ירושלים, ג' תמוז תשס"ג. מחלונות ה"חדר" שבו למדתי צפיתי יחד עם בני כיתתי על כיכר השבת, למודת ההפגנות, עצרות המחאה וזעקות הגעוואלד. אך הפעם נגלתה לנגד עינינו התרחשות שונה, חגיגית. הכתרתו של גאב"ד חדש ל"עדה החרדית". תלמוד התורה "חיי עולם" שבו למדתי, מוסד ירושלמי ותיק, הוחרם על ידי העדה החרדית עקב החלטת מנהליו לחרוג ממסורת רבת שנים ולקבל תקציבים מהמדינה. משכך, יחסם של המורים למעמד היה אמביוולנטי: מצד אחד, כבוד התורה והזיקה הנפשית הוותיקה לעולמה של "העדה החרדית". מצד שני זוהי "העדה", שבאותה תקופה לא עשתה חיים קלים ל"חדר". לאוזניי הגיעו התלחשויות המלמדים על הרב החדש שהגיע מאנטוורפן היישר למשרה הרמה של הגאב"ד, ושעד אז לא שמעו את שמו.
ואכן, הכתרתו של הרב יצחק טוביה וייס, שהלך לעולמו בשבוע שעבר והוא כבן 96, לגאב"ד העדה החרדית, הייתה צעד מפתיע. בניסיונם להסביר את המינוי החריג של הרב האלמוני לתפקיד הבכיר ביותר ב"עדה החרדית", השתמשו אז דרשני ירושלים במשפט "כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו". הווה אומר, לפנינו מינוי שהפשר היחיד לו הוא שמיימי. מה הביא אפוא גוף ירושלמי, שבין נאמניו מצויים תלמידי חכמים רבים ומובהקים, להכתיר לראשו רב לא מוכר מחו"ל? כדי להשיב על כך עלינו לחזור לאותה תקופה, וליחסי הכוחות המורכבים ששררו אז בתוך העדה החרדית.
"העדה החרדית", שמוכרת לציבור הישראלי הרחב בעיקר באמצעות חותמת הכשרות המפורסמת שלה, המתנוססת על שורה ארוכה של מוצרים שכולנו רוכשים בסופרמרקט, היא מעין ארגון גג, פדרציה אם תרצו, המאגדת תחתיה כמה וכמה קהילות חרדיות אדוקות שהמוקד שלהן מצוי בירושלים. הרשימה הזו כוללת חסידויות מוכרות כמו תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, דושינסקי, פינסק־קרלין, פלגים ותיקים בברסלב ועוד, לצד קהילות ליטאיות כמו בריסק, "תורה ויראה" ו"פרושים". פטרוניתה הכלכלית הוותיקה של העדה החרדית היא חסידות סאטמר האמריקנית, שהתפצלה בדור האחרון לשני פלגים, כאשר חסידי שני הזרמים תורמים בנדיבות לפעילותה של העדה. המוסד המרכזי של העדה הוא בית הדין וגוף הכשרות שתחת חסותו, שזוכה לאמון רב בכל שדרות הציבור החרדי ונהנה מהצלחה כלכלית רבה, שמעניקה אף היא גב פיננסי לפעילות העדה.
ההונגרים ניצחו
מבחינה היסטורית, ראשיתה של "העדה החרדית" לפני יותר ממאה שנה, כהתארגנות פוליטית של אנשי היישוב הישן בירושלים. אף שרוב בני היישוב הישן הגיעו ממדינות צפון־מזרח אירופה ובהן ליטא, פולין ובלרוס, השתלטה על הנהגת העדה דווקא הגישה ההונגרית הקנאית, שבניה היו מיעוט בירושלים החרדית דאז. מנהיגה הראשון והמיתולוגי של העדה החרדית, ר' יוסף חיים זוננפלד, היה יליד הונגריה, וכך גם הרוב הגדול של ממשיכיו במהלך השנים. כמי שהתחנכו על משנתו של החת"ם סופר, אבי הבדלנות החרדית, "הפרדת הקהילות" וגישת "חדש אסור מן התורה", הם העתיקו את המורשת הזו מהונגריה לירושלים וניווטו את העדה למקומה האידיאולוגי המוכר: עוינות למדינה הציונית, קנאות כלפי המודרנה, ובדלנות מהמיינסטרים החרדי.
