הילד דתל“ש מזמן. הוא כבר אבא בעצמו, ומגיע אלינו (איזה כיף). הוא אוכל בשרי, אחר כך בא לו קפה. ואני מתלבטת: איך צריך להיראות הבית שלי? האם צריך להיות לו נוח לשתות אצלנו את הקפה, שהרי יותר מכול אני רוצה להיות בית לילדים, או שאצל אבא ואימא שומרים כשרות, לפחות למראית עין? ואולי כשרות היא בכל זאת מיומנות שטבועה בו, כך שזה לא חייב להיות מאמץ בעבורו? האומנם כך אשמור על הזיקה הזו בתוכו, או דווקא אפגע בה?
ועוד: האם המוטיבציה שלי חינוכית, או שהאמת היא שמראה החלב בקפה צובט את ליבי, ואם להיות כנה עלי להודות שהצבת הגבול היא למעני? אם כך, אולי מחיר הכפייה יהיה כבד מדי, וכדאי להזכיר לעצמי שעם הזמן אתרגל ואקבל את הקפה, כמו שקיבלתי באהבה דברים אחרים. אבל אולי דרושה עקביות? או שמא עקביות היא אוברייטד? ומה נכון בטווח ארוך, כאשר אני כבר לא רק אימא אלא גם ראשת שבט שהולך (ב“ה) ונרקם?
בדברים הבאים אפרוש את המסע הפרטי שלי כאימא שומרת מצוות לילדים דתל“שים שוויתרו על אורח חיים הלכתי. הדיון נוגע אמנם ברגשות, אבל אלה נובעים מערכים, אמונות ותפיסות חברתיות שאני מבקשת לברר. באמצעות התבוננות במסע הפרטי אני מבקשת לתת שפה ומילים לתהליכי שינוי העוברים על הציבור הדתי ולשאלות על הרחבת גבולותיו.
כשמדברים על הורות לדתל“שים, צריך להתחיל מן ההתחלה. מהמחשבה שלא מפסיקה לנקר כאשר מתברר לך שהילד, נניח, נוסע בשבת. דורי דורות שמרו יהודים על קיום מצוות בתנאים קשים מנשוא, חיו חיים יהודיים מלאים ואף הקריבו את חייהם, והנה הגיע תורי ונכשלתי. אצלי זה נעצר. הבן או הבת שלי שמטו את הלפיד. והרי לא פעם נדמה כי העברת הלפיד הזו היא שנותנת משמעות לחיינו. והדברים מערבים צער וכאב, אכזבה, אשמה וכעס. ההתמודדות עם אלה דורשת עבודה פנימית שאורכת זמן, וצריך להסכים לשהות בה כדי להצליח להתבונן אל מה שמעבר לה.
אני חוזרת אל דברים שכתבתי לעצמי לפני שנים, וזוכרת היטב את עוצמתם באותה עת:
אני מגלה שלאשמה פנים רבות: שלחצתי יותר מדי, שלחצתי פחות מדי, שלא נתתי דוגמה אישית כראוי, ש“אבא שלו“, ששלחתי לישיבה שטעתה בגדול, ששלחתי לתיכון תורני, שהיישוב לוחץ. ולצד האשמה יש אכזבה. הבן שלי לא יהיה ב“עתניאל“ או ב“שיח“, ואיך זה יכול להיות, הרי הוא מעולה בגמרא, ויש לו את העדינות ואת ההתפעמות מרוח. ויש גם בושה בורגנית, שמשווה בין הילד שלי לזה של השכנים שהולך למנחה במניין או קורא בתורה, שמחליט להישאר עוד שנה בישיבה לפני הצבא. והבן שלי לא.
