כותרת אסופת המאמרים על שני חלקיה מביעה היטב ובתמציתיות את המתח הפנימי המלווה את פעילות חברת Alliance Israélite Universelle, המוכרת בארץ יותר בשמה העברי – "כל ישראל חברים" (ובקיצור כי"ח), מאז היווסדה בשנת 1860. הייתה זו יוזמה של קבוצת יהודים צרפתים ובראשם אדולף כְּרֶמְיֶה, שברוח עקרונות המהפכה הצרפתית חתרו להגן על זכויות היהודים בכל מקום ולטפח מנהיגות יהודית מקומית איתנה. בהשראת הלכי רוח מודרניים שרווחו אז בצרפת, הם שאפו להנחיל לאחיהם "הנחשלים" את ערכי התרבות הצרפתית הנאורה כדי לסגלם לתפקוד מלא בעולם המודרני.
יהודים במערב אירופה, בעיקר בצרפת ובגרמניה, התייחסו באותם ימים אל קהילות ישראל בצפון אפריקה, באסיה ואפילו במזרח אירופה כאל נחותות מהם. רוחות האימפריאליזם והקולוניאליזם חדרו לעולמם של מקימי כי"ח, ולעיתים אמנם הייתה הפעילות של כי"ח נגועה בהתנשאות. הלכי רוח פוסט־מודרניים שוללים גישה כזאת שלילה מוחלטת, אולם כדאי ומוטב להעריך את פעילותם של אנשי כי"ח על רקע נסיבות חייהם ולא מנקודת המבט שלנו כיום, שאף היא אינה חפה לעיתים מהתנשאות ומשיפוטיות יתר.
משום כך אני מוצא טעם וערך מיוחדים באסופת המאמרים הנדונה כאן. החלק הראשון בכותרת – "לשרת את עמם בדרכם" – מדגיש, ובצדק, את המניע החיובי של ראשי כי"ח. הם ראו עצמם כעילית משרתת, והמיזם שלהם היה ביטוי עמוק של תודעת ערבות הדדית ברמה הלאומית ובראייה חובקת עולם ולאורך זמן. כי"ח הצילה פיזית המוני יהודים, ותרמה במישרין ובעקיפין למהפכה חינוכית בקהילות רבות, אשר תוצאתה העיקרית והחשובה ביותר היא השתלבות בניהן ובנותיהן של הקהילות הללו בחיים המודרניים במלואם, בייחוד בתחום התעסוקה, אך לא פחות מכך בתחומי ההנהגה האינטלקטואלית והפוליטית בארץ ובגולה. אכן, הדרך הייתה בעייתית לעיתים, והרי לא די ברעיון נשגב; לאופני המימוש שלו יש ערך מכריע, שכן פעמים רבות כוונה טובה ונאצלת מסבה נזק. החלק השני בכותרת מביע במונח ערכי את משמעות הפעילות של כי"ח – קידום הקהילות. הכותרת מבטאת אפוא בבירור עמדה מורכבת, וטוב שכך.
עורך הספר, פרופ' חיים סעדון מן האוניברסיטה הפתוחה, הוא חוקר מובהק של תולדות יהודי צפון אפריקה בעת החדשה, ומומחה עולמי לציונות בארצות אלה. הספר מושתת על כנס שהתקיים לפני שנים אחדות לציון מאה וחמישים שנה להקמת כי"ח, ויפה וטוב שהאסופה נפתחת במאמר של סעדון עצמו, הבוחן את תולדות כי"ח בפרספקטיבה היסטורית. הוא עומד על כי"ח כמערכת אידאולוגית וארגונית, כמערכת חינוכית וכמסגרת חברתית. בין השאר מנתח סעדון את השינוי בתפיסה העצמית של כי"ח מארגון א־ציוני לארגון ציוני מובהק. על אדני המבוא הזה באים שמונה עיונים בסוגיות מוגדרות בקהילות שונות.
תאטרון ובנות משכילות
הספר אינו מתיימר להציע סיכום מקיף של פעילות כי"ח בכל ארצות האסלאם, ומזמן תמונה חלקית בלבד, שאף היא מעניינת ורבת פנים. שלושה מאמרים עוסקים בשאלות מוגדרות ביחסי כי"ח עם יהודי תוניסיה. יובל חרובי בוחן את יחסם של רבני תוניס הבירה למפעל החינוכי של כי"ח, ומבחין בין עמדתם של הרבנים שהשתייכו לקהילת ה"גראנה" (יוצאי ליוורנו שבאיטליה), שהיו פתוחים יותר להלכי רוח מודרניים, ובין עמדת רבני ה"תואנסה", היהודים המקומיים. עיקר עיונו מוקדש לניתוח ולדיון בעמדותיהם של הרבנים אברהם חג'אג', אברהם אבוקארה, אליהו חי בורג'ל וישראל זיתוני, והוא משכיל להבחין בין גופי הדברים שכתבו למה שבצבץ בין השיטין.