מי שקיווה כי הרב בעל המראה האירופי המהודר והמאופק יביא עימו משב רוח קריר לירושלים הלוהטת – התבדה. בעת המינוי היו מי שסברו כי הבחירה ברב לא מוכר נועדה להעניק לבכירי העדה השליטה על מהלכיו. בין אם חשד זה היה מוצדק ובין אם לאו, הרב וייס התברר כעצמאי ותקיף בדעתו ולא היסס להתעמת עם הגורמים החזקים בעדה
שילוב הקהילות שמרכיבות את "העדה", "העֵיידֶה" בפי אנשיה, מעניק לה כוח רב. גודלן המצרפי של קהילות אלה, המרוכזות בעיקר בירושלים ובבית־שמש, עולה על גודלן של קהילות אחרות במגזר החרדי. לדברי שמואל חיים פפנהיים, לשעבר עורך ביטאון "העדה" וכיום דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, במוסדות המזוהים עם העדה ואינם מתוקצבים על ידי המדינה מתחנכים כיום כ־70 אלף תלמידים. עם זאת, כל אחת מקהילות "העדה" מנהלת סדר יום עצמאי משלה, והשפעתה על המיינסטרים החרדי מצויה בירידה מתמדת עם השנים.
כדי לתת מענה לצרכים פוליטיים פנימיים, פיצלה העדה כבר בשנותיה הראשונות את משרת ראש בית הדין לשני תפקידים: גאב"ד (גאון בית דין) וראב"ד (ראש בית דין). הגאב"ד משמש כמנהיג העדה, מורה דרכה הרוחני ומי שמתווה את מדיניותה; הראב"ד משמש כ"פוסק" ההלכתי ומנהל את בית הדין. אף שמבחינת ההיררכיה נחשב הראב"ד כסגנו של הגאב"ד, הסמכויות ותחומי האחריות שהוא מרכז בידיו מעניקות לו כוח ושליטה פנימיים שלעיתים עולות על אלה של הגאב"ד.
בראשית שנות האלפיים כיהנו בעדה כגאב"ד הרב ישראל משה דושינסקי, וכראב"ד הרב ישראל יעקב פישר. הרב דושינסקי, ששימש גם כאדמו"ר החצר שנושאת את השם דושינסקי, לא היה מוכר בעולם התורני הכללי ומאידך היה מזוהה עם ההשקפה הקנאית. לעומתו, הראב"ד הרב פישר היה "פוסק" ירושלמי מוכר (שאגב, נודע בנטייתו להקל בנושאים הלכתיים), ונחשב כרב מקובל ונערץ על כלל המגזר החרדי. שיטת חלוקה זו, של גאב"ד המשרת את האידיאולוגיה של העדה, וראב"ד שמשמש דמות נערצת כלפי חוץ, אפשרה לעדה ליהנות משני העולמות: לשמור על אופייה המתבדל מחד, וליהנות מיוקרה תורנית כלל־חרדית מאידך.
עם פטירתם של שני הרבנים תוך חודש אחד בחורף 2003, נאלצה הנהלת העדה החרדית לאייש במקביל את שני התפקידים המובילים. באותם ימים של תחילת שנות האלפיים, שתי הקהילות המרכזיות ב"עדה", סאטמר ותולדות־אהרן, היו נתונות בסכסוך פנימי מר כחלק מהתפצלותם לחסידויות נפרדות. וכך, מועמדים שונים ונכבדים שנבחנו לאיוש משרות הגאב"ד והראב"ד נפסלו במהרה בעקבות טענות כי הם מזוהים עם אחד הצדדים בשתי המחלוקות.