(בימים ההם חשבתי גם: “ואולי עוד לא נאמרה המילה האחרונה“)
אני קוראת ונזכרת בחוויית הבושה, והיא – תודה לאל – הייתה הראשונה לחלוף. אולי משום שעצם המחשבה על הדברים החשובים בחיי במונחים של בושה מִשְּׁכֵנִים מעליבה אותי, ואולי מפני שבתוכי אני מזהה דתיות עם חירות, כלומר בחירה חופשית באמת, מנותקת גם מנורמות חברתיות (ומיד חולפת מחשבה: “מי צריך כל כך הרבה חירות אם זה מחירהּ?“).
כיבוד הורים ומשאלת האותנטיות
מתוך ההתחבטויות ותנועת הנפש אני מביטה אל הורי, אל הדרך שבה גידלו אותי, ומתוודעת אל הפערים בינינו, כלומר על הדרך שאני כאימא חוצבת באופן שונה מהם. לאורך שנים רבות היראה מאבי והכבוד אליו הכתיבו את טיב הקשר. היראה יצרה מרחק מובנה, והחלל בינינו התמלא בערכים שהוא ביקש להנחיל, ואליהם – כך היה לי ברור – עלי לשאוף. חלפו שנים עד שהעזתי לבטא את הביקורת, את הפקפוק שלי בתפיסת עולמו ביחס לאמונת חכמים או סגולת ישראל, בלי להפחית כלל מהכבוד והאהבה שאני רוחשת לו. ידעתי שזה יאכזב אותו (ואגב, ברור לי שהיראה ממנו היא כאין וכאפס בהשוואה ליראה שלו מאביו, סבא שלי ז“ל).
לא אכחיש, יש בי דאגה. אני רוצה שהנכדים שלי יהיו בני בית בעולם היהודי, בדקדוק הפנימי שלו, ואני חוששת מֵהַבּוּרוּת של חינוך ממלכתי. האם זה בהכרח תג המחיר המוצמד לוויתור על ההלכה? האם יצליח הדור הדתל“שי, הצעירים ש“על הרצף“ יחד עם מדובבי המסורתיות, לייצר אלטרנטיבה?
מדובר בעניין דורי. בחברה מסורתית, כבוד לאב התבטא ביִרְאָה שיש בה מרחק וצייתנות, בבחינת “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו“. מנקודת המבט של ילד, משמעות הדברים היא שמחשבותיו הכמוסות הן פגיעה באב, והסתרתן היא הגנה על ההורה. במצב כזה, אסטרטגיה של Don't ask don't tell היא דבר מתבקש.
גילום נוגע ללב של גישה זו פגשתי בביתו של חבר ילדות דתל“ש, שאביו הוא מאנשי המעלה שהכרתי בחיי. ברגע שהבן נכנס לבית ההורים, גם כשהוא כבר אבא לילדים בוגרים, הוא עוטה עליו בטבעיות ובחיבה את המחויבות להלכה. הוא לא יזכיר שנסע בשבת לטיול או שקפץ למכולת פתוחה. כך נוהגים גם ילדיו שהתחנכו בבית ספר ממלכתי. מבחינתו, הצנעה זו היא ביטוי טבעי לכבוד להורים.
מצד שני, לתפיסה זו יש לא פעם מחיר כבד. הוא עלה בתגובות שוברות לב לדברים שכתבתי בנושא ברשת חברתית. הנה למשל: “אמא שלי ביקשה ממני בגלוי ובאופן כנה אם אני יכולהי לשמור את זהותי והווייתי בסוד. למענה, כדי לשמור על כבודה. פעם יחידה נשברתי מולה וביקשתי שתפטור אותי מן הגלות הרגשית. הניצוץ האימהי הבהב לרגע קט בליבה, ולאחריו כבה כשהחליטה שזה למעלה מכוחה. איבדתי את אמוני בה, והלכתי לחפש את אלוהים“.
אחרת כתבה: “ברור לי שבבית הוריי אני שומרת כשרות וגם לא אדליק אורות בשבת, אבל הסיבה לכך קשורה לזה שלא באמת מקבלים את היותי דתל״שית. אני זהירה לא להכניס יותר מדי מהחיים האמיתיים שלי לבית. גם כאשר בהדרגה מקבלים אותי יותר, נשאר העניין של מראית עין שתמיד היה כל כך חשוב“.
