אחת התופעות החוזרות במקרא היא הפרשות הכפולות. סיפור הבריאה בפרק א' וב' בבראשית, המבול והפלגה, התחזות שרה לאחות אברהם ורבקה לאחות יצחק, ההכאה על הסלע, הברית על הר סיני ובפרשתנו מתן תורה. בחלק מהמקרים מדובר בתופעות שונות, ובחלק, כמו בפרשתנו, מדובר באותה תופעה אבל בשינויים שונים. מי שעומדים על שינויים אלה הם אנשי ביקורת המקרא, וכמנהגם, מתוך עיסוק בטקסט ומקורותיו, הם מחמיצים את הפן הפרשני ומתעלמים מן הפן התיאולוגי, שכן אף לדבריהם עברה התורה עריכה משוללת היגיון.
אם בתורה נמצאות כפילויות, הרי שספר דברים כולו הוא סיפור חוזר של מסעי בני ישראל במדבר, והמיוחד בו שהוא מסופר בגוף ראשון. משה מתאר את קורות עם ישראל בקולו שלו ומתוך פרספקטיבה אישית, בניגוד למה שמתואר בחומשים האחרים. בין תיאורי הדברים מופיעים עשרת הדיברות אשר נכתבים בדמיון רב למופעם הראשון בספר שמות, ועם זאת, יש בהם מספר שינויים.
זכור ושמור
השינוי הבולט ביותר אולי מופיע בדיבר של מצוות השבת. בפרשת יתרו נכתב: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", ואילו בפרשת ואתחנן נכתב: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". גם הנימוק למצוות השבת שונה. בפרשת יתרו נכתב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ", ואילו בפרשת ואתחנן נכתב: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ־לוֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ־לוֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".
קל להבחין בהבדל. בפרשת יתרו מודגש הפן התיאולוגי־אינטלקטואלי של השבת. השבת היא יום המיועד לזכור את האל בורא העולם, בלי הקשר המיוחד בין הקב"ה ובין עם ישראל. ואילו בפרשת ואתחנן מודגש הפן הסוציולוגי שלה – השבת מיועדת להגן על זכויות החלשים בחברה. הקב"ה הוא מי שהוציא אותנו, עם ישראל, מבית עבדים, ואנו מצווים לזכור ולשמר את זכויותיהם של עבדים ולהגביל את שעבודם. פרשת יתרו מתארת את המצווה מתוך פרספקטיבה אלוהית, ולפיכך האל הבורא הוא מוקד המצווה. פרשת ואתחנן מתארת את המצווה מתוך פרספקטיבה אנושית, זו של משה רבנו, ולפיכך האדם, החברה, הם מוקד המצווה.
חז"ל לימדונו ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", דהיינו שיש זיקה בין שתי משמעויות אלה. השאלה היא מהי, ובעיקר מדוע יש צורך בדיבור כפול. נראה לי שתשובה לשאלה זו תוכל להוות מסד לשאלת הכפילויות בתורה בכלל.
אחד בכל דמיונות
אחד העקרונות המעניינים והחשובים במסורת היהודית הוא שלאל תפיסה כפולה: מצד אחד הוא נתפס כמי שאין לו דמות הגוף ואינו גוף, ישות מופשטת לגמרי, ומצד אחר כבעל דמות, כאיש מלחמות או כזקן ויושב בישיבה. הוא נתפס כמופשט לגמרי מתוך פרספקטיבה אלוהית, אך כבעל דמויות מדומיינות רבות מתוך פרספקטיבה אנושית. כדברי הפייטן, "אחד הוא בכל דמיונות". אנחנו מצווים להאמין שהקב"ה חסר כל ממד גשמי, אך בה בעת להתייחס אליו כאילו יש לו גוף. ייחוס גוף לקב"ה נתפס כעבודה זרה אך הפשטה מוחלטת של כל דימוי גשמי איננה מאפשרת התייחסות אליו, או כפי שטען ר' אלעזר מוורמס, אי אפשר להתפלל לאל מופשט לגמרי.
כך גם בתפיסה הדתית בכלל יש צורך לנקוט פרספקטיבה כפולה כזו. פרספקטיבה חד־ממדית היא מסוכנת. אנשים בעלי פרספקטיבה אלוהית הם אנשים רוחניים, דתיים מאוד, אך גם מסוכנים מאוד. הם קנאים המתקשים להבין את זולתם ואת החברה בכלל. הם ממהרים לדון לכף חובה וחסרי חמלה. יתר על כן, אנשים כאלה מייחסים לעצמם תפיסה מוחלטת, את תפיסתו של הקב"ה, וממרומי תפיסה זו הם מבקרים את זולתם וממאנים לשער שדעתם בטעות יסודה.
לעומתם, אנשים בעלי פרספקטיבה אנושית בלבד, לוקים בחוסר יכולת להיות נאמנים לשום ערך שכדאי לחיות עבורו. הם מעדיפים תדיר את הצורך האנושי על פני כל ערך דתי ולמעשה כל ערך. הם מאבדים את היכולת לזהות אמת כלשהי. פרספקטיבה אנושית החסרה כל ממד שהוא מעל החיים, מביאה לניהיליזם.
הצורך הוא בנקיטת פרספקטיבה כפולה, שיש בה חיים על פי נקודת מבט אנושית, תוך מודעות לנקודת מבט אלוהית. מודעות לפרספקטיבה כפולה היא היוצרת את מרחב האמונה הראוי, שבו האדם מודע למגבלות התפיסה של עצמו, מודע לקיומו של אל שאמיתתו מוחלטת. בתוך מרחב זה הוא מנהל דיאלוג עם א־לוהים, מתפלל אליו ומייחל לסליחתו.
עשרת הדיברות ניתנו בתוך מרחב זה, בעל שתי הפרספקטיבות, ולפיכך הן נאמרו באופן כפול אך בדיבור אחד. יש בהם יחדיו, ממד אלוהי וממד אנושי. א־לוהים הוא בורא העולם כולו וגם מי שפדה אותנו, עם ישראל, באופן אישי, מבית עבדים. מצוות השבת נועדה לזכור ולשבות יחד עם אותו אל שברא את העולם על פי אותו מקצב אלוהי, אך יחד עם זאת נועדה השבת לזכור את מי שגאל אותנו והוציא אותנו לחירות מתחת יד פרעה, ולפיכך לשבות ממלאכה יחד עם מי שגורלם לא שפר, עם החלשים בחברה.
