שבוע ימים עשה ד"ר יעקב צ' מאיר בספריית האוניברסיטה שבעיר ההיסטורית ליידן שבהולנד, שבוע שהוקדש כולו לחידתו הגדולה של כתב יד אחד חשוב ומרתק: כתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי. כתב היד, היחיד הכולל את כל התלמוד הירושלמי המוכר לנו, אשר הועתק ברומא לפני למעלה מ־730 שנה, מקפל בין דפי הקלף שלו סיפור מרתק שהתרחש בוונציה לפני כחמש מאות שנה, ושאותו ביקש מאיר לחשוף במחקרו. את אותו שבוע בספרייה העתיקה בליידן הגדיר מאיר בזמן אמת בפוסט שפרסם בפייסבוק, "מהחוויות המרגשות שעברתי בדוקטורט הזה, ולמעשה אחת המרגשות שעברתי בכלל".
"בספריות אמיתיות נותנים לגעת בכתבי יד, זאת הדרך הכי טובה לשמור עליהם. כפפות יכולות לפגוע בקלף. צריך כמובן לשטוף ידיים טוב קודם לכן, ולשבת תחת עיניהם הפקוחות של הספרנים, אבל ישבתי שם, עבדתי וגם צילמתי", מספר מאיר לרגל צאת ספרו החדש, "דפוס ראשון" (הוצאת מאגנס), העוסק ב"מהדורת התלמוד הירושלמי ונציה רפ״ג 1523 וראשית הדפוס העברי", כפי שנאמר בכותרת המשנה שלו. לדבריו, "הרבה מהתובנות שמשוקעות בספר הזה נרכשו מכלי ראשון. הספר גם מלא תמונות, למעלה ממאה, של קטעים מכתב היד, שכמעט את כולן צילמתי שם בעצמי. גם כדי לראות את המקומות שבהם יש מחיקות בכתב היד, צריך לשבת עם כתב היד עצמו".
מאיר, בן 38, מתגורר תל־אביב, נשוי לאירית ואב לשלושה. הוא נולד וגדל בירושלים, למד בתיכון הימלפרב ובישיבות מעלה גלבוע ושיח יצחק, ומשם פנה לאוניברסיטה העברית. לעיסוק בתלמוד הירושלמי הוא התגלגל, לדבריו, משני כיוונים שונים. "האחד הוא בעקבות מורי ורבי הרב ישראל בן־שלום, שזכיתי ללמוד אצלו קצת בשכונת גילה בירושלים. הייתי מגיע אליו לשיעורים, וממנו למדתי את גישתו המיוחדת לתלמוד בכלל ולתלמוד הירושלמי בפרט, כדרך להגיע כמה שיותר קרוב, למקורות של ארץ ישראל. להידבק בצדיקים, בתנאים ובאמוראים דרך התלמוד. זה היה משהו שמאוד תפס אותי בשנים הראשונות של הלימוד, לימוד תורה קצת רומנטי ומאוד חסידי. אחר כך, כשהגעתי לאוניברסיטה ורכשתי כלים אקדמיים ויכולת לעבוד עם הכלים הללו בניתוח הטקסט ובניסיון להבין אותו, הרגשתי שהדברים משלימים זה את זה. נוצר שם צינור אמיתי שמאפשר לחזור אחורה".
מצאתי את עצמי מסוקרן מכתבי היד עצמם, מהחומריות שלהם. יש לנו פה גמרות ימי־ביניימיות, עוד מלפני שהייתה 'צורת הדף'. לרש"י ולמהר"ם מרוטנבורג הרי לא היו ספרים מודפסים. והחפצים הללו, הכתובים על קלף, שהועתקו בעמל אינסופי ובהשקעה אדירה, ריתקו אותי בצד הפיזי שלהם
כאשר הגיע מאיר לעסוק בירושלמי באופן אקדמי, מצא עצמו מוקסם מעולם כתבי היד. "הרבה פעמים באקדמיה משתמשים בכתבי היד כדי לחזור לגרסה הקרובה ביותר שיש בידינו אל ימי התלמוד. אני לעומת זאת מצאתי את עצמי מסוקרן דווקא מכתבי היד עצמם, מהחומריות שלהם. יש לנו פה גמרות ימי־ביניימיות, עוד מלפני שהייתה 'צורת הדף'. לרש"י ולמהר״ם מרוטנבורג הרי לא היו ספרים מודפסים. והחפצים הללו, הכתובים על קלף, שהועתקו בעמל אינסופי ובהשקעה אדירה, ריתקו אותי בצד הפיזי שלהם. אני בוגר ישיבה, ולבחורי ישיבה יש הרבה מסורות ישיבתיות שהן בעצם גופניות. איך אני יושב כשאני לומד, איך אני מתנדנד, באיזה קצב אני לומד, באיזה ניגון, איך אני מחזיק את הגמרא, וכל אלה קשורים מאוד לספרים הנדפסים. אנחנו כולנו תולדה של 500 שנות דפוס ושל תרבות הספר היהודית כמו שאנחנו מכירים. אבל תרבות הספר היהודית היא בעצם עתיקה יותר, ומכאן עולות שורה של שאלות: איך הם ראו את הגמרות שלהם? איך הם חשבו עליהן? איך נוצר הלימוד? מתוך זה הגעתי לשאלות שהדריכו את הספר הזה. כלומר, איך נוצר הספר במובנו המודרני, שעבורנו התחושה היא כאילו הוא ניתן כך מסיני".