נקודת המבט של הילדים שבגרו מאתגרת את כיבוד ההורים כפי שהוא מובן על ידי ההורים עצמם. עולה כאן משאלה לקשר שיסודו לא בניסיון לרַצות ולעמוד בציפיות אלא בכנות והכלה. עולה כאן געגוע לאותנטיות ואינטימיות. זהו מרחב יחסים אחר מהאתוס המסורתי של כיבוד ההורים, בבחינת “לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו“ (בבלי קידושין לא, ב).
תנועה הורית לעבר עמדה כזו אינה פשוטה. הנסיגה מעמדה של אכזבה וכעס כלפי ילד דתל“ש תובעת זמן וקשה לזרז אותה, במיוחד כשהכעס (גם בגרסתו הכבושה) מייצר מרחק. אולם עם חלוף הזמן, הרגשות הקשים נסוגו. נזכרתי כמה חשוב לי שילדיי יהיו נוכחים במלואם במפגש בינינו, שלא יגנו עלי מפני עולמם ומחשבותיהם. עם השנים הבנתי: כל עוד אכזבה ממלאת את החלל בינינו, זה לא יהיה אפשרי. לאט, ברצוא ושוב, אני מתרככת.
כעת, המילים העתיקות מספר משלי, “עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה“, מעוררות בי אי נחת. אף שביסודן מונחת חמלה רבה, הן כמעט מקוממות: האהבה אינה מכסה אלא משנה את המבט, ומה שבתחילה נחווה כ“פשע“ כבר אינו כזה. כאשר שבים הקשב והסקרנות, מסתבר שהתהליכים האישיים הנוגעים לדתל“שיות מעורבים בעניינים עקרוניים ורחבים יותר: חשבון עם החינוך הדתי והנוקשות שלו, ושאלות על רלוונטיות וחופש, אותנטיות ושמרנות.
מה קרה לי ומה נכנס אל השיחה כאשר הכעס חלף והאכזבה והכאב נסוגו? אודה על האמת, התובנות שלי מלאות סתירות והתרוצצות. הרגשי נוגע בערכי, הציבורי במשפחתי והתובענות בוויתור ובענווה. אני נזכרת ברב שג“ר שכתב אודות האומץ (אולי ההכרח?) לחיות בתוך הסתירות (שברי לוחות, עמ‘ 207־202).
בין ירידת הדורות לתיקון עולם
הרכות החדשה קשורה לא רק למשך ההתמודדות עם הדתל“שות, אלא גם בשינוי המשפחתי: הפכתי לסבתא, והסבתאות נוספה על האימהות ושינתה אותה. סבא וסבתא מחזיקים את האוהל המתרחב של השבט המשפחתי. פעימות מעגל השנה ומעגל החיים מנהלות אותו, והוא מבקש להיות פתוח לבחירות השונות של הצאצאים התרים אחר מסלול חייהם. רק תבואו. זה שלב בחיים שבו אפשר (וקל יותר) לשמוט את הצורך ההורי לחנך. אפשר להתמסר לשעות של התכנסות, ליחד במרחב משפחתי חמקמק ועדין עם הנכדים, שלהם שפה הקודמת למילים. מרחב ההולך ונרקם בין שלושה דורות וקולות שונים ביחס לשאלה מה הם חיים יהודיים ראויים (אני יכולה לשמוע את ילדיי קוראים ואומרים לעצמם: "אימא, את לגמרי מגזימה בפרשנות הסיטואציה“; ואני מתעקשת, אף על פי כן).
