השתמש בעזרה, אבל הוא ניצל את ההזדמנות להטיח בחברו: "אלהא סנינא לכו" (יומא ט ע"ב). ריש לקיש הסביר שאילו היו הבבלים עולים כחומה בימי עזרא, העם היהודי היה במצב הרבה יותר טוב. כעת משלא עלו – הם נדונו לאבדון. בימים ההם כמו בזמן הזה – האהבה, האכפתיות והדאגה גורמות לנו לשנוא זה את זה. במקום לראות את היד המושטת של אחים, חברים ושותפים אנחנו מרגישים כאילו יורקים לנו בפנים.
שלילת הגלות אשמה
בהרבה מזה אשמה "שלילת הגלות". מראשיתה התבססה הציונות על שלילת הגלות והיא עדיין מפעמת בנו במודע או שלא במודע. ישנן לפחות שלוש תפיסות עקרוניות שונות של הגלות ושלילתה.
על פי התפיסה המסורתית הגלות היא עונש: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". לאור זאת, מרגע שהוקמה המדינה הופכת השהייה בגלות מעונש לחטא. מי שלא עולה לארץ מתנגד לתוכנית האלוהית. על אף תהליך החילון שעבר העם היהודי, התבניות הללו נותרו פעילות. לכן, לכל הפחות, הגלות היא משגה חמור. גאולה וגלות – ובגלגול המודרני ציונות וגלות – מוציאות זו את זו. מי שנותר בגלות גוזר על עצמו או על זרעו כליה רוחנית וחלילה כליה פיסית. לפיכך, לשלילת הגלות משמעות אחת – ליהודים, לכל היהודים, יש רק מקום אחד שראוי להיות בו: ישראל.
אולם בתנועה הציונית רווחה גם תפיסה אחרת. על פיה הגלות זוהתה עם מצב הנחיתות של ישראל בעמים. במשך אלפיים שנות גולה העם היהודי הופלה לרעה. הגלות אינה עצם החיים מחוץ לארץ, אלא איכות החיים בחוץ לארץ. ההיסטוריוגרפיה הציונית כמו גם הספרות הדגישו את המאפיין השלילי הזה של חיי הגולה. היטיב מכולם לנסח זאת יודק'ה, גיבור "הדרשה" של חיים הזז, שהתייצב לפני ועדת הקיבוץ וטען:
אין לנו היסטוריה כלל… תחשבו רגע, מה יש בה? הנה, השיבו לי: מה יש בה? גזרות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם… רק ציבור של דווּיים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. האם ראיתם מימיכם ציבור של יהודים בלא יסורים? אני לא ראיתי! יהודי בלא יסורים זוהי בריה משונה, זה כבר כמעט לא יהודי, חצי גוי.
אולם אם זוהי הגולה – הרי שהציונות הייתה רק אחת התנועות ששללו את הגלות. אחד העם כתב: "כולנו שוללי גלות". הציונות של אחד העם לא הניחה שכל העם היהודי יעלה לארץ, היא אפילו לא הניחה מדינה. הציונות הרוחנית ביקשה להקים מרכז יהודי בארץ ישראל שבו תתחדש התרבות, אשר תאפשר לכל יהודי העולם להרגיש גאים ביהדותם ולהשתלב בחיים המודרניים במדינות הלאום שלהם.
כולנו מכירים את הסוף המר של האמנציפציה על אדמת אירופה. אבל באותן השנים שבהן החלה להתפתח הציונות המעשית בארץ ישראל, החל גם הפרויקט המופלא של השגת אמנציפציה מלאה בצפון אמריקה. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מימשו היהודים את חלום אלפיים שנות הגולה. לא את חלום השיבה לציון והריבונות, אלא את חלום ההשתלבות המלאה כאזרחים שווי זכויות.
אמריקה אינה עוד גלות. אמריקה היא פרדוקס מופלא: היא מולדת של מהגרים. והיא יכולה לשמש מולדת חדשה גם ליהודים. ארץ ישראל ואמריקה, שתיהן חלום שהתגשם עבור היהודים – חלום שלילת הגלות.
