"צאי מהאוטו" מאבד גובה כשהוא מתקרב לסופו. אבל זה כנראה העניין. כי נינה פרידמן, המספרת, שהיא בעצם אִינה איזנברג המחברת במסווה קל ומוצהר, הגיעה ליעד. נעשתה כמעט צברית משעממת. הסיפור שלה מתכנס אל הסיפור הסטנדרטי של מתבגרי שנות התשעים. סיפורה החביב של נערה מבאר-שבע, נורא אינטליגנטית ומקורית בתפיסתה העצמית, שהאהוב שלה מהכיתה, שחולם לגור בניו-יורק הקפיטליסטית, אומר לה שמרצ זה טוב כי היא בעד שלום וחינוך וסוציאליזם, ושמה שהיא הכירה ברוסיה זה לא סוציאליזם; והופ! גם נינה רוצה שלום וחינוך וסוציאליזם, ומאותה שנייה והלאה, ועד היום בעצם, היא נוער נרות.
אפשר שיש בעמודי הגילוי-העצמי הפוליטי אירוניה עצמית. נדמה שלא. באיזשהו שלב, עם השלתו הסופית של שריון הזרוּת, הילדה העולה המתוחכמת גם איבדה משהו מחוש הביקורת שהביאה עימה בתועפות מברית המועצות – מקום שם הדיכוי לא הותיר הרבה ברירה אלא להצמיח אירוניה בריאה והומור טוב. בטח אם אתה יהודי, שגם זוכה מתוקף כך ליחס מפלה מצד השלטונות, וגם גדל עם בלוטות אירוניה תורשתיות. ואדרבה, אירוניה והומור הם המאפיין העיקרי של הספר, גם אם הוא מסתייד קצת לקראת הסוף; הן ודאי המאפיין העיקרי של הדמות המרשימה בספר, אמהּ של נינה.
על כן, הנאה רבה מסבה הקריאה ברומן הזה. סיפור חיים לא קל אבל מעורר תקווה, גם אם בסופו הוא סתם שותת שקיעה של פטל מקומי. שלוש נשים, סבתא-אם-בת, שכאמור נכונה בגב-הספר "מגדלות זו את זו" אי-שם בהרי אורל. בארץ של מוסדות חינוך נוקשים ושלטונות המורים לך היכן לעבוד. ארץ של עוני, המספרת לאזרחיה שהם חיים בפסגה התרבותית והחומרית של העולם, ארץ של שקרים המצמיחים חיים של דמיון. ואז העלייה לישראל, ישר אל המִדבר, ישר אל כיתה שבה האלימות באה, לשם שינוי, מצד התלמידים.
זה סיפור של דור, של מגזר, של גאולה, סיפור שגם מבחינת העשור-פלוס שהוא מכסה בַּזמן (1984–1996) וגם מבחינת המעבר הגיאוגרפי שהוא עושה משתרע משני צדדיו של מסך הברזל. הוא מרתק מתוך כך, ובזכות הדמות החזקה, הנלחמת בַּשיניים ובְחיוך, של האם; אבל הוא מרתק בעיקר בשל עושר התקריות הססגוניות המלוות את חיי נינה, ומשום שהיא יודעת איך לספר אותן.
לצד הדברים הנכונים שעל גב הספר, יש שם גם הגדרה שגויה: שזהו "רומן סיפורים". לא; זהו רומן ממש, העשוי אומנם אפיזודות ומדלג על פני זמנים, אבל הכול מצטרף בבירור ובשטף לסיפור אחד, כרונולוגי ומצטבר ואחיד בדמויותיו. אומנם, המבנה הפרקי מאפשר גמישות אמנותית מרעננת. חלק מהפרקים כתובים לא כפרקי סיפור אלא, למשל, כדיאלוגים במחזה. יש גם פרקי מכתבים, ופרק שהוא מַחברת-יומן, ופרק שהוא שאלון לקורא.
האם יכול סגנון להיות חלק וחורק ביחד? כי משהו חורק בכתיבה הקולחת של איזנברג. אולי זה, שוב, עצם העניין. אני עולה או ישראלית? ילדה, נערה או בוגרת? אותנטית או מסתגלת? המתח הזה, המופגן יפה ברומן, מתבטא בשפתו – וגם אם הדבר מכוון, אין הוא משכנע. "הלכתי לכיוון המקלט ולא יודעת איך אני אעלה לשם. איכשהו זה קרה והתיישבתי למעלה. משב של אוויר אמיתי צמרר לי את הפוני המזיע, צמרמורת טובה הפעם. מאיפשהו הופיעו רותם ותמיר והתיישבו משני הצדדים שלי. כאילו כלום" (עמ' 198). אַת מְחקה דיבור וכתיבה שגויה של ילדה, או מדברת ב"משב" וב"צמרר לי"? גם אם מדובר בהכרעה אמנותית, היא אינה נחווית ככזו. יש הבדל בין אותנטיות לבין רשלנות.
