ברשימה הקודמת התחלנו לראות את הרבגוניות שברעיון המשיחי ואת האפשרויות השונות להבנתו. בצורה פשטנית מיקמנו את הרעיונות השונים על שני צירים: הציר ההיסטורי והציר המטא־היסטורי. הציר ההיסטורי מדבר על גאולה במסגרת העולם הנוכחי – גאולת עם ישראל והעולם כולו; הציר המטא־היסטורי מדבר על התגברות על הרוע הטבוע בעולם ועל המוות. גאולה כזו היא מחוץ למסגרת הטבע כפי שאנו מכירים אותו בעולמנו.
ואולם, דגם זה איננו שלם. מחוצה לו נשארה קבוצה שלמה של גישות שנטרלו את המשמעות ההיסטורית של רעיון הגאולה וגם את המשמעות המטא־היסטורית. המרכזית שבהן, שאותה הזכרתי בקצרה ברשימה הקודמת, היא הגישה של המיסטיקה היהודית ולאחריה החסידות. הם הבינו את הגאולה לא כשינוי ההיסטוריה ולא כשינוי קוסמי, גם לא כתקווה לעולם רוחני שמעבר לחיים בעלם הזה. החוויה המיסטית שאליה הם כיוונו היא חוויה שאפשר להגיע אליה בעולמנו זה, והיא יכולה להביא את הנפש לגילוי העולם האמיתי. זו הגאולה האמיתית. לגישה מיסטית זאת יש מקבילה בעולם הגותי אחר – באקזיסטנציאליזם. כך למשל הרב י"ד סולובייצ'יק, נציג בולט של האקזיסטנציאליזם הדתי, מגדיר מוקד נוסף של הגאולה. הגאולה היא המפגש עם הא־לוהים, מפגש המוציא את האדם מבדידותו הקיומית.
לא רק כאן ועכשיו
גישות אלו אינן שוללות את קיומו של ממד היסטורי בגאולה העתידית, זאת בניגוד למשנתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל. ליבוביץ היה ללא ספק הלוחם הגדול כנגד הרעיון המשיחי, והיו רבים שהיללו אותו על כך. למשל, קבוצות פוליטיות שגייסו אותו למאבק נגד מה שהם ראו כרעיונות משיחיים מסוכנים בציונות הדתית. אולם הם לא שמו לב לדבר חשוב מאוד. באופן מפתיע, מתוך דבריו של ליבוביץ השולל את הרעיון המשיחי ההיסטורי, ניתן ללמוד את החיוב – עיקרון משיחי הטבוע בדבריו ומזכיר במידת מה את המשיחיות של המיסטיקה ושל האקזיסטנציאליזם. וכך הוא כותב בספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל":
הדת, כתורה ומצוות, גואלת את האדם מכבלי הטבע… שחרור מכבלי הסיבתיות הטבעית מחוסרת המשמעות. אדם זה החי בעולם ההלכה… אינו מתנהג לפי הנתונים הטבעיים בלבד, ואין חייו פרי גורמים טבעיים בלבד הפועלים בכלי גופו ובנטיות נפשו כחיי הבהמה. כי אם הוא המעצב את חייו. זאת אומרת, הוא אוטונומי במובן המדויק של המילה… ורק יצור אוטונומי ראוי לשם אדם… זה כוחה וזה גדולתה של הדת כהלכה המוציאה את האדם מעולם ההכרח הטבעי לעולם של בחירה, כוונה ומגמה.
דברים אלו של ליבוביץ אינם אלא חזון משיחי, אם כי בצורתו המינימליסטית והבסיסית ביותר. זהו עיקרון המחייב אותנו לשפוט את המציאות ולקבוע שאכן יש בה רע, ונגדו יש להילחם. אלו שהריעו לליבוביץ על התנגדותו הנחרצת לתרגום היסטורי כלשהו של הרעיון המשיחי, לא הבינו את הפער הקיים בינו לבינם. הם הריעו למה שהיה נראה להם כהרס האמונה בכל דבר שמעבר לאינדיווידואליות המוחלטת ולשאננותם של החיים הטובים והדשנים, שכל אוטופיה עלולה לסכן. אך האמת היא שליבוביץ כן האמין ברעיון משיחי. עבורו, משמעותו של רעיון זה היא קיום תורה ומצוות, אך גם ביקורת על המציאות. ביקורת תמידית ובלתי מתפשרת. זהו ניגוד מוחלט לתזה החילונית־ליברלית של אני, כאן ועכשיו.