בין הראב"ד לגאב"ד
בין דייני העדה החרדית בתקופה ההיא בלט הרב משה שטרנבוך (ראו מסגרת בעמוד הבא), גאון ליטאי שהיה מקורב בצעירותו לחזון איש ולרב מבריסק, והוכר בכל שדרות העולם התורני כפוסק מוכשר ופורה. עם זאת, הרב שטרנבוך נתפס במידה רבה כמי שמשתייך למיינסטרים הליטאי, גם אם לאגפים השמרניים שלו, ולפיכך פחות מתאים לאופייה הבדלני והקנאי של העדה. הפתרון שהתגבש היה למנות את הרב שטרנבוך לאותה משבצת שבה פעל הרב פישר – הראב"ד, שכזכור איננו מתווה את דרכה האידיאולוגית של העדה אלא מתרכז בפסיקת הלכה ובניהול בית הדין. כעת נותר למנות גאב"ד שיהיה מקובל על הזרמים השונים בתוך העדה, ויהווה משקל מאזן לראב"ד הפופולרי בשמירת אופייה הוותיק.
אותו מצב פוליטי רגיש בתוך קהילות העדה החרדית, אילץ את הנהלת העדה להרחיב את חיפושיה לקהילות חו"ל, כדי להביא משם מועמד שלא הספיק לנקוט עמדה ולהיות "מוכתם" במחלוקות הפנימיות השונות; אדם שבאופן פרדוקסלי כוחו ינבע דווקא מכך שאינו מוכר לציבור, וכך ישמש מעין "דף חלק" ויוכל לאחד את העדה תחת מנהיגותו.
באחת הישיבות שעסקו בנושא סיפר לעמיתיו חבר הבד"ץ הרב יעקב בלוי, על דיין שקדן וחרוץ שהכיר בקהילת אנטוורפן שבבלגיה, במסגרת מסעותיו באירופה בענייני כשרות. כך הגיע שמעו של הרב יצחק טוביה וייס לאוזני עסקני העדה החרדית. בבירורים שערכו בכירי העדה תואר הרב וייס כתלמיד חכם עדין ובעל מזג נוח לבריות, איש של עשייה ציבורית, אך גם כמי שנאמן למורשת הקנאית המיליטנטית. כך למשל, הוא ניהל מאבק עיקש נגד הקמת ישיבה תיכונית באנטוורפן, למרות הסכמתו של רב העיר, הרב חיים קרייזווירט. כך הפך הרב וייס האלמוני למעין מועמד מוצנח של פשרה, לאחר שהנהלת העדה מצאה עצמה במבוי סתום בעקבות פסילתם של עוד ועוד מועמדים מוכרים. היו אף שקיוו כי אישיותו העדינה ונעימות הליכותיו ישמשו גורם מאחד בין פלגי העדה החרדית.
בימים האחרונים, עם התלהטות המחלוקת על זהות ממלא מקומו של הרב וייס, הופץ בירושלים כרוז בחתימתם של "נאמני העדה החרדית", ובו צוטטה האמירה הבאה: "ירושלים איננה זקוקה לרב פוסק הלכה, כי היא מלאה בחכמים וסופרים – ירושלים זקוקה לרב שיעמוד על משמר הדת". נדמה שהציטוט הזה עשוי גם לשמש הסבר בדיעבד למינויו של הרב וייס המנוח למשרה הבכירה, אף שמורשתו התורנית לא בלטה במיוחד.