יוסף שטרית סוקר ומנתח את מאבקו של שלום פלאח, משכיל בולט בקהילה בימיו, להטמעת העברית כשפה חינוכית ואינטלקטואלית בעולמם של התלמידים. מלכתחילה ביקר פלאח את העדיפויות של כי"ח, אך לבסוף נאלץ להורות את הלשון העברית בבתי הספר של הרשת ברחבי תוניסיה, בייחוד בסוסה. פלאח היה אישיות יוצאת דופן מבחינת כישוריה ומִרצה, ואין פלא שחותמו ניכר לא רק במערכת החינוך הפורמלית אלא גם מעבר לה, ולא רק בפעולתו עם תלמידים אלא גם עם בוגרים, כעיתונאי מלומד ודעתן. יוסף יובל טובי מתאר ומאפיין את פעילות תיאטרון "התלמידים" של בוגרי בית הספר של כי"ח בתוניס, מיזם ייחודי של הסופר והמחנך רפאל לוי ("ריבֵל"). התיאטרון החל בפעילותו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (1941), התמיד שש שנים, וחידש את פעילותו ב־1953 עד 1957. מלבד הצגות שהופקו והועלו בפני קהל, השתתפו חברי הלהקה כמקהלה יוונית (מדקלמת) בהרצאות ונטלו חלק ברסיטלים ובתוכניות רדיו.
שני מאמרים דנים בתופעות ברמה הארצית בשתי ארצות. דוד משה ביטון בוחן את יחסם של רבני מרוקו לפעילות החינוכית של כי"ח, ובוחר ככותרת למאמרו את הדימוי של עץ הדעת לעומת עץ החיים, דימוי שאימץ ממכתב שכתב הרב יוסף משאש ובו ביקר קשות את המפעל של כי"ח. הרב משאש היה מגדולי רבני מרוקו ומן המשכילים שבהם, וביטון מראה שהוא נקט לשון כה קשה ולעומתית בגלל מה שראה בבואו לשרת ברבנות באלג'יריה. בהקשר זה אזכיר כי מעמד היהודים שם היה שונה מהותית מזה של אחיהם שבמרוקו, משום שעם כיבוש אלג'יריה ב־1830 הם "צורפתו" והיו לאזרחים שווי זכויות, ולפיכך הואצו שם תהליכי המודרניזציה והחילון. ביטון מיטיב להראות את התפקיד ההוליסטי של כי"ח ביחס ליהודי מרוקו, ואת הדינמיות של המפגש, מהחזון לעצב "יהודי חדש" אירופי ונאור לנקודת מבט שהדגישה את הזהות היהודית והציונית (עמ' 111). עוד עומד ביטון על התרומה הסגולית של כי"ח להשכלת הבנות ולשינוי עמוק במעמדן וביחס אליהן.
סילביה פוגל־ביז'אוי חוקרת את "הבחירה במודרניות של נשים, ספרדיות ואשכנזיות, שנולדו ביישוב היהודי בארץ ישראל, והפכו למורות, ובהמשך למנהלות, בבתי הספר של כי"ח בצפון אפריקה, ברחבי אגן הים התיכון ובארץ ישראל, בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים" (עמ' 217). מאמרה מאיר נושא שנדחק לשוליים בחקר תולדות היישוב, וחשיבותו רבה הן לחקר תולדות החינוך העברי הן לחקר התפתחות מעמד האישה, וחלקן החשוב ולעיתים מכריע של נשים במהפכה הציונית ובמהפכת המודרניות בעם היהודי בכלל.
מולדת דיגיטלית של דוברי לאדינו
שני מאמרים מתמקדים במה שהתחולל בערים מרכזיות. גיא ברכה הוא חוקר מובהק ופורה של תולדות יהודי לבנון בעת החדשה, קהילה שכמעט לא נדונה במחקר על אף תווי פניה הייחודיים והמורכבים. מאמרו מזמן נקודת מבט חדשה ומסקרנת, וכותרתו היא "מלחמת שפות: מאבק הערבית והעברית מול הצרפתית בבתי הספר של כי"ח בביירות". המצב שם היה ייחודי, בין השאר משום ש"הקהילה היהודית בביירות הייתה משכילה יחסית לממוצע בלבנון" (עמ' 166). בתוך הקהילה היו שלוש קבוצות משנה, וכל אחת תמכה בהצבת שפה אחרת כשפה המובילה – העברית, הערבית או הצרפתית. חלק גדול ממשכילי הקהילה רצו דווקא שמעמד הערבית יתחזק על חשבון הצרפתית, כנראה כחלק ממגמת המודרניזציה והתעוררות הלאומיות הערבית, שמצאה את ביטויה בתחיית השפה הערבית. המשכילים העריכו את מערכת החינוך של כי"ח בגלל שלוש סיבות: תרומתה במישרין להעלאת הרמה התרבותית; החלופה השקולה והאיכותית שהציעה כנגד בתי הספר של המיסיון; והתמיכה הכלכלית של כי"ח במוסדות תרבות מקומיים, ובהם ארגונים שוחרי ערבית. המנדט הצרפתי בלבנון הביא לכך שמעמד הצרפתית היה איתן מזה של הערבית.