ארץ לא זרועה
בהיסטוריה של הלמדנות היהודית, העיסוק בתלמוד הירושלמי נחשב חריג וייחודי, כמעט אזוטרי. מאיר: "כל יהודי נולד לתוך התלמוד הבבלי, שהוא מין פני שטח ביתיים של למדנות יהודית. לירושלמי, לעומת זאת, הגיעו מי שחיפשו להם שדה בור שצריך למצוא בו את הדרך. הביטוי השגור אצל הראשונים בנוגע לתלמוד הבבלי הוא 'איתא בבבלי', כלומר זה נמצא בתלמוד הבבלי וכולם אמורים לדעת איפה. לעומת זאת, כשמדובר בתלמוד הירושלמי הביטוי המקובל הוא 'מצאתי בירושלמי'. כביכול יצאתי לטיול באיזה מקום רחוק ומצאתי משהו, דבר־מה שאף אחד לא יודע שהוא נמצא שם, ואני עכשיו יכול לפרש אותו מחדש.
"הפער הזה מעצב את חוויית הלימוד ויוצר תחושה של ארץ שאמנם נחרשה לא מעט באלף השנים האחרונות, אבל היא עדיין טרייה מאוד, ארץ לא זרועה. אין לנו כמעט פרשנים ימי־ביניימיים לירושלמי, והפרשנים המודרניים מתפקדים במידה רבה כמין חברותא מצוינת שאפשר לדבר איתה. אין פה רש"י ותוספות, אותם ראשונים שעיצבו את הלימוד של התלמוד הבבלי וכבר אי אפשר להפריד אותם מן הטקסט עצמו. יש כמובן את 'פני משה' ו'קרבן העדה' ועוד פרשנים מודרניים שהיו גדולי עולם, אבל גם הם בסופו של דבר מנסים להוליך אותנו דרך אותה ארץ לא זרועה של הירושלמי".
הקבוצות השונות של לומדי הירושלמי נבדלות זו מזו גם בדרך הלימוד, אך לא פחות מכך במוטיבציות שמוליכות אותן אל הלימוד. "בדורות האחרונים מי שמסרו את הנפש על הירושלמי זה או בתי מדרש חסידיים, או בתי מדרש ציוניים שניסו לחזור בעיקר למסכתות שעוסקות במצוות התלויות בארץ, ועולם המחקר שהגיע לירושלמי מתוך תשוקה מאוד מודרנית של המאה העשרים, למצוא את התלמוד האחר, זה שאף אחד לא למד, ואנחנו עכשיו נצליח להבין אותו ולהביא אותו. בהמשך לגישה הזו נעשתה עבודה גדולה גם על קטעי ירושלמי שנמצאו בגניזה הקהירית ובכריכות ספרים באירופה, כאשר התחושה היא שכל אחד מהממצאים האלה הוא חלון לאיזה מין תלמוד שמעולם לא נלמד ועכשיו אנחנו מוצאים אותו".
הירושלמי שיש לנו בגרסה המודפסת הוא משובש מאוד.