מחב"ד ועד נטורי קרתא
הרב יצחק טוביה וייס נולד בשנת 1926 בעיירה פזינוק (כיום בסלובקיה) שעל גבול הונגריה, בסמיכות לפרשבורג (ברטיסלבה), עירו של החת"ם סופר. אביו, שלמה, סוחר עצים, היה תלמידו של ר' שמחה בונם סופר, בעל "שבט סופר" ונכדו של החת"ם סופר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר שהצבא הגרמני כבר נכנס לעירו, נשלח הנער טוביה וייס ללונדון ב"קינדר טרנספורט" שארגן סר ניקולס וינטון, בנקאי בריטי ממוצא יהודי, וכך ניצל מציפורני הנאצים. שנים רבות לאחר מכן, ב־2015, גילה הרב וייס את זהות מצילו – שהסתיר במהלך השנים את מעשיו ולא זכה להכרה עליהם – ושלח מכתב נרגש למשפחתו. במכתב, שתוכנו פורסם באתר וואלה, הוא מודה לאיש שהייתה לו "האמונה המצפונית והנחושה להציל מאות ואלפים ממוות בטוח", וכותב: "אני נמלא יראת כבוד מאופיו האצילי". בלונדון למד הרב וייס בישיבת "תורת אמת" בראשות הרב משה שניידר, שם הכיר גם את בן גילו משה שטרנבוך, לימים סגנו ויריבו בעדה החרדית. במהלך השנים שימש הרב ויס בתפקידים תורניים שונים, ובשנות השבעים מונה לדיין בבד"ץ מחזיקי הדת באנטוורפן.
ככלל, הרב וייס ראה עצמו כחלק מעולמם ומורשתם של "תלמידי החת"ם סופר", שהוא הפגין בקיאות רבה במשנתו התורנית ובתשובותיו ההלכתיות. עם זאת, קורות חייו ותפקידיו הביאו אותו לפתח קשרים מסועפים עם מגוון הקהילות החרדיות. כנער בלונדון גדל תחת חסותו של הרבי מסאסוב, ולמד אצל הרב שניידר הליטאי. בתחילת דרכו התורנית למד בכולל אצל הרב אליהו דסלר במנצ'סטר, מגדולי המוסר והמחשבה בעולם הליטאי, ואף היה בין ממלאי מקומו בראשות הכולל עם עזיבתו לטובת תפקיד המשגיח של ישיבת פוניבז'.
בהיותו באנטוורפן שמר הרב ויס על קשרים חמים עם שושלת אדמו"רי פשוורסק שקבעו את משכנם בעיר, ושימש כרב בית הכנסת של חסידי גור – קהילה אגודאית שאיננה רואה עין בעין עם העדה החרדית. לצד הקשרים שטיפח עם אדמו"רים שונים, ובהם סאטמר, גור וסקולען, פיתח הרב וייס הקנאי קשר אמיץ ומפתיע עם חב"ד, בעקבות לימודו המשותף עם המשפיע החב"די הרב מנדל פוטרפס, שאותו העריץ. עם פטירתו אף הופצו ברשת תמונות שבהן נראה הרב וייס נפגש עם הרבי בעת חלוקת הדולרים, צעד חריג מאוד בעבור מי שיתמנה בעתיד למנהיג העדה החרדית. חלק אחר ולא ידוע בביוגרפיה של הרב וייס הוא שבצעירותו נהג לבקר את אחיו הירושלמי, חסיד דושינסקי בשם דוד יונה וייס. בביקוריו אלה בארץ התקרב לרב אהרן קצנלבוגן, מנהיג נטורי קרתא – חוג קטן וקנאי במיוחד, שמבחינתו גם העדה החרדית היא פשרנית – והושפע מאוד ממשנתו הקיצונית.