אך זה איננו מרחב הרמוני. כראשת משפחה, אני מחזיקה את עולמו של הדור המבוגר, את השקפתם של “זקני השבט“ והאופן שבו הם, כלומר אנחנו, חווים את העולם. פער הדורות המובנה בתפקיד מעניק לי תפקיד של ייצוג של עולם שהיה (גם אם עודנו נוכח). אני מבינה: בהקשר של הנחלת מסורת, המונח “פער דורות“ מכיל שניות מובנית. מצד אחד יש דור צעיר, שאף שאני מבקשת להבינו בקשב נחוש, אוכל לכל היותר לתפוס אותו מבחוץ. ברור לי שאני לא מבינה משהו עמוק בהווייתם של ילדיי. מרחק זה מייצר סכנה של חוסר רלוונטיות, מרחק מובנה הנוכח במרכזה של כל שיחה. מצד שני, גם לצעירים ברור שכבוד להורים הוא המאפשר הנחלה והפנמה של כל מסורת דתית ואחרת, והוא המצע לכל מרד. כך או כך, יש ערך עמוק למה שאני ובני דורי מציעים.
מעבר למבט של צעירים במבוגרים, ישנו גם המבט ההפוך: בעמידה שלי מול צעירים דתל“שים ו“על הרצף“ אני מתרוצצת בין מחשבה על “ירידת הדורות“, כלומר אתם, הצעירים פחות טובים מאיתנו (“אצלנו זה לא היה ככה“), ובין תפיסה של עולם ההולך ומשתלם, עולם שיש לו תיקון, הצועד לקראת גאולה. הכרעה בהתרוצצות זו תכתיב את טיב השיחה. האם על בני דורי לעמוד איתן על שלהם, לייצג את הראוי ולהתיימר “לעצור את הסחף“ (איך זה בכלל אפשרי?) או להיות כוח דוחף ותומך במי שמבקשים לשנות, תוך שאנחנו מציעים מניסיוננו לתיקון ראוי ומיטבי? ככל שחולף הזמן אני נעה אל ההבנה שיש צורך בתיקון. זאת ועוד: השנים מציבות אותי בעמדה של ענווה. אני מביטה לאחור ורואה את השינויים שהתחוללו בעולם, ואני מבינה שאני לא יודעת את דרך הרוח בכלל ושל ילדיי בפרט.
מאחורי החולצה הלבנה
העולם הדתי ארוג בשפה הלכתית: אסור ומותר, כן או לא. הוא מציע מרחב אמוני יציב תוך שהוא מכתיב את סדר החיים במעגל האישי, המשפחתי והקהילתי. אלא שההלכה היא שפה משפטית בתשתיתה, ועל כן קשיחה במהותה. כאשר הביטחון בהלכה נסדק אצל מי מהחברים בקהילה, הבינאריות ההלכתית מייצרת מאליה הוויה משברית, משום שהאסור והמותר מגדירים מי בפנים ומי בחוץ.
אני מגלה שיחד עם הכלת הדתל“שיות, מרחב החלוּת של ההלכה בתוכי מצטמצם, מתכנס פנימה, מחפש את לוז הדברים מחדש. לרגעים אני נסוגה מההלכה, משום שהגבולות הנוקשים סוגרים עלי ועל המשפחתיות שאני מבקשת. מסתבר לי שבאופן מעט טרגי, אף שההלכה היא הבסיס למסורת, מקופל בתוכה מנגנון שבכוחו להרוס את האינטואיציה המסורתית. הבית מבקש להיות מרחב מכיל ומרעיף, לא שיפוטי, ואילו בהוויה ההלכתית עדיין נטועה העמדה: “יצאת, עזבת, את.ה בחוץ“.
