ספרו של חוקר המקרא והיהדות מיכאל פישביין, "לב נכון: תאולוגיה יהודית", מציג את שיאה של דרך מחקרית מפוארת; זהו רגע של מעבר מהתבוננות על היצירה הדתית היהודית, להצטרפות יוצרת אליה. ספרו מצטרף למאמץ שמתפרש על פני העשורים האחרונים, המנסה לבטא את טיב העמידה של בני אנוש בפני הבורא ורואה בהנהרת עמידה זו מפתח לעבודתם הדתית. המחבר מפתח תפיסה של עבודת ה' שבמרכזה תודעה תיאולוגית מפותחת היונקת מיסודות התורה, הן שבכתב כדבר ה' המתגלה, והן שבעל־פה כמפתח לעבודה לשמה.
ההתבוננות הזו מכונה בכותרת הספר "תאולוגיה יהודית". במבט ראשון, המונח תאולוגיה עשוי לעורר תמיהה אצל הקורא העברי. האם היהדות היא בכלל תאולוגיה? צורה לועזית זו אינה מצויה לא אצל הרמב"ם ולא אצל הרמב"ן, ולא בכתיבתם של יתר מניחי היסוד להתבוננות הדתית היהודית. זאת ועוד, במאה השנים האחרונות התהדרו לא פעם פילוסופים יהודים, חילונים כדתיים, בכך שהם כלל לא עוסקים בתאולוגיה – שאותה הם זיהו כתחום דעת נוצרי מובהק. הוגים יהודים רבים סברו שהמצווה והפעולה – לא האמונה והדוֹגמה – הן היסוד לעבודת השם היהודית.
פישביין ממליץ למעשה ליהדות לוותר על הפוביה התאולוגית שלה. אם פונים לחיבורי יסוד יהודיים בימי הביניים, כמו ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי או מורה הנבוכים לרמב"ם – שנכתבו בערבית – נמצא כי חיבורים אלה מכנים את תחום עיסוקם "עִלְם אל־אלהי" – "חכמה אלוהית" או מדע אלוהי. החוכמה האלוהית אינה עוסקת רק בהבנת פעולות הבורא, אלא משמשת כינוי למטפיזיקה בכלל – לעיסוק בהוויה ובהיות כענף מחקר מדעי. תאולוגיה בחיבורים הימי־ביניימיים אינה רק הדיבור על אודות האלוה והאלוהי, אלא העיון המושגי, המושכל, בעניינים אלו.
מנקודת מבט זו, ההבדל בין תאולוגיה לפילוסופיה הוא הבדל רטורי אך לא תוכני. תאולוגיה היא המונח היווני שבו אנו משתמשים להתבוננות בחיינו כבני אדם העומדים בפני ה', ובמאמץ ליטול אחריות על עמידה זו: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". המשימה התאולוגית, טוען פישביין, "אורכה חיים שלמים; מיקוד הולך וגובר בעומק החיים ההולכים עדי מוות… להתגבר על מקסם הקיום העירום, להקיץ מן התרדמת ולהתעורר אל המתיקות השופעת בלב הדברים המגיחה מתהומות האלוהות" (202).
בירור ניאו־חסידי
אך ניכוסו של פישביין את המונח "תאולוגיה" כתחום דעת יהודי, מבטא בכל זאת שינוי משמעותי. בעולם היהודי המסורתי הייתה התאולוגיה מקבילה למדעי הטבע, ולאמות המידה לתיקוף של ידע ואמת המקובלות במדעים אלו. החיבורים היהודיים הגדולים של הפילוסופיה והקבלה מציגים, מתוך הגיונות יהודיים, את דרך העיון במדע בכללותו, ואגב כך מנחילים לעברית מונחי יסוד להתבוננות עיונית. בעקבות ספר המדע של הרמב"ם, למשל, השתרש השימוש במילה "מדע" במובן של חכמה עיונית מוסדרת ובעלת מתודות־תיקוף.
לעומת התאולוגיה היהודית המסורתית, העיסוק התאולוגי במאה האחרונה הוא עיסוק אתִי וקיומי. בירור אמוני זה נתפס כהכרחי לעבודה תמה של האדם בעולם. מודעות עצמית תאולוגית מאפשרת לשלב את המצוות בחייהם של בני אנוש כבעלי צלם א־לוהים. ברבים מבתי הכנסת בעולם חקוקות מעל ארון הקודש המילים "דע לפני מי אתה עומד". תפקידה של תאולוגיה הוא לכוון אותנו להיענות לקריאה ולתביעה הזו. מנקודת מבטה, בירור פרטי החובה ההלכתית הוא תנאי הכרחי אך אף פעם לא מספיק, לעמידה ראויה של בני אנוש לפני הקודש. כדברי משנת מנחות (יג, יא), "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את דעתו לשמים".
תרומתו הגדולה של פישביין היא בניתוחו את טיב העמידה היהודית השואפת לאחד תודעה ופעולה. לדעתו, העמידה הדתית הזו עומדת ביסוד הדגש היהודי על עבודה ומצווה. הכיצד? במסורת ההלכתית אפשר לאתר שתי הבנות שונות של כוונה. המושג הראשוני של כוונה נוגע להבנת זהותה של הפעולה כמצווה. המשנה מלמדת כי מי ששמע קול שופר אך נדמה היה לו ששמע צפירה, לא שמע תקיעת שופר; מי שקרא את הפסוק "שמע ישראל" בעודו מגיה ספר תורה, לא קרא קריאת שמע. בדוגמאות אלה, המודעות לזהות הפעולה מכרעת למילוי החובה. דרישה זו מאפשרת לפתח תפיסת כוונה עשירה יותר, שבה הכוונה קשורה לא רק לזהות הממשית של פעולת המצווה, אלא נוגעת לזירה הרוחנית של המפגש בין האנוש לאלוה. הביצוע הנאות של פעולת המצווה בעולם, על ממדיה הקונקרטיים והמסוימים בזמן ובמקום, יוצר את מרחב הקודש. הבנה כזו הופכת את ההיענות למצווה למפגש עמוק יותר של רצונות.