עם התמנותו של הרב וייס למנהיג העדה החרדית, הוא גילה מעורבות רבה והביא עימו רוח רעננה של עשייה לגוף הוותיק. הוא החל לשתף את כל הדרגים בהיררכיה הרבנית של העדה בסוגיות שדרשו הכרעה, ולא היסס לגעת בתחומים חדשים. כך למשל, הוא דרש מהמו"צים (מורי צדק) מטעם העדה להתמצא בנושאי השקעות כספיות, כדי שיוכלו לתת מענה הלכתי גם בתחום זה. ביוזמתו החל ועד הכשרות של העדה להעניק פיקוח הלכתי גם על קרנות פנסיה והשקעת, וכן על תעשיית הקלף ותשמישי הקדושה. גם במערכת הכשרות הוותיקה, המפקחת על מוצרי מזון, הוא ביקש לבדוק הכול מחדש. במקביל נפתח בעבורו כולל אברכים, והוא עמד בראשו והנהיג בו משטר התמדה קפדני. על האברכים נאסר להחזיק במכשיר טלפון בשעות הסדרים, ועל משמשיו של הרב וייס נאסר להיכנס לכולל ולהפריע לו בלימודו.
עד מהרה רקם הגאב"ד החדש קשרים עם מנהיגי הציבור החרדי בישראל, ובהם הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף. לעיתים אף פעל מאחורי הקלעים. כך למשל, כאשר הרב יהושע נויבירט, מחבר הספר הפופולרי "שמירת שבת כהלכתה", ביקש להוציא לאור מהדורה חדשה של ספרו, נמנע הרב וייס מלהעניק הסכמה והכרה רשמית לספר שנחשב בעיני אנשי העדה לחדשני בצורתו ובפסיקותיו. במקום זאת הוא ישב עם המחבר שעות רבות על תוכן הספר, והשפיע על פסיקותיו. רגישות רבה גילה הרב וייס נוכח מצוקתם של תלמידים נעדרי גב משפחתי או קהילתי שלא התקבלו למוסדות חינוך המזוהים עם העדה או נזרקו מהם, ובנחישות אופיינית כפה על מנהלי המוסדות לקבלם.
הרב וייס אף ניסה להשכין שלום בין העדה החרדית לקהילות שפרשו ממנה או הסתכסכו איתה בעבר, כמו קהילת המתמידים בראשות הרב לייב מינצברג. הוא אף שמר על קשר פומבי עם האדמו"ר מקרלין, שבעבר העדה החרדית נאבקה בו קשות. ככלל, הרב וייס שידר נעימות הליכות וסבלנות רבה לכל שואל, מה שגרם לרבים לראות בו גורם שימתן את העדה.
מוביל הפגנות
אלא שלצד נעימות ההליכות האישית והמתינות המסוימת בגזרה הפנים־חרדית, בנושאים אידיאולוגיים עקרוניים מבחינתו ומול רשויות מדינת ישראל אימץ הרב וייס את הקנאות הירושלמית ואף תרם להקצנתה. מי שקיווה כי הרב בעל המראה האירופי המהודר והמאופק יביא עימו משב רוח קריר לירושלים הלוהטת – התבדה. בעת המינוי היו מי שסברו כי בחירתם של אנשי העדה ברב לא מוכר נועדה לאפשר להם שליטה על מהלכיו. בין אם חשד זה היה מוצדק ובין אם לאו, הרב וייס התברר כעצמאי ותקיף בדעתו. הוא דאג לבחור בעצמו את מעגל משמשיו ומקורביו, ובכך מנע את תופעת "אנשי החצר". הוא לא היסס להתעמת עם הגורמים החזקים בעדה, והפנה עורף לעסקני ההנהלה הוותיקים. כבר באספה הראשונה של ועד הכשרות, שהתקיימה עם מינויו, מצא לנכון להטיח בראשי המערכת את הביקורות ששמע עליהם בעבר הרחוק מפי הרב קצנלבוגן הנזכר, יריבה של העדה.