תפיסה שלישית של הגלות עולה מבית מדרשם של היסטוריונים רוויזיוניסטים והוגים "פרוגרסיביים". חלקם מבקשים להאיר את חלקי הכוס המלאה באלפיים שנות הגלות; חלקם מכירים בכך שההיסטוריה היהודית התאפיינה בסבל ורדיפות אבל טוענים כי "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהפיצם לבין האומות" (פסחים פז ע"ב). לגולה היו היבטים חיוביים בהפיכת התרבות היהודית מתרבות חומרית לתרבות רוחנית. משמעות הגולה היא ויתור על הצורך להפעיל אלימות. מתנגדי הציונות – מן המחנה החרדי הקיצוני ומן השמאל הקיצוני – ראו במדינת הלאום הפניית עורף למורשת היהודית. לשיטתם, הגלות הרעה הפכה את היהודים לטובים: "מצבו של היהודי בגולה מפתח בו נטייה אל בינלאומיות", טען ג'ורג' שטיינר, "אל כפירה באלילי הפטריוטיות, שאליהם עצמם לא ניתנה לו מעולם רשות לגשת".
בעת שנשא את הדברים האלה, בביקורו בארץ לאחר מלחמת ששת הימים, הודה שטיינר בתרומת הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים ליכולת לפתח חיים יהודיים גאים בארה"ב. בינתיים גישה זו הקצינה ואף עלתה ארצה. על פיה שלילת הגולה היא החטא. לדעת הקיצוניים שבהם היא חטא כה חמור שמבטל את ערכה של הציונות ואת זכות קיומה של ישראל, למצער כמדינת לאום.
נתניהו ובנט והמגורים בארה"ב
כבר במבט מהיר ניתן לראות כי התפיסה הראשונה והשלישית מנוגדות בתכלית. הראשונה שוללת את החיים בחו"ל ואילו השלישית שוללת את הציונות. אנחנו נעלבים, ובצדק, כשאומרים לנו שהרסנו את יתרון הגלות על הריבונות; אנחנו רותחים, ובצדק, מהגרסה הקיצונית של עוכרי מדינת ישראל כמו נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין המצדיקים התקפות טרור על ישראל; ואחינו מעבר לים נעלבים, ובצדק, כשאנחנו אומרים שאין להם זכות קיום כיהודים בצפון אמריקה, שעליהם לבחור בין עלייה להכחדה.
אני לא מבקש חלילה להשוות בין צדקת שתי הטענות או חומרתן. כישראלי וכציוני אני גם לא מבקש לערוך את חשבון הנפש של יהודי ארה"ב. אני טוען שהגיע הזמן לנסח עמדה ציונית חדשה שתכיר באופן מלא בזהות של מחצית העם היהודי – זה שחי בצפון אמריקה.
העמדה הציונית החדשה צריכה להתבסס על המובן השני של "שלילת הגלות". עלינו כישראלים להכיר בכך שההקמה של מדינת ישראל ושגשוגה הצליחו ושלילת הגלות המסורתית נכשלה. צדקה עשה הקב"ה עם ישראל ששלילת הגלות מן הסוג הזה נכשלה. הכישלון המוצלח הזה מאפשר לנו לייצא כוחות יהודיים וידע יהודי־ישראלי לתפוצות ולייבא ידע וכוחות יהודיים ארצה. הגיע הזמן להודות שבעולם גלובלי – כישורים בינלאומיים הם נכס לאומי. איני מדבר רק על העולים מן התפוצות. גם עולים זמניים מעלים תרומה מכרעת למדינה. קחו, למשל, יהודי תפוצות כדוגמת סטנלי פישר, שעלה ארצה רק עם מינויו ולאחר סיום תפקידו המשיך הלאה. את רוב לימודיו ועיסוקיו בילה מעבר לים, אבל מדינת ישראל הרוויחה נגיד בנק נכון בזמן הנכון.