חכמים רבים, מהרשב"א בברצלונה ועד רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, הפנו את תשומת הלב לכך שהכוונה הכרחית עבור התפילה: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת לפני תפילתם כדי שיכוונו ליבם למקום" (משנה ברכות ה, א). האם איכות זו של התפילה עשויה לשמש פרדיגמה לכלל חיי המצוות? השאלה הזו היא מעין נייר לקמוס שדרכו מתחדדים הבדלים בין גישות יהודיות מתחרות. בעוד שישנן גישות המדגישות את הציות למצווה כעיקר החיים היהודיים, הוגים יהודיים שונים הדגישו כי פעולת המצווה, חרף היותה הכרחית, אינה ממצה את גישת בני אנוש אל הקודש.
לגישה זו, המושרשת במחשבתם של הוגים מרבנו בחיי אבן־פקודה, בן אנדלוסיה מהמאה הי"א, ועד הבעל שם טוב בעת החדשה, מצטרף פישביין. ספרו של פישביין הוא בירור ניאו־חסידי של העבודה המכוּונת. כותרת הספר, "לב נכון", מהדהדת לשון מקרא: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ־לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהילים נא, יב). בחירה זו משתלבת היטב עם המדרש, "שאין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב, שנאמר 'תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ'" (תוספתא ראש השנה ב, ז). המדרש קושר את הכוונה להכנה הנאותה של התפילה, הכנה שהיא עצמה כבר חלק מהמפגש של האנושי והאלוהי. כוונה איננה פעולה מנטלית או קוגניטיבית, אלא קשורה לאפיון של טיב ההתייצבות המוגדר כעמידה למצווה.
אל דתיים וחילונים כאחד
הכוונה שדורש פישביין קשורה אפוא לאופן שבו האדם נוכח בעמידתו ובפעולתו. כותרת הספר המקורית באנגלית, Attunement Sacred, מפורשת יותר. לתואר הפועל שבו משתמש פישביין יש שני משמעים באנגלית: הראשוני יותר הוא כוונון של כלי נגינה, כך שישמיע צליל מכוון מבחינת גובה, סולם ודיוק מבחינת הטונאליות וההרמוניה; משמע מאוחר יותר הוא קשב. לב נכון לקראת האלוה דורש אבר מכוון באנוש כצלם אלוהים מכוּונן, המסוגל להרמוניה ונכון לקשב אל הקודש. התייצבות מכווננת לדעת פישביין היא בעלת פוטנציאל משנה חיים. כוונה – מאמץ ההתייצבות – מעצבת את עצם היותנו בעולם, בכך שהיא פותחת אותנו כלפי הייחודיות של ההופעה ברגע ובמקום. כל הילוך מכוון בעולם הוא היפתחות בפני ההתגלות של בריאת הקב"ה בייחודה, באופן שלא נראה כך מעולם.
התאולוגיה שמציע פישביין היא אפוא קריאה אל הכאן והעכשיו, הפונה אל דתיים ואל חילוניים כאחד. הבת קול היוצאת מסיני מדי יום ניצבת לפתחנו, אם רק נקשיב לה. כך מסביר פישביין את הכרזתו של א־לוהים הנגלה למשה בסנה, "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה": "הקשר בין השם ובין הסנה שבער לעיניו של משה היה אך רגעי, אך האמת שבה נוכח פשטה הרחק מעבר לרגע זה. מן הבחינה האלוהית, א־לוהים 'יהיה' כאשר יהיה, נאמר לנו ולא ניתן להוסיף על כך דבר. מן הבחינה האנושית, על האדם פשוט להיות ניעור וקשוב לשפע שמכל עבר, שכן אין במקום זה ממש, עלי אדמות ועלי רוח, שוכנת פעולת האלוה" (75).
הספר טוען בזכות תיאולוגיה יהודית המזמינה את העובד, כמו בתפילה המכוונת, להתערות בקודש בבחינת הופעה אלוהית. הוא קורא לנו להיפתח תדיר כלפי המציאות הסובבת, כלפי העולם כבריאה. הכוונה הדתית אינה קוראת לנו להתנכר מהעולם ולהתכנס לתודעה פנימית מדומיינת של מפגש עם האלוה. להפך: היא מזמינה את האדם להתערות בעולם כמאזין, כרואה וכמתקן. בשגרת חיינו "פיתחנו כלפי העולם הסובב אותנו סיבולת חסרת מחשבה, אך בכוחו גם לשמש לנו בית נאמן לחיים של תשומת לב מרוכזת, מכוונת, ממוקדת בעצם טבעם וטעמם של החיים".
קריאתו של פישביין אינה דורשת וירטואוזיות של עילית רוחנית, ואינה מניחה מלומדות יוצאת דופן בעולם היהודי. היא פונה לכל אדם המבקש ליטול את העמל האתי של העמידה בעולם בכובד ראש. המאמץ הזה מכריח אותנו לקשב מוסרי ולראיית סבל סביבנו, שהרי מהות ההתכוונות גלומה בתביעת התורה "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, ג). ההתעלמות היא היפוכה של היהדות המכווננת, המביאה לניוון החיים הדתיים והאנושיים כאחד.
פרופ' מנחם לורברבוים מלמד בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל־אביב ועמית מחקר במכון שלום הרטמן