לדברי מקורות בעדה, בתקופה שקדמה למינוי הרב וייס הגיעו בעדה להבנה שיעילותן של ההפגנות פחותה ונזקן מרובה, והוחלט לנקוט במדיניות של "הפגנה אחת בלבד לכל פרצה", כלשונם, כדי לצאת ידי חובת מחאה. אך הרב וייס החזיר לקדמת הבמה את ההפגנות המתמשכות. מאז 2009 הוא יזם הפגנות מדי שבוע מול חניון קרתא, שפתח אז את שעריו בשבתות. בעקביות ובשיטתיות ובמשך שנים ארוכות דאג הגאב"ד לקיומה של ההפגנה השבועית בצהרי השבת, גם כאשר מספר המפגינים הלך והידלדל. מאבק סוער נוסף בהובלתו נגע לפתיחת מטה חברת אינטל בהר חוצבים בשבת, והסתיים בפשרה.
המאבק האלים ביותר שהוביל הרב וייס התרחש בעת פרשת "האם המרעיבה", שפרצה ביולי 2009. אישה חרדית מחוגי הקנאים שבנה אושפז בבית החולים הדסה עין כרם נחשדה כי מצבה הנפשי גרם לה לפגוע בהזנת בנה, ובעקבות זאת נפתח נגדה הליך משפטי. בחוגי העדה החרדית טענו שמדובר בעלילה שנועדה לטייח את מחדלי בית החולים. הגאב"ד הכריז מלחמה למען האישה, הרוחות סערו, פחי זבל הוצתו ורמזורי ירושלים נעקרו ממקומם.
גם ציפיות השלום והאיחוד בתוך העדה החרדית, שנתלו אולי ברב וייס, לא התממשו בעקבות השקפת עולמו האידיאולוגית. תמיכתו בהפגנות קירבה אותו לקיצוניים, והרחיקה אותו מהקהילות המתונות יותר בעדה, ששאפו לחדול מהמאבקים האלימים ולהפנות משאבים לבנייה קהילתית פנימית.
הדברים הגיעו לשיא ב"פרשת גולובנציץ", שפרצה ב־2012 וגרמה למחלוקת קשה בבית פנימה, בין הגאב"ד המנוח לסגנו הרב שטרנבוך. המחלוקת נתגלעה בעקבות ויכוח על מתחם בנייה בבית־שמש, שכּונה "גולובנציץ" על שם בעלי הקרקע הראשונים. לטענת אנשי ארגון "אתרא קדישא", גוף קיצוני המשתייך לחוגי הקנאים ונאבק בחפירות באתרי קבורה עתיקים, התגלו במתחם מערות קבורה ועל כן אסור לבנות בו. הרב שטרנבוך, ועימו דיינים נוספים מקהילות אחרות בעדה, בחן את הסוגיה והכריע להיתר, אך הגאב"ד אימץ את עמדת אתרא קדישא ואסר את הבנייה במקום.
בעדה כמו בעדה, הוויכוח ההלכתי לא נשאר כדיון עקרוני בלבד, אלא הידרדר במהירות לפסים של הפגנות ומחאות נגד הבנייה במתחם. כך נוצר מצב חריג ונפיץ שבו הגאב"ד ונאמניו מפגינים נגד "חילולי קברים", כאשר חיציהם מכוונים למעשה נגד האדם השני בחשיבותו בהיררכיה התורנית של העדה. בעולם החרדי הרחב התקשו לקבל את העובדה שהעדה מפגינה נגד היתרו של פוסק בעל שיעור קומה כמו הרב שטרנבוך, והפער בין אנשי העדה למיינסטרים החרדי הלך וגדל.