"הגרסה שיש לנו של הירושלמי היא 'גרעינית' הרבה יותר מזו של הבבלי. אפשר לראות בו הרבה יותר את ה'תפרים' של המסירה הימי־ביניימית, זאת לעומת הבבלי, שהגיע אלינו אחרי שעבר הרבה יותר 'גיהוצים'. אבל צריך להגיד שההתייחסות אל הירושלמי כאל טקסט 'משובש' זאת מסורת שמתחילה עוד מרב האי גאון, ויש לה הרבה סיבות לאורך ההיסטוריה. לפעמים כי הירושלמי סותר את הבבלי, לפעמים כי הוא אומר דברים אחרים, לפעמים כי באמת קשה להבין אותו, ולפעמים פשוט כי אנחנו מאוד רגילים לבבלי, והירושלמי נראה לנו זר ולכן משובש, ומבחינה זו השיבוש הוא בעין שלנו.
"אחד ההישגים הגדולים של הפרשנות המסורתית ושל המחקר בדורות האחרונים הוא שהם מאפשרים לנו ללמוד את הירושלמי ולהבין אותו באופן מאוד קרוב לאופן שבו הוא יצא מתחת ידי עורכיו האחרונים. העניין הוא שבניגוד לבבלי, יש לנו אפשרות הרבה יותר טובה לעקוב אחרי שלשלת המסירה של הירושלמי לאורך חלקים גדולים מההיסטוריה, משום שבניגוד לבבלי, מאז העת העתיקה ועד היום ישנו כתב יד אחד שמחזיק את כל הירושלמי כפי שהוא ידוע לנו היום. זהו כתב היד שממנו נדפס הירושלמי במאה ה־16, שאליו התווספו כל מיני תיקונים לאורך הדורות, ובתהליך הזה עוסק הספר שלי. זה גם הנוסח שבסופו של דבר נמצא אפילו בדפוסים הכי מודרניים. לכן, אם יש לנו איזו טעות או שיבוש בדפוס מודרני אפשר לעקוב ולראות בדיוק מאיפה מגיע השיבוש – מרומא של המאה ה־13 ששם נוצר כתב היד, דרך התיקונים וההגהות על כתב היד, עבור לדפוסים, דפוס אחרי דפוס, ועד ימינו אלה. מה שאפשר את העבודה שלי הוא שההיסטוריה של הירושלמי כל כך שקופה. בתלמוד הבבלי אין לנו את כתב היד שממנו הוא הודפס, כך שבמובן מסוים נוסח הדפוס של הבבלי מופיע במאה ה־16 בלי שאנחנו יודעים בדיוק מהיכן. אנחנו יכולים להשוות את נוסח הדפוס לכתבי היד ששרדו, אבל בניגוד לירושלמי, אין לנו את 'עותק המדפיס'".
"עותק המדפיס", מסביר מאיר, הוא כתב היד שהתגלגל אל בית הדפוס, ושם עבר תהליך ארוך של עיבוד לצורך ההדפסה. כתב יד ליידן, הוא מעיד, "מלא בכתמים שנוצרו מאצבעות מוכתמות בדיו, בהערות של המדפיסים שניסו לעצב אותו כדי להפוך אותו בסופו של דבר לספר הנדפס. ואחרי שהוא עבר את כל ההגהות, התיקונים והסימונים, הוא נמסר לידי המדפיס שהעתיק מתוכו את הטקסט המתוקן והדפיס אותו. לכן זה למעשה ספר שיש בו המון מידע, לא רק ידע ימי־ביניימי אלא גם מידע על תהליך ההדפסה. הוא פותח לנו חלון אחורי אל סדנת ההדפס ואל מה שמתרחש בה. לא רק בבבלי אין לנו 'עותק מדפיס' כזה. אין לנו עותק כזה של אף אחד מהספרים העבריים שנדפסו בוונציה, בתקופה הפורמטיבית היסודית של הדפוס העברי. יש לנו עשרות בודדות של 'עותקי מדפיס' של ספרים לטיניים ויווניים, שאותם אפשר לנתח ולהשוות, אבל בסופו של דבר ההישרדות של עותק המדפיס של הירושלמי היא נס היסטורי.
"הסיבה היא שאחרי שמדפיסים ספר אין בעצם סיבה לשמור את עותק המדפיס. מה שבדרך כלל קורה זה שהעותק נזרק לפח, בגלל שאחרי שהספר המודפס, המוצר הטוב והאיכותי, כבר קיים – אין טעם בשמירת כתב היד, שאפשר לעטוף איתו דגים. כאן העותק ניצל משום שהוא נמכר לאספן בשם ז'אן אירוֹ דה בואטייה, שהיה לו עניין בכתבי יד אוריינטליים. האוסף, שכלל כתבי יד ערביים, עבריים וקצת ביזנטיניים, התגלגל לאוסף של מלך צרפת, ומשם לחוקר הבראיסט נוצרי מאוניברסיטת ליידן שהוריש אותו לספריית האוניברסיטה, ומאז, למעלה מ־400 שנה, הוא נמצא שם".
