יהדות, מיסטיקה והאשראם של אושו

קיץ 1999, שעת צהריים, תל אביב. דלתות האוטובוס נפתחו ושנינו נפלטנו החוצה אל עננת לחות לוהטת. התחלנו לפסוע במעלה רחוב שינקין, המצח נוטף זיעה והחולצה נדבקת אל הגב, כשקשיש מקומי זיהה את הכיפות ופתילי התכלת וצעק לעברנו: "מתנחלים? אתם עוכרי העם!". "ביום אחר אולי היית צודק", צעקתי לו חזרה בקריצה, בחצי אירוניה וחצי רצינות, "אבל לא היום. היום באנו לבדוק אם אפשר להביא את הגאולה באהבה".

כשהגענו למרכז של יוגי רמה־קרישננדה – או בשמו המעוברת דוד הר ציון – שיעור היוגה כבר היה בעיצומו. המדריך הצביע על ערמת המזרנים הדקים ורמז לנו להצטרף בשקט. בתנוחה הראשונה – עמידת נר – האקדח נפל לי מהחגורה. בכל זאת מתנחל, שרק לפני זמן קצר לבש מדים ורדף אחרי מתפרעים בחברון. מול עיניו הפעורות של המדריך לחשתי "סליחה" והלכתי להטמין אותו בתיק. בסוף השיעור ניסיתי לברר אם נוכל לפגוש את המאסטר. התלמידים הסבירו לי שהדבר אפשרי רק בשעת ה"סטסיאנג" – המדיטציה הקבוצתית המלווה בשירה שהמרכז מקיים בכל ערב בשעה עשר. אבל תוך כדי שיחה הוא יצא מהחדר וקיבל אותנו למפגש קצר. הוא הציע לנו להמשיך לבקר במרכז שלו והציע "בינתיים תהיו במודעות מלאה כאשר אתם מניחים תפילין".

פשרה מהחלומות

הרעיון לנסיעה הזו התגלגל מספר של הר ציון שהגיע לידיו של החבר שבא איתי. הספר כולל שיחות על מדיטציה, הארה והתמזגות ב"אין", והמבוא שלו מתאר את גלגוליו של המחבר: הוא נולד למשפחה יהודית בצ'ילה, "חווה הארה" בגיל 8, היגר להודו והשתלם באמנויות לחימה, סדנאות מדיטציה והתפתחות אישית. הוא החליף את שמו ליוגי רמה־קרישננדה, והקים אשראם שתלמידיו, איך לא, היו כמעט כולם ישראלים או יהודים. יום אחד הגיע למסקנה שהקארמה שלו היא יהודית והודיע לתלמידיו שהוא עולה ארצה. את המרכז הישראלי הראשון הוא פתח בשינקין.

פעילי "יד לאחים" שחששו מכת חדשה שלחו שליח לרחרח. הר ציון הפתיע אותו כשבחר לשתף פעולה. בפגישה איתם הצהיר על רצונו לשמור מצוות. בעזרת תלמידיו, שחיו בתנאי קומונה מלאה, הוא פתח ארבעה מרכזים – בירושלים, בתל־אביב ובחיפה, ואשראם מרכזי במצפה רמון שאליו התקבצה החבורה כולה בסופי שבוע. הם דגדגו לי על התשוקה המיסטית אבל הייתי שקוע אז במבחני הרבנות. הר ציון הציע בסוף פשרה מהחלומות: אמשיך ללמוד בישיבה אך אגיע לאשראם פעם או פעמיים בשבוע. אני זכאי להשתתפות חופשית בשיעורי היוגה, אמנויות הלחימה והמפגשים, בתמורה לשיעורים בהלכה וחסידות. בהמשך אף נקבעה לי חברותא אישית עם המאסטר, שהפך בינתיים בפי תלמידיו ל"רבנו".

השיא היה ה"שקטיפט" במהלך הסטסיאנג (שעוברת ל"מפגש עברי"). אחרי המדיטציה הר ציון היה פוצח בניגון חרישי, התלמידים היו שרים איתו בעיניים עצומות. הוא היה קם מהספה ומסתובב ביניהם. רוכן מעל המודט או המודטת, נושף על המצח או מקיש עליו קלות, עד שהבחור או הבחורה נופלים לאחור בפרכוסים שמזכירים התקף אפילפטי. הזוכים המאושרים תיארו סוג של חוויה חוץ גופית.