בתוך כך, אני מתרוצצת בין שתי אפשרויות. מצד אחד, הרהור שמתחיל במציאות: הבן מגיע בשבת בבוקר עם משפחתו, ורגע לפני קידוש הוא הולך לארון הבגדים של אבא ומחליף לחולצה לבנה. לרגע כוחה של ההלכה נחלש, והחולצה הלבנה מציעה אבחנה בין חול לקודש שאין לה דבר עם הלכות שבת. אני מזהה בחירה חופשית המתחילה מבפנים (האין זה לב ליבו של כל מעשה דתי?). מאידך, האם נכון להמיס את ההיררכיה בין הלכה למנהג? האם יוכל לחרוג המנהג מהיות בן לוויה קישוטי, או שמא אני נאחזת, מתמסרת לפרשנות נדיבה מדי? אולי. כך או כך, עצם ההצבה של המנהג אל מול ההלכה מרככת דבר מה בתוכי, ומפנה עוד מקום ללב הדברים: העיקר שבאת הביתה, טוב שאתם איתנו.
מצד שני, כאשר חלקתי את הדילמה על הקפה שאחרי הארוחה הבשרית עם חבר תלמיד חכם, הוא אמר לי: “חלב אחרי בשר זה ‘דרבנן‘“. מה שחונכתי שהוא תכלית האיסור, מסתבר להיות קל יותר. אני תוהה: האם העולם הדתי מציב חומות בצורות מדי? האם מדרג הלכתי אחר יכול להשפיע באופן רך יותר על היחסים בבית, או שהשפה המשפטית לא תאפשר זאת? במילים אחרות, האם כדי לתת מענה יהודי לעת הזו צריך ללמוד הלכה לעומק או דווקא להתרחק אל מעבר לה?
וכל העת, לא אכחיש, יש בי דאגה. אני רוצה שהנכדים שלי יהיו בני בית בעולם היהודי, בדקדוק הפנימי שלו, ואני חוששת מֵהַבּוּרוּת של חינוך ממלכתי והמרחב החילוני. האם זה בהכרח תג המחיר המוצמד לוויתור על ההלכה? האם יצליח הדור הדתל“שי, הצעירים ש“על הרצף“ יחד עם מדובבי המסורתיות, לייצר אלטרנטיבה ממשית לחינוך יהודי משמעותי? איזה עולם רגשי וחווייתי ירצו להציע לילדיהם בבית? האם ידעו לגבש קהילה שמדברת יהודית אבל נטולת עצבנות הלכתית? איך נראית מסורתיות כזו, הנולדת מהמרחב הדתי־לאומי, ומה התפקיד שלי ושל בני דורי בהקשר זה?
כשגם זקני השבט משתנים
בעולם מסורתי (מדומיין) ההורה המבוגר נשאר תמיד כשהיה, דבק במורשתו. לעומתו, הדור הצעיר משתנה, מורד. אני מגלה שבמקרה של הסבתא שאני, זה לא כך. אני משתנה.
אולי זו הנפש המהפכנית שמחפשת תיקון, הרוח שמבקשת להתרומם, עיקשות על מה שנראה בעיניי יושר אינטלקטואלי. ואולי משום שעמידה איתנה – אני מוכנה להודות – חשודה בתוכי על כניעה לבורגנות ולקיפאון. אך בצד זאת, ההשתנות קשורה גם בטיב הקשר המשפחתי שהצעתי כאן. משום שיחסים שיש בהם אינטימיות ורפלקטיביות משמעם פתיחות, כלומר מוכנות להיות מושפעת. זאת גם כאשר נקודת המוצא היא הבדלי השקפה ופער דורי. אני חושבת על אבי ואמי ומבינה שאני מוותרת על היציבות שביתם הציע, סלע איתן שמולו ניצבים הצאצאים.
לפתע אני מוצאת את עצמי חוזרת אל חשבון הנפש: מה לי כי אלין? ילדיי הולכים בעקבותי, שהרי לא הצעתי עולם דתי תמים ושלם. משהו בי מסוכסך ומתגעגע, מתעקש, מתעמת ומביט נכוחה בשאלות מערערות. ואני מנסה להרגיע את עצמי: הכול מתחיל ממשאלה להישאר בפנים, בתוך הוויה דתית, והרי לרגע לא ויתרתי על החיפוש, על המאמץ לייצר משמעות במקומות שחשתי צרימה וחוסר אותנטיות.
