פרשת ראה היא ראשונה מבין שלוש פרשות עמוסות בנושאים הלכתיים. מצוות רבות יימנו בפרשות אלה. המצוות נתפסות בדרך כלל מתוך פרספקטיבה של חובה, של גזירת מלך. הקב"ה מצווה ואנו מצייתים. אני מבקש לערער מעט את התפיסה הזו. אין ספק שיסוד של חובה קיים במצוות ה', אולם אימוץ פרספקטיבה זו בלבד מחמיץ פן אחר שלדעתי עולה בפרשתנו, ואני מבקש להאיר אותו באמצעות סוגיה אחת: אכילת בשר, וזיקתה לבשר הקורבן.
כבר בציווי לנח אחרי המבול אנו מוצאים מצד אחד היתר גורף לאכול בשר "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב" (בראשית ט, ג), יחד עם ההגבלה מפני אכילת דם. בפרשתנו אנו מוצאים הגבלה נוספת: אכילת בשר קשורה קשר הדוק למקדש. הקרוב למקום המקדש איננו רשאי לאכול בשר מבהמה שאיננה מובאת קורבן לה', ורק מי שמתגורר רחוק מן המקדש רשאי לאכול בשר כאוות נפשו. מהי משמעותה של הגבלה זו, ומדוע היא מתבטלת כאשר האדם גר בריחוק מן המקדש?
להבנתי, ישנו צד שווה בבית המקדש ובאכילת בשר. בשתיהן קיימת אוות נפש, רצון ובחירה. על בית המקדש נכתב "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", ועל אכילת בשר נכתב "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". בית המקדש הוא המקום הנבחר על ידי ה', ולאו דווקא המקום אשר ציווה ה'. הבשר הוא הדבר הנאכל מתוך תאווה, ולאו דווקא מתוך צורך.
גרסה מעניינת לצמחונות
התורה איננה מציינת בשום מקום מהו מקום המקדש, וירושלים איננה מוזכרת בתורה כולה. מקום המקדש איננו קדוש מעצמו; קדושתו תלויה בבחירה האלוהית ונגזרת ממנה. אבחנה זו מודגשת ומצוינת חמש פעמים בפרשתנו: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יב: יא, יד, יח, כא, כו). למקום עצמו אין ערך מלבד העובדה שהקב"ה בחר בו. משמעות הדברים היא שקדושת מקום המקדש וחיבתו תלויים באהבת ה', בעובדה שזהו המקום שזכה לבחירת האל, ואין זה משנה כלל מדוע בחר בו ה'. עם ישראל מצווים ללכת אחר בחירת הקב"ה, כאהובה אשר רצון דודה יקר לה. זו המשמעות המלאה של דברי הנביא: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).
כך גם באכילת בשר. ארבע פעמים חוזרת התאווה בהקשר של אכילת בשר; תאווה, שהתורה מעניקה לה בפרשתנו לגיטימיות. כל זאת אף שאכילת בשר בתאווה מוזכרת באופן ביקורתי מאוד בפרשת העם המתאווים: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (במדבר יא, לג).
לתאווה אין הערכה רבה בתורה, אך בפרשתנו היא שמעניקה את ההצדקה לאכילת בשר. אציין שרבי אלעזר בן עזריה אף למד מדברי התורה הללו את הדברים הבאים: "לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון" (ספרי דברים פרשת ראה פיסקא עה). אינטואיציה זו מהווה גרסה צמחונית מעניינת. היא מתנגדת לתזונה יומיומית המבוססת על בשר, ומצדיקה את אכילת הבשר אך ורק כאשר זו באה להשקיט תאווה מתפרצת. על כל פנים, הבחירה והתאווה מודגשות שוב ושוב בפרשתנו, ולדעתי לא בכדי. אסביר את הדברים.
הבחירה האלוהית והתאווה האנושית קשורות זו בזו משום ששתיהן נובעות מתוך יוזמה עצמית. מותר להתאוות, אבל אך ורק אם התאווה משולבת בבחירת האל. אכילה במקום שבו בחר ה' מצביעה על אכילת בשר העומדת בזיקה לאל. כל זאת, כאשר מתגורר האדם בקרבת מקום למקום הבחירה. המתגורר רחוק ממקום בחירת האל, תאוותו איננה מעידה על ריחוק מן האל ועל התעלמות ממנו.
לא רק מילוי חובה
הקשר הפואטי בין בחירת האל ובין תאוות האדם, והצורך לקשור בין שניהם במפגש של רצונות, בכך שאכילה מתוך תאווה מותרת רק במקום שגם האל התאווה אליו, מצביע על רובד חשוב בקיום המצוות. מצוות אינן מילוי חובה בלבד. תפקידן הוא הזדהות עם האל ועם טעמו, עם הדבר שהאל בוחר בו. האל והאדם קשורים זה לזה מתוך מאוויים, בחירה, רצון ואף תאווה. לא מתוך הוראה שרירותית.
ניתן לעמוד על כך מן העובדה שמצוות מסוימות מתוארות בחומרה משום שהאל מחשיבם כתועבה. התועבה היא בעיני האל ולאו דווקא בעיני האדם, כפי שנאמר בפרשת התוכחה: "יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (ויקרא כו, מג). עם ישראל איננו נענש משום שאיננו ממלא את חובתו בקיום המצוות, אלא על כך שבמצוותו של הקב"ה "געלה נפשם". מצוות צריכות להיות אמצעי של מפגש בין הטעם האלוהי ובין טעמו של האדם. לא רק מילוי חובה.
ברם, החידוש באכילת בשר הוא שאין מדובר רק ברובד נוסף. מדובר ברובד מהותי. זו הסיבה שאין סיבה להימנע מאכילת בשר כאשר המקום רחוק. אכילה שאיננה יכולה להיות מתואמת עם המקום שבחר ה' איננה אסורה. ההתאמה בין הבחירה האלוהית והתאווה האנושית היא המגדירה את המצווה ואיננה רק רובד שולי שלה. המצוות צריכות להיעשות מתוך תשוקה אל האל, מתוך רצון להתקרב אליו. לא רק מצוות עשה, אלא אף מצוות לא תעשה. כך ממלאות המצוות תפקיד של דבקות באל. הן מקום המפגש לא פחות מן התפילה.