במשך היום החברים עבדו, הכסף הלך לקופה המשותפת. בערבים היו חוזרים כל אחד למרכז שלו, בירושלים, תל אביב או חיפה. כשנפתח המרכז הראשי במצפה רמון כולם בילו בו את סופי השבוע, וגן העדן נראה קרוב מאי פעם. חברי הקומונה חיו באורות: מבשלים, רוקדים, צוחקים, מודטים. אני זוכר לילה אחד עם מדיטציה קבוצתית ארוכה על קטע מוסיקלי של "דיפ פורסט". הגוף שלי רעד באקסטזה מחושמלת, עצרתי את עצמי שלא לצרוח. ההארה המיסטית המיוחלת ריחפה באוויר, אהבה אינסופית גדולה חרכה אותו. הר ציון לקח אותי החוצה בלילה והצביע על הרחוב השקט שמול הבית השכור: תאר לך את כל האזור הזה מתמלא באוהלים של צעירים ישראלים שמגיעים עם הגיטרות והראסטות ללמוד תורה ולהידבק באינסוף. כמו שהיה פעם בפונה. באותו רגע ייחלתי כמותו שזה יקרה.

פעמוני האזהרה לא צלצלו לי. לא כשראיתי אותו מפריד זוגות נשואים של תלמידים ומורה לבעל לחיות בחיפה ולאשתו בירושלים, לא כשהוא ציווה על תלמידה לעזוב מקום עבודה מהיום למחר כדי לתרגל "אי צמידות ואי הזדהות עם החומר", לא כשהוא נשא את אחת מתלמידותיו לאישה, כדת משה וישראל, אך בהתראה קצרה, ולא כשתפסתי אותו פעם בהתקף זעם.

ויום אחד הוא נעלם. תלמידיו הקרובים הסבירו שהוא טס לפתוח מרכז בניו יורק כדי לקרב יהודים מתבוללים. המרכזים בארץ נסגרו וכעבור שנה פורסם תחקיר של אילנה דיין. כשחיפשתי אותו ברשת הגעתי לאתר באנגלית שבו הוא שב להיות גורו הודי, תמונות הרבנים על הקירות הוחלפו בתמונות המאסטרים המוארים, וכל זכר לתקופה הישראלית ולספרים שחיבר בעברית נמחק לחלוטין.

מאשראם לתאגיד ענק

זיכרונות ימי הפרח והאהבה התעוררו בי בעוצמה כשצפיתי ב"ארץ פראית מאוד" ("Wild Wild Country"). סדרת התעודה המהפנטת של נטפליקס מגוללת את קורותיו של שרי בגוואן רג'ניש, הגורו האקסצנטרי והמופרע שבערוב ימיו החליט למתג את עצמו מחדש ושינה את שמו ל"אושו". הוא פתח ב־1966 את האשראם המסחרי הראשון במומבי, אך שמונה השנים שבהן קיבל קהל בדירה העירונית היו רק הפרומו להקמת "הקומונה הבינלאומית של אושו" בפונה. זה היה בשנת 1974, ובאותה תקופה בערך הצטרפה אליו מא אננד שילה שהפכה למזכירתו הצמודה.

הסרט מתאר כיצד הפכה שילה את האשראם לתאגיד ענק שקלט אלפי מערביים. הגורו הציע להם את חווית הניו אייג' המושלמת, שכללה הרבה אהבה חופשית נטולת גבולות אתיים או חברתיים. אלא שבמקביל אושו ספג ביקורת קשה בעיתונות המקומית, צבר חובות מס של 4 מיליון דולר לשלטונות ההודיים והחליט לעזוב. הרעיון לעבור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היה של שילה. היא שהפיקה את מיזם הענק שבמסגרתו עברה קהילת הרג'ניש לחוות ענק בפאתי העיירה הישנונית אנטילופ באורגון.

החזון היה פנטסטי. הרג'נישים היו נחושים להקים את רג'נישפורם, עיר החלומות הירוקה והאוטופית שבה יחיו חיי מין, סמים ורוקנרול עם מדיטציות. הם הגיעו למקום בהמוניהם ופצחו בתנופת בנייה בלתי נתפסת: אלפי אנשים עבדו ללא תמורה במשך 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, והקימו עיר שלמה מהמסד עד הטפחות, כולל אולם מדיטציה ענק לעשרת אלפים איש, כבישים, חקלאות, מוסדות ציבור ושדה תעופה. הכול היה גדול, גדול מאוד. ההופעות של אושו באולם הענק חשמלו את הרג'נישים ועוררו בהם אנרגיה אדירה.

אלא שהעניינים הסתבכו מהר. הנוצרים השמרנים מהעיירה הסמוכה אנטילופ ראו בחברי הקומונה בגלימות האדומות־ורודות עובדי שטן, והחליטו לגרש את הפולשים. הרג'נישים מצידם לא שקטו על השמרים. שילה הקימה מליציה פרטית וחימשה אותה בכמויות נשק שלא היו מביישות גדוד חמאס. העסק הידרדר למלחמת הכול בכול שכללה ניסיון להטיית תוצאות הבחירות המחוזיות באמצעות הרעלה המונית של תושבים בחיידקי סלמונלה, ותוכניות התנקשות בבכירים. כל העסק התפרק בעקבות חקירות אף־בי־איי שהובילו למעצרים ולחיסולה של הקומונה. אושו יצא שוב למסע נדודים וזה הסתיים במותו ממנת יתר בקומונה שניסה לייסד מחדש בהודו.