ואולי הקשר בין מעשי הורים לבחירות הילדים קלוש משאנחנו נוטים לחשוב. ואולי ההנחה שהכול בידיי אל מול רוח התקופה והשינויים העצומים היא גם אשליה אומניפוטנטית, ביטוי של גאווה. אולי מה שהורה צריך היא ענווה: נתתי מה שיכולתי. Good enough.
לביבות לא מושלמות
לפני כעשור כתב הבן שלי דברים שניסחו את רגע המעבר מבחינתו:
לפני שנה או שנתיים עשינו שבת חברים בירושלים, וקרה שם איזה סיפור שהרגיז אותי עד כדי כך שהחלטתי לעזוב. קמתי בשבע, ארזתי ויצאתי, ולא היה לי לאן חוץ מהביתה, בשבת בבוקר. הלכתי והלכתי, ובמזל תפסתי טרמפ שהוריד אותי באפרת, ונכנסתי, במקלי ובמעותי, ישר לאמצע הקידוש. ופשוט לא קרה כלום. אמא חיבקה אותי ואמרה “יאללה, תתקלח ותתלבש ובוא לאכול“. וזה היה הרגע הראשון בברית החדשה של אמא ושלי.
מאז חלפו מספר שנים, ובמסגרת הלימודים בבצלאל הוא הספיק להשלים את “מַפְסֵק“, סרט אנימציה נפלא המתאר את האימה הכרוכה בבחירה לחלל שבת. הסרט הקצר (והזמין לצפייה ברשת) חשף את החוויה שלו מבפנים, והאיר את אותה “ברית חדשה“ בינינו באור מורכב יותר. הסרט שהיה יוצר היום היה, ככל הנראה, אחר. הוא, כאחיו ואחיותיו, צועד בדרכו, ואני בדרך אחרת. ואנחנו, כדרכם של הורים וילדים, קשורים בעבותות אבל גם מאוד נפרדים.
הרב שג“ר תהה על מקומה של האותנטיות בדור תלמידיו: האם היא תימצא בלהט האידיאולוגי או דווקא במסורתיות ביתית, שיש בה לדבריו “תיקון עמוק למכאובי החינוך האידיאולוגי“. הרב עמיטל נהג לומר שמה שחסר לנוער הוא “הלוקשלך והחרמזלך“ (אטריות ולביבות). גם הוא, כנראה, התכוון לביתיות.
אין לי זיכרון של הוויה ישיבתית נוקשה, הניצבת לעומת הביתיות עם “האוכל של אמא“. אני יכולה לכתוב רק מתוך המשפחתיות. בניגוד לרושם שעולה מדברי הרבנים, בית ומשפחה אינם מקום שלם או הרמוני. כל משפחה נושאת קודים עבים ומורכבים של יחסים, שפה ומסורות, ואלה אינם טבעיים אלא מתעצבים על ידינו ביודעין ובלא יודעין. אני מעלה את הדברים על הכתב משום שבעיניי הדיבור הרפלקטיבי בתוך המשפחה ואודותיה הוא חיוני ויכול להיטיב.
ואף על פי כן, לקראת השלמת הדברים אני שבה ותוהה על היחס בין המשפחתי והפרטי לעקרוני והציבורי. המבט פנימה אל המשפחה שלי הוא מנוע לכתיבה החוצה, אבל מאידך, אפשר שהקול העולה מהדברים אינו רלוונטי כלל למסע הפרטי של מי מילדיי, אלא נוגע לי ולמעגלים רחבים יותר. אני שבה אל ההבנה הראשונית: מסירת המסורת של הורים לילדיהם היא הוויה מתמשכת שאינה מסתיימת לעולם, והכתיבה הזו היא דרך נוספת לומר לילדיי שהפכו אנשים ונשים אהובים עד אין קץ: אני עדיין עסוקה מאוד בשאלות הללו. יש מעט דברים שחשובים לי מהן.
ד"ר חנה פנחסי היא חוקרת במכון הרטמן