הדבר נכון גם לגבי אזרחים ישראלים שירדו לתפוצות לזמן קצר או ארוך. קחו את משפחת ראש הממשלה כדוגמה. השנים הרבות של משפחת נתניהו בארה"ב לא פגעו בציונות שלה. היא לא הייתה חלק מ"נפולת של נמושות". הייתה זו ירידה צורך עלייה. גם שר החינוך נפתלי בנט לא ראה בעיה במגורים ממושכים בארה"ב. הוא לא הפסיד דבר וגם מדינת ישראל הרוויחה לא מעט. שני האישים היו מעורבים בפעילות יהודית וציונית גם כשגרו בצפון אמריקה. הם עברו "השתלמות של החיים" ביחסי ישראל־תפוצות. מרבית הישראלים שעוברים תקופה משמעותית בצפון אמריקה חוזרים לא רק עם אנגלית משופרת ועם מומחיות גבוהה יותר בתחומם – אלא גם עם מחויבות גדולה יותר לערכים ליברליים, עם קשרים והערכה ליהודי התפוצות ויהדותם.
האמת היא שהחברה הישראלית גאה ביהודים מצליחים, בין אם הם גרים בארץ ובין אם הם חיים בתפוצות. בכל זאת אנחנו מתקשים להיפרד לשלום מן ההנחה שארץ ישראל היא המקום הראוי היחיד עבור היהודים. חלק מזה נובע מן האמונה בהכרחיות הנאמנות המוחלטת והחד־ממדית לישראל, אחרת אנחנו בוגדים בייעוד שלנו. אמונה מעין זו אפיינה גם חלק גדול מיהודי ארה"ב בראשית הציונות. רק בזכותו של השופט העליון לואי ברנדייס נוסחה סינתזה חדה ועקרונית. ברנדייס טען שככל שהיהודים נעשים יותר אמריקנים הם גם נעשים יותר ציונים, ולהיפך ככל שהם יותר ציונים הם יותר אמריקנים:
כשם שאומה יכולה להתפתח אפילו כשהיא מורכבת מעמים רבים, כן יכול עם להתפתח אפילו כשהוא חלק מאומות אחרות… לאמיתו של דבר, נאמנות לאמריקה דורשת רק זאת – שכל יהודי אמריקני ייעשה לציוני.
יש לנו מה ללמוד מהם
על פי ברנדייס, חידושה המופלא של אמריקה הוא הפלורליזם שבו היא מקבלת את כל בני הלאומים השונים המרכיבים אותה. אמריקה היא אומה של עמים רבים. כדי שאמריקה תגשים את ייעודה כבית פתוח לבעלי זהויות לאומיות שונות – חשוב שגם היהודים ישמרו על זהותם הלאומית הייחודית.
הרוב המוחלט של יהדות ארה"ב ובייחוד שדולת איפ"ק שפועלת באופן ציבורי, גלוי ונחרץ למען ישראל נשענת על הסינתזה הזו. אפילו ספרים מפוקפקים של חוקרים נחשבים כמו וולט ומירשהיימר – שמאשימים את השדולה בפגיעה באינטרס של ארה"ב – לא מצליחים לפגוע בתמיכה הגורפת בלובי ובישראל ונזרקים לפח האשפה של ההיסטוריה האנטישמית.
הגיע הזמן לנסח סינתזה מקבילה בישראל על בסיס אותה הנחה – שהעם יכול וצריך להתפתח על יסוד מקומי ארץ־ישראלי ועל יסוד בינלאומי. שני המרכזים היהודיים צריכים להכיר באופן מלא זה בזה. כשם שיהודי ארה"ב נעשים יותר נאמנים לאמריקאיות שלהם כשהם גם ציונים, כך הישראלים יכולים להיות יהודים יותר וציונים יותר אם יכירו באופן מלא ביהדות צפון אמריקה.