בדידותו של המגיה הנשכח
במרכז הדוקטורט של מאיר, שנכתב בהנחייתם של הפרופסורים אלחנן ריינר ומעוז כהנא והפך כעת לספר, עומד אפוא כתב־יד ליידן, ש"הועתק במאה ה־13 ברומא, התגלגל במאה ה־16 לוונציה ושם עבר עיבוד מאוד רציני, הגהות, תוספות, שינויים, ואפילו סימון של מאיפה עד איפה יגיע כל דף במהדורה המודפסת".
מאחורי הדפוס הראשון של הירושלמי, שנעשה בבית הדפוס הוונציאני של דניאל בומברג, מדפיס נוצרי שהחזיק את בית הדפוס העברי הגדול והמשמעותי ביותר באותה תקופה, עמדו שני תלמידי חכמים גדולים ואלמוניים: רבי דוד פיצקטון, ורבי יעקב בן חיים ן׳ אדוניהו. הראשון היה "מגיה ההעתק", מי שאחראי על תיקון הטקסט לקראת ההדפסה, והשני היה "מגיה הדפוס", שאחראי להעתקת הטקסט המועתק, סידורו בדפוס ועיצוב המהדורה בפועל.
"המידע שיש לנו עליהם דל מאוד", אומר מאיר. "רבי דוד פיצקטון מוזכר בכמה תשובות של חכמי איטליה, ויש איזו שמועה שהוא כתב חיבור איטלקי או לטיני בענייני רפואה שנמצא בוותיקן – אני לא מצאתי. חיפשתי כל מה שאפשר על שניהם ומה שמצאתי נמצא כאן בספר, אבל זה באמת מעט מאוד. למרות שללא ספק מדובר בתלמידי חכמים גדולים, בסופו של דבר מדובר בפועלים אפורים ש־15 דקות התהילה שלהם היו מאחורי מכבש הדפוס, ודווקא בגלל זה יש פה משהו מרגש.
"כדי להגיה את הירושלמי הם השתמשו בעוד כתבי יד חלקיים של הירושלמי, חלקם בידינו וחלקם לא, וגם מעט מקורות נדפסים. למשל אם מדי פעם יש איזה ציטוט של ירושלמי בר"ש משאנץ (רבי שמשון משאנץ, מבעלי התוספות, שכתב פירוש לסדר זרעים; ש"פ) או ב'עין יעקב' (אסופה פופולרית של אגדות חז"ל), אז הם משתמשים בו כדי להגיה את הנוסח שבידיהם. מסכת שקלים נדפסה מעט זמן קודם לכן אצל בומברג, כחלק מהדפסת הבבלי, מתוך כתב יד אחר, אז הם משתמשים במהדורה הזו כדי להגיה את מסכת שקלים שבכתב יד ליידן. בוותיקן יש כתב יד שמכסה את מסכת סוטה ואת רוב סדר זרעים, וגם הוא היה לנגד עיני המדפיסים, ויש עוד כתבי יד ששימשו אותם ולא הגיעו אלינו.
"הספר שלי מתמקד בסדר זרעים ובמסכת שקלים, משום ששם יש לנו את הספרים הנוספים שהיו בפני המדפיסים. מה שעשיתי הוא לנתח הרבה סוגיות שבהן אני יכול לזהות את המקורות של ההגהה, ולנסות לעשות ניתוח לאחור של מה שהוא עשה, במטרה להבין את ההנחות שיש לו על התלמוד. איך המגיה מדמיין סוגיה מושלמת? איך הוא מזהה שיבוש? איך הוא מזהה חיסרון בתלמוד, ואיך הוא מבצע השלמה של החיסרון? זה מאוד מעניין, במיוחד כשאנחנו רואים את המקורות ומזהים כשהוא לא משתמש בהם או משתמש בהם באופן חלקי, או שהוא מתקן פתאום כתיב.