גילה הדר בוחנת את היחסים המורכבים בין שפה, מגדר ופוליטיקה בסלוניקי בשנים 1873–1941. תהליך ההתקבלות של כי"ח בעיר היה איטי ומלווה בהתנגדות פעילה של מיטב ההנהגה המקומית. בבתי הספר של כי"ח בעיר "למדו התלמידים לפחות ארבע שפות במקביל. הצרפתית שימשה כשפת הלימוד, שיעורי התנ"ך, התפילות וההיסטוריה היהודית נלמדו בעברית ובלדינו, וכן למדו תורכית, איטלקית, גרמנית ואנגלית" (188). לאחר כיבוש העיר בידי היוונים ב־1912 הומרה הטורקית ביוונית. במשך כל התקופה הנחקרת שרר מתח טעון בין הצרפתית ללדינו, ששימשה השפה העיקרית של העיתונות היהודית המקומית השופעת והתוססת. "בין בוגרי כי"ח בסלוניקי נמצאים מנהיגים ציונים כלליים, מנהיגים ומקימים של תנועות המזרחי ובית"ר, סוציאליסטים, קומוניסטים ו'אליאנסיסטים' ששאפו לחיות כיהודים וליטול חלק בחיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה באימפריה העות'מאנית" (205).
ולבסוף, מיכל הלד דילהרוזה בוחנת את מקומה של חברת כי"ח מנקודת מבט עכשווית, כשהיא חוקרת את ההשפעה של כי"ח על "עיצוב הזהות האישית והקבוצתית ב'מולדת הדיגיטלית' של דוברי הספרדית־היהודית ברשת האינטרנט" (247). במחקרה השוותה בין שני אתרים: לאדינוקומוניטה (באתר Yahoo) ופורום תרבות הלאדינו (בתפוז). מתברר שכי"ח מילא תפקיד מרכזי בשחזור התרבות היהודית הספרדית, שבעצם כבר נמוגה. עוד היא נותנת את דעתה למקום של כי"ח במערך האידאולוגי הלשוני – צרפתית לעומת לדינו. ככל שנקף הזמן נחלשה ודהתה הביקורת על כי"ח, ונותרו בעיקר הזיכרונות החיוביים. כי"ח היה ל"ציר מרכזי בהבניית הזיכרון האישי והקולקטיבי" (265).
אידאולוגיה מערבית
האסופה נחתמת בשני מאמרים השונים באופיים מאלה שסקרתי עד כה. סיריל אסלנוב שואל "האם אנדרה שוראקי ייצג את האידאלים של ארגון כי"ח?". שוראקי (1917–2007) היה מראשי כי"ח, מנהיג וחוקר דגול, שחי בארץ את שנותיו האחרונות והספר מוקדש לזכרו. לאחר מותו קמה "אגודת ידידי אנדרה שוראקי" הפועלת לשמר את מורשתו. אסלנוב מראה כיצד חייו העשירים של שוראקי הם בבואה של התמורות שחלו באידאולוגיה של כי"ח. לדעתו אפשר לראות בשוראקי "בן ערובה של האידאולוגיה המערבית של כי"ח" (277), שכן גם כשכבר חי בארץ היה שוראקי מוכר ומוערך בצרפת יותר מאשר בישראל. אך אסלנוב מבכר גישה סינכרונית על פני הגישה הדיאכרונית, כלומר לראות תמונה מורכבת בו־בזמן ולא תנועה חד־כיוונית על ציר הזמן, ולכן הוא מציע ש"כל השלבים שאפיינו את יחסו של שוראקי לאידאלים השונים והמשתנים של כי"ח היו קיימים בעת ובעונה אחת בתודעתו". בעיניי זו הצעה מתוחכמת ומבריקה, ובעיקר חודרת ואמיתית יותר.
יהודה מימרן, שניהל בעבר את כי"ח ישראל, סוקר את פעילות כי"ח בארץ. הוא פותח ברקע היסטורי קצר ובפעילות החינוכית בגולה, ומתמקד במה שנעשה בארץ מאז הקמת "מקווה ישראל" ב־1870. עוד הוא מספר על הקמת "ממזרח שמש – המרכז למנהיגות יהודית־חברתית" ב־1999 במסגרת קרן אבי חי, וצירופה לכי"ח כעבור שנה. "ממזרח שמש" פועל "לחשוף את ההגות של יהודי ארצות האסלאם בעת החדשה ולהנכיח אותה בחברה הישראלית ובמערכת החינוך, מתוך הבנת חשיבותה של מורשת מתונה זו לכלל העולם היהודי" (287). בהמשך הוא סוקר את עיקרי הפעילות העשירה של כי"ח בארץ גם בשנים אלה.
הספר תורם לא רק להכרת הפעילות של כי"ח בקהילות מגוונות בארצות האסלאם, אלא גם להארת היבטים בלתי מוכרים בהן, ואני מקווה שמכוחו ובהשראתו יתעשר חקר הקהילות הללו. לבסוף, דומני שעריכת לשון מוקפדת יותר הייתה מיטיבה עם הספר.