במהלך העשור שחלף מאז פרוץ המשבר, החריפו הטונים עד מאוד. מנהיגי קהילות העדה נקלעו שלא ברצונם לשטח אש בין הגאב"ד לראב"ד, כשהם נאלצים לתמרן בין הצדדים. במאבקם ברב שטרנבוך לא בחלו קיצוני העדה בדרכים מכוערות. בכינוסים של העדה נשמעו קריאות בוז כשהרב שטרנבוך עמד לשאת דברים, ונכדיו של הראב"ד אינם מתקבלים במוסדות חינוך המזוהים עם העדה בבית־שמש, עקב מגורי הוריהם במתחם האסור. גם בהלוויית הרב וייס בשבוע שעבר נרשמו רגעים מביכים, כאשר קנאים משולהבים הפריעו לרב שטרנבוך להשמיע את הספדו. ניתן לומר באירוניה כי גם אם אין קברים בגולובנציץ, מעמדה ותדמיתה של העדה קבורים שם מתחת לבניינים.
פטירתו של הרב וייס מותירה את העדה מפולגת מאי פעם, וכאשר מעמדה הציבורי חלש ורעוע. לכאורה המינוי הטבעי למחליפו של הרב המנוח הוא סגנו הוותיק, הראב"ד. אך אם כבר ב־2003 היו מי שלא חפצו ברב שטרנבוך כגאב"ד, כעת, לאחר פרשת גולובנציץ והמאבק הפנימי שהיא יצרה, מינויו קשה שבעתיים. עם זאת, דמותו התורנית היא הבולטת ביותר כיום בעדה, ובגיל 96 הוא נחשב לאחד מגדולי הדור בכלל המגזר החרדי. במציאות כזו יהיה קשה לעקוף אותו ולהשאירו בעמדת סגן, תחת גאב"ד פחות נחשב ומוכר.
בפני הנהלת העדה עומדת שוב השאלה הוותיקה: האם להעדיף גדלות תורנית הכרוכה בעצמאות אישית, או את השמירה על האידיאולוגיה הקנאית; האם לבכר את התדמית כלפי חוץ, או את השלום מבית. סוגיית זהותו של הגאב"ד הבא נוגעת גם ליחסי הכוחות בין הקיצוניים בעדה למתונים שבה. בשבועות הקרובים נדע כיצד תתמודד העדה עם התסבוכת הפוליטית שנקלעה אליה, והאם צפוי פילוג בגוף הוותיק, שהולך ומאבד מכוחו. #
מועמד בלב הסערה: הרב משה שטרנבוך
הרב משה שטרנבוך נולד בלונדון ב־1926, למשפחה מצאצאי הגאון מווילנה. בצעירותו למד בישיבת חברון בירושלים ופיתח קשר קרוב עם החזון איש, שאף שידך בינו ובין אשתו יפה, ועם הרב מבריסק, הרב מטשבין והרבי מגור. קשריו אלה הפכו אותו עם השנים לרב כלל־מגזרי, שאינו מחויב לזרם ספציפי. הרב שטרנבוך כיהן ברבנות גם בקהילות שאינן חרדיות באופן מובהק. הוא שימש רב קהילה בראש־העין, ובמשך שנים רבות כיהן כרב ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.
התחככותו עם הקהילות היהודיות שמחוץ למגזר החרדי הפגישה אותו עם העולם הגדול והשפיעה על אופי פסיקתו, שבה הוא מתמודד עם החילון ועם המציאות המודרנית. רבות מפסיקותיו מתייחסות למציאות של בעלי תשובה ולקשרים עם יהודים חילוניים. כך למשל הוא עשוי לעודד, בהסתייגויות, את השואל לפעול למען נישואי אחותו החילונית אף שלא תשמור על דיני הטהרה, ולפסוק שבעלת תשובה אינה חייבת להודיע לחתן שאינה בתולה. עם זאת, הוא העיד על עצמו כמי שנמנע מלעסוק בהשכנת שלום בית אצל זוגות שאינם שומרים על הלכות נידה, והורה להימנע מסיוע לאסיר יהודי אלא אם כן יבטיח לשמור על דיני המשפחה עם שחרורו ושובו לאשתו ("ואף שאין בהבטחתם משקל רב, מכל מקום אם יבטיחו באמת ובתמימות נפעל כדי לשחררו").