ליבוביץ הביע את העיקרון הזה בפירוש דקונסטרוקציוניסטי על העיקר הי"ב של הרמב"ם, כפי שהוא מנוסח בעיבוד המצוי בסידור התפילה: "אחכה לו בכל יום שיבוא". כך קוראים אנו בסידור, וכך למדנו את חובת התקווה המשיחית התמידית אף ברגעים הקשים ביותר בהיסטוריה. אולם ליבוביץ מפרש מילים אלו באופן מפתיע: לפי פירושו, באופן פרדוקסלי, חובת תקווה זאת אינה יכולה להתממש, מאחר שאם יבוא המשיח יגרום הדבר לביטולו של עיקרון זה. זהו אכן פירוש מחוכם, אך כנראה לא נכון. אולם כאן רואים אנו שוב את העיקרון שמלמד אותנו ליבוביץ על הביקורת המתמדת אל מול המציאות: אסור לנו לקבל את המציאות כפי שהיא.
החמור והגזר
רעיון שלילת הגאולה שפותח על ידי ליבוביץ זכה להסכמתם הנלהבת של הוגים רבים. הספרות והתיאטרון הישראליים אף הפכו את המשיחיות למקור השלילה והסכנה. ליבוביץ אכן נאבק נגד סכנותיו של הרעיון המשיחי ונגד משיחיות השקר שהביאה עלינו טרגדיות קשות, והוא עשה זאת תוך סירוס כל רעיון של גאולה. ולמרות זאת, ליבוביץ מדבר על רעיון של גאולה. הוא מלמד אותנו שיש אידיאל משיחי, אך הוא לא ניתן כלל למימוש.
משל למה הדבר דומה? לגזר ולחמור. הגזר קשור לפני החמור במקל, החמור מנסה להגיע אל הגזר, אך אין הוא יכול להגיע אליו. אילו היה החמור מגיע לגזר, אזי אחת משתי האפשרויות היא הנכונה: או שהגזר איננו הגזר האמיתי, או שהחמור יפסיק לנוע. כך גם הרעיון המשיחי. הוא נשאר תמיד חזון. מימושו הוא חילולו. בלשונו של ליבוביץ: "אני מאמין באמונה שלמה שיבוא המשיח. י־בוא, בלשון עתיד. מהותו של המשיח היא שהוא יבוא. לא שהוא פה".
אנו נדרשים אכן להילחם נגד מי שעלולים להפוך את רעיון הגאולה למשיחיות שקר, אך גם כנגד הצד השני, אלו המתלהבים מהשלילה של פרופ' ליבוביץ וכורתים איתו ברית לא קדושה. אנשים אלו מתנגדים לעתיד מפני שהם רוצים את הכאן והעכשיו שלהם, בעוד שהרעיון המשיחי פירושו פסילת ההווה ופסילת המציאות העכשווית. אולם כפי שראינו, יסוד משיחי זה קיים בהגותו של ליבוביץ, אך איננו קיים אצל אלו המאמצים אותו בחום.
ליבוביץ צודק אולי כאשר הוא מצטט דעות שונות שמהן הוא מסיק שתיתכן יהדות ללא חזון משיחי, אולם יהדות כזו לא תהיה שלמה. הרעיון המשיחי איננו רק פתרון לחלושי אופי הזקוקים לו. פירושו הוא שהיהדות יכולה לשנות עולם. הרעיון המשיחי איננו משימה לאדם הבודד, עבורו האתגר הוא קיום מצוות. הגאולה היא, כביכול, האתגר של ריבונו של עולם. האם תשנה את העולם? האם תעזור לנו לשנות את העולם? מכאן שמהותה של המשיחיות היא תקווה. אין התקווה מדריכה אותנו בדרכנו באופן מעשי ובהחלטות המציאותיות, אבל היא חייבת ללוות אותנו. ההיסטוריה היא דיאלוג בין שניים – בין האדם לקב"ה. פירוש הדבר הוא שדווקא אמונתנו ברעיון המשיחי מאפשרת לנו לדבוק בפוליטיקה תבונית ולהאמין שהקב"ה יקיים את הבטחתו.