מה המשמעות של הכרה מלאה ביהדות צפון אמריקה? בראש ובראשונה, המשמעות היא חזרה להזדהות מלאה עם העם היהודי כולו, כפי שהוא באשר הוא שם. לאחר מכן, יש לחגוג את הדרכים השונות שבהן העם היהודי פורח. לעם היהודי שני מרכזים היום – ישראל וצפון אמריקה. בארה"ב – מיעוט אורתודוכסי ורוב המשתייך לזרמים הליברליים. יש ישראלים שיזדהו עם הרוב הליברלי ויש שיסתייגו ממנו אף אם אורחות חייהם בפועל לא מאוד שונים.
אולם גם אם איננו מזדהים עם רוב יהודי צפון אמריקה – יש לנו הרבה מה ללמוד מהאופן שבו הם מעצבים את יהדותם: מן היצירתיות והטיפוח של יהדות מתוך בחירה, מן הסמינרים לרבנים, מן הסולידריות שמייצרים הארגונים היהודיים, מן ההתגייסות למען מטרות כלל אנושיות, למען מטרות יהודיות (כדוגמת עליית יהודי בריה"מ ויהדות אתיופיה) ולמען מדינת ישראל. יש לנו הרבה מה ללמוד מן האינטלקטואלים היהודים שמובילים את הניאו־קונסרבטיביזם האמריקאי – המשלבים מצוינות ליברלית עם שמרנות. שכבה אינטלקטואלית זו מהווה כיום בסיס לתמיכה מובהקת בישראל. גם מן האורתודוקסיה האמריקאית ראוי ללמוד – מן הפתיחות והמצוינות של האורתודוקסיה המודרנית ומקיום עולם הישיבות ללא תמיכה ממשלתית וההשתלבות בשוק העבודה של האורתודוקסיה החרדית. לרבים מן התנועות הללו יש גם היבטים שליליים. אפשר וצריך גם להיות ביקורתיים במידה, אבל מתוך אמפתיה – לא מתוך התנגדות ושלילה.
השלב הבא הוא לדעת להכניס אורחים קרואים. אם אנחנו באמת רוצים שיעלו ארצה הרי שצריך ליצור מצע שיעודד עלייה. יהודים ליברלים צריכים להרגיש בבית בישראל. אם אנחנו באמת מאמינים בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים ולא רק מדינת הישראלים הרי שמתבקש להעניק מעמד שווה לזרמים הליברליים בארץ, לאמץ מחדש את פשרת הכותל, לפתור את משבר הגיור ועוד.
אפילו כשמדובר בביקורת נוקבת ולפעמים ארסית כלפי ישראל צריך להבחין בין מי שמבקר את ישראל לבין מי ששולל אותה. קל לנתק מגע ולהתקיף חזרה, אבל גם אם העמדה הזו צודקת היא לא חכמה. אנחנו צריכים ליצור חיץ בין השתיים – לנסות לשכנע את מבקרינו ולבודד את שוללינו. מבחן שלושת ה־ Dשל שרנסקי צריך לעמוד נגד עינינו: מי שעסוק בדה־לגיטימציה, בדמוניזציה ובמוסר כפול הוא אנטישמי להלכה ולמעשה; אבל את מי שמצהיר על עצמו כתומך ישראל צריך לדחות בשמאל ולקרב בימין, דווקא בימין.
סימן לביטחון עצמי
לסיכום אני רוצה לחזור לתמונה האנושית שמתגלמת במפגשם הטעון של ריש לקיש ושל רבה בר בר חנה על גדת הירדן. ריש לקיש, האמורא החסון, נתפס ברגע של מבוכה. החולשה הרגעית שבה נתפס כשהוא שקוע בנהר ורבה מושיט לו יד בחיוך רחמני או מתנשא מביאה אותו לתוקפנות. במצב של חולשה קשה לנו לפתוח את הלב ולנהוג באמפתיה ובנדיבות. אני נוטה לשער שאילו המצב היה אחר ושניהם היו עומדים על קרקע יציבה, גם הדיאלוג היה שונה. היכולת לפתח גישה פתוחה, מכילה, מפרגנת – לא תהווה נסיגה מן האמונה בצדקת הציונות אלא תהיה סימן נוסף לביטחון העצמי שלנו כישראלים ודוגמה מופלאה נוספת להצלחת הציונות.