בעיני מאיר, "ההישרדות של כתב יד ליידן ושל כתב יד ותיקן זה באמת נס היסטורי חד פעמי. יש לנו עוד 'עותקי מדפיס', אבל עותקי מדפיס שאנחנו יודעים על פי מה הם הוגהו זאת באמת תופעה חד־פעמית. גם בדפוס הלטיני, היווני והאיטלקי אין עוד דברים כאלה, וזה מאפשר סקירה מאוד מעמיקה של איך חושב מגיה. תוך כדי המחקר הרגשתי לא פעם שאני נכנס לתוך ראשו של המגיה, לתוך תהליכי המחשבה של רבי דוד פיצקטון, רב הקהילה בפרארה, שיושב ומנסה להבין את התלמוד הכי טוב שאפשר על פי המצאי שלפניו, ולברוא אותו מחדש בדפוס".
ההתחקות אחרי ההתרחשויות בסדנת העבודה של מדפיסי התלמוד הירושלמי חושפת אותנו גם למחלוקת מרתקת בין שני האישים שעשו את המהדורה – "מגיה העותק" רבי דוד פיצקטון, ו"מגיה הדפוס" רבי יעקב בן חיים ן׳ אדוניהו. "היה ביניהם מתח סביב מדיניות ההגהה, שהיה בו צד אישי וגם צד אינטלקטואלי. כל אחד מהם חשב אחרת על השאלה איך לתקן ספרים עבריים. המחלוקת ביניהם חזרה גם למחלוקות העתיקות בין אשכנזים לספרדים על הגהת הספרים, אבל לצד זה היא גם הייתה מחלוקת בין שני בני אדם. מצד אחד עומד רב קהילה אשכנזי, איטלקי, רבי דוד פיצקטון, אדם מבוגר יחסית שעובד לפי המסורת הימי־ביניימית שלא נרתעה מהגהת ספרים. מהצד השני ניצב רבי יעקב בן חיים ן׳ אדוניהו, מהגר צעיר מתוניס שהוכשר כבר בוונציה ועמד בסטנדרטים הפילולוגיים הגבוהים שהיו מקובלים בבתי הדפוס של ונציה. והוא אומר לעצמו על עבודתו של פיצקטון: 'מה זה צריך להיות? מה הוא עושה? הוא ממציא, צריך לעשות את הדברים אחרת'.
"יעקב בן חיים מנהל עם פיצקטון פולמוס מרומז שבספר ניסיתי לשחזר אותו, אף שבסופו של דבר הנוסח נקבע על פי הגהותיו של פיצקטון. יעקב בן חיים סידר את הטקסט באותיות עופרת, כתב שער יפה בארמית זוהרית וקולופון מאוד חשוב שאני מנתח בספר (הקולופון היה מעין "אחרית דבר" חגיגית ומעוצבת, שחתמה את כתב היד והכילה פרטים חשובים עליו; ש"פ), אבל בסופו של דבר הוא היה פועל שחור בבית הדפוס שגר בביתו של בומברג והיה בן חסותו. יעקב בן חיים גם היה זה שהפיק את מהדורת מקראות גדולות שהוציא בומברג, שהיא הבסיס לכל מהדורות ה'מקראות גדולות' עד היום, ואת מהדורת משנה תורה לרמב"ם שבה ניתן למצוא את עיקר העקבות של הפולמוס שאני משחזר".
סופו של יעקב בן חיים לוט בערפל, אך מעדויות שונות ניתן להסיק שכמה שנים לאחר סיום מפעלי ההדפסה הללו הוא המיר את דתו לנצרות. הרקע לצעד הזה לא ידוע, אך מההערות ששרבט בשולי גיליונות כתב יד ליידן, הכוללים ציטוטי פסוקים ושירים קצרים, ניתן ללמוד על הקשיים הנפשיים שחווה.
"מכיוון שזה היה כתב יד שאמור להיזרק בסיום העבודה לפח, בן חיים הרשה לעצמו לכתוב בשוליים כל מיני כיתובים אישיים, כמו מין גרפיטיז כאלו שמרססים על קירות בית שעומד להיהרס", מתאר מאיר. "לפעמים הוא מתפלמס עם פיצקטון, לפעמים הוא כותב שירים, קטעי פסוקים, לפעמים ציטוטים משירת ימי הביניים. הוא כנראה היה טיפוס מאוד בודד, אולי גם קצת דיכאוני. תחשוב על זה, תלמיד חכם עצום שגדל בתוניס ועובד עכשיו בתוך בית דפוס נוצרי, גר בביתו של בומברג. אני מניח שלא היה לו הרבה עם מי לדבר. הוא כותב דברים מאוד מרגשים, רמזים שאני מנסה קצת לפענח בספר".