בכינוסים של העדה נשמעו קריאות בוז כשהרב שטרנבוך עמד לשאת דברים, ונכדיו אינם מתקבלים במוסדות חינוך המזוהים עם העדה בבית־שמש עקב מגורי הוריהם ב"מתחם גולובנציץ" האסור. גם בהלוויית הרב וייס נרשמו רגעים מביכים, כאשר קנאים משולהבים הפריעו לרב שטרנבוך להשמיע את הספדו
ביוהנסבורג גילה הרב שטרנבוך חדשנות ושינה את נוסח הכתובה מ"בתולתא" [בתולה] ל"איתתא" [אישה], מתוך הבנה שנוסח זה תואם יותר את המצב הריאלי בקהילה. גם במקרים של עיגון פעל למצוא דרכים יצירתיות להפעלת כפייה על סרבני גט, כולל שיתוף פעולה עם הרשויות. ביחסו לחילונים, אף שהוא מטיף בחריפות נגד המדינה ומנהיגי הציונות, הוא משתמש בדעת החזון איש שאין דינם של חילונים בזמן הזה כמומרים של זמן חז"ל, בעקבות "הסתר הפנים" הנורא בתקופתנו, לאחר השואה.
הרב שטרנבוך הוא כותב פורה ובהיר, וספריו הרבים נפוצים ואהובים ברחבי העולם התורני. הבולטים שבהם הם סדרת "מועדים וזמנים" (9 כרכים), "תשובות והנהגות" (7 כרכים), סדרות ספרים על חומשי התורה, על הש"ס, ענייני הגות ומחשבה ועוד. בכתביו השונים נוהג הרב שטרנבוך לספר בפתיחות וברהיטות על חייו, דעותיו וקשריו עם גדולי הדורות הקודמים. כתיבתו הפורייה הולידה את התיאור המבודח על הרב שטרנבוך שצועד לבית הדפוס, כותב חידושים על הדרך ואלה הופכים לספר בן־יום.
לצד תפקידיו ב"עדה" ומעמדו כפוסק, הקים הרב שטרנבוך לפני כעשור ישיבה בבית־שמש והוא עומד בראשה. שיחתו השבועית בישיבה מופצת בעלון שבועי בריכוזים החרדיים. לעיתים הוא מגיע למסור שיחות חיזוק בישיבות ליטאיות מתונות כחברון ומיר. ישיבתו מתנהלת כישיבה ליטאית לכל דבר והשפה המדוברת בה היא עברית – עובדה שמשמשת את מתנגדיו בעדה כהוכחה לאי התאמתו לתפקיד הגאב"ד.
בימים האחרונים הופצו בקהילות הקנאיות כרוזים מנומקים המפרטים את "חטאי" הרב שטרנבוך ובהם קבלת שטח מהעירייה לבית מדרשו, הופעותיו בישיבות ליטאיות מיינסטרימיות, שליחת נכדותיו למוסדות בית יעקב, וכמובן ההיתר שהעניק לבנייה במתחם גולובנציץ. בין השורות אף מועבר איום שאם המינוי יצא לפועל, "לא נוכל להבליג על בגידה חמורה ונוראה זו" ו"נאלץ לצאת למלחמת חורמה".
המאבק ברב שטרנבוך כלל גם אלימות כלפיו, כאשר בשבוע שעבר נגרם נזק לרכבו ורוססו עליו כתובות נאצה. בעת מסע ההלוויה שודר בקווי המידע של העדה החרדית המסר הבא: "היהדות החרדית לא תקבל מרות ממי שלא מותאם לדרכה של ירושלים, בין בשפה, בין בחינוך הבנים והבנות, ובין בלבוש". המחלוקת הפנימית העזה גרמה לכך שגם שבועיים לאחר פטירת הרב ויס, התהליך לבחירת מחליפו מצוי במבוי סתום.