מחקר כספרות, ספרות כמחקר
"דפוס ראשון" איננו ספרו הראשון של מאיר. לפני כשנתיים וחצי יצא לאור ספרו "נחמיה", רומן היסטורי הנע סביב אישיותו החידתית של נחמיה כהן, דמות שולית ומסתורית, שחי בתקופת שבתי צבי ואף פגש בו בנקודת זמן קריטית בחייו. "את נחמיה כתבתי הרבה לפני 'דפוס ראשון', בשנת 2012 כאשר הייתי בניו־יורק, ואז סיימתי אותו ושמתי אותו בתיקייה אחורית במחשב", מספר מאיר. "חזרתי לארץ, מצאתי מלגה לדוקטורט, כתבתי את הדוקטורט שהפך לימים לספר 'דפוס ראשון', ואחרי שהגשתי אותו, מתוך החידלון שכל כותב דוקטורט מכיר של רגע אחרי ההגשה, חזרתי לנחמיה והוא יצא לאור. כך שאמנם כתבתי את נחמיה לפני, אבל מבחינת הלו"ז הדברים התחברו".
כתיבת רומן היסטורי וכתיבת ספר מחקרי שונות זו מזו, אך מאיר טוען שהשוני איננו רב כל כך. "בנחמיה עשיתי תחקיר היסטורי מאוד רציני. קראתי כל מה שיכולתי, והיה אפילו איזה רגע שחשבתי שזה יהפוך להיות הדוקטורט שלי. חשבתי שאולי אפשר לשחזר משהו על חייו של בעל שם נודד בתחומי מזרח אירופה ההיסטורית. זה סיפור היסטורי יפהפה. הבעיה היא שיש מעט מדי חומר, וזה לא הצטרף אפילו למאמר, ואז בשלב מסוים כשלא מצאתי חומר התחלתי להמציא. חלק מהתרגיל שנתתי לעצמי היה לכתוב רומן היסטורי שיעמוד בסטנדרט היסטורי מאוד גבוה. אין כמעט דמות בנחמיה שהיא מומצאת, אולי מלבד התוכי. כמעט כל הדמויות מבוססות על עדויות היסטוריות, כמעט על כולן אנחנו יודעים משהו ממקורות שונים, וכמובן הוספתי מדמיוני. חלק מהעבודה הייתה של חשיפה וחלק של שזירה, אבל כל העבודה ההיסטורית נועדה לשרת את המהלך הפנימי, הנפשי, שעובר על נחמיה הדמות. לעומת זאת בכתיבה היסטורית המטרה היא התיאור ההיסטורי עצמו, והנרטיב, הדמויות ואפילו הפסיכולוגיה, נועדו לשרת אותו".
דמותו של נחמיה, שפעלה בעולם כ־130 שנה אחרי האירועים המתוארים ב"דפוס ראשון", מתקשרת אף היא לעולם הערכים שבא לידי ביטוי בחיבור המחקרי של מאיר. "נחמיה הוא בעל יצר גדול מאוד, אבל הארוס שלו לא מופנה כלפי נשים וכסף אלא כלפי ידע וספרים. במובן הזה תשוקת הידע, תשוקת הספרים, התשוקה לבית הדפוס, היא משהו שהוביל אותי. הרגע היצירתי קורה בתוך גבולות מאוד קשיחים של ההיסטוריה. זה מה שקרה בנחמיה וזה מה שקורה, גם אם באופן אחר, בספר החדש שלי. נכון שהכלים הם אחרים, אבל בבסיס יש פה משהו דומה.
"אני חושב שכותב מקצועי צריך לדעת לעבוד בז'אנרים שונים – לכתוב ציוץ בטוויטר כמו שצריך, לכתוב אופרה כמו שצריך, כל מקום וגבולות הגזרה שלו. בסופו של דבר גם בעולם המחקר, כאשר אני יושב על מאגר של נתונים כמו אלה שכתב יד ליידן סיפק לי, הרעיונות הטובים ביותר באים במקלחת. זו כן עבודה שדורשת יצירתיות. זה עולם אחר שהמטרה שלו אחרת, ועדיין הרגע היצירתי קורה כאשר כבר יש לך נתונים ויש לך את הרקע. היצירתיות מקבלת מסגרת קשיחה, והדמיון עובד בתוך סד".