שילה נמלטה מהקומונה במטוס פרטי ונלכדה בגרמניה. הראיונות איתה מספקים הצצה נדירה לנפש חולנית מרתקת: היא מדברת ממקום אנליטי, מואר, מועצם, שופע ביטחון עצמי ושקט פנימי, מושא להערצה כמעט. לוקח לצופים זמן לקלוט את הצד האפל של הירח: נרקסיזם מוקצן, אובססיביות לשליטה ומוכנות מקפיאת דם להפעלת אלימות חסרת עכבות. אין לאישה הזו רגע של תהייה או חרטה על מערך הפשיעה והטרור שהפעילה באותן שנים. אושו עצמו היה גורו כריזמטי מרושע, עם עיניים גדולות מאוד. מעבר לנשים הרבות, הוא דרש וקיבל מחסידיו 90 מכוניות רולס רויס, שעוני יהלומים במחירים אסטרונומיים, גלימות יוקרה נוצצות. זוהי הטרגדיה שנוצרה כאשר הגורו ההודי נפגש עם הקפיטליזם הטוטאלי, והמסורות הטנטריות המעודנות התערבלו עם המתירנות האמריקנית.

הסלידה הבורגנית מכתות

צופי הטלוויזיה אוהבים כתות. הן מצטלמות נהדר, מספקות סנסציות למכביר, ואין רגע דל. אושו עצמו סיפק את כל ההוכחות הנדרשות לנזק העצום שמחולל מבנה הכת: ניצול נפשי, כלכלי ומיני, אלימות, סיכון גבוה לטראומה, ובעיקר – שלילת הבחירה החופשית. מי שעוקב אחר תולדות הכתות בארץ ובעולם מגלה שהן שונות זו מזו בעולמות התוכן ובפרקטיקות שהן מציעות, אבל דומות להפליא בדרך שבה הן קורסות. זה תמיד מגיע איכשהו למין ומיניות.

אך בהקשר רחב יש כאן משהו יותר עמוק. הבורגנות אוהבת סיפורי כתות כי הם הצידוק לסלידה שלה מרוחניות דתית עמוקה. החברה השמרנית מאמצת את התזה של פרויד, שראה בחוויות מיסטיות רגרסיה פסיכולוגית ותו לא. עבור הפסיכולוג היהודי המפורסם אין לו לאדם הבוגר הבריא אלא את האגו היציב בגבולותיו. מתי האגו נפרץ? בחוויית האחדות של התינוק עם האם או בחוויית ההתאהבות, שניהם מצבים אינפנטיליים.

הנוצרים הפנסיונרים מאנטילופ ממחישים בסדרה היטב מהי הדת עבור השמרנות הבורגנית: משפחה, קהילה, יציבות, שמירה על המוסדות הוותיקים, וערכים ברורים. כל מה שמעבר לזה נתפס כשטני ומוקע מחוץ למחנה.

אם זה כל כך פשוט מדוע אף אחד לא מצליח להכחיד את הכתות? מדוע סצנת הניו אייג' על שלוחותיה הרבות והמסועפות היא עדיין אחד הכוחות החברתיים החזקים במערב? מה גורם להמוני אנשים אינטלגנטים בארץ ובעולם להמשיך לצעוד בעיניים פקוחות אל התהום? ובהקשר הישראלי, מדוע חסידי ברלנד נוהרים בהמוניהם לכינוסיו אף אחר שבית המשפט אמר את דברו והוא בילה בכלא?

בשביל להתקרב לתשובה צריך להקשיב לתלמידו של פרויד – ק"ג יונג. יונג הסביר שלרבים מאיתנו יש צורך רוחני־רליגיוזי עמוק שיכול להתממש רק בתהליך ארוך של אינטגרציה של המודע עם העל מודע. בניגוד למורו הסביר יונג שהפתולוגיה לא נוצרת ממימוש הצורך הרוחני, אלא להיפך – מהדחקה שלו. ועל כך צריך להוסיף את פירמידת הצרכים של מאסלו, שלפיה הצורך בזהות עמוקה, רוחניות ומשמעות, מתעורר רק לאחר שהצרכים ההישרדותיים הבסיסיים מסופקים. זו הסיבה לכך שרוב הקהל של סדנאות המודעות וההתפתחות הרוחנית הוא אנשים בגיל העמידה שסיימו את החלק האינטנסיבי והקשה במרוץ הקריירה, או צעירים שעדיין לא נכנסו אליו.

התפתחות בגבולות האגו

האם כולם חווים את הצורך הזה? כנראה שלא. פעם ערכתי ריאיון עם רבנים מישיבת הר עציון. שאלתי אותם איך התחילה סצנת התנ"ך בישיבה ובמכללה. הם דיברו על הרצון של המייסדים לשחזר את "תורת ארץ ישראל" ולחדש את העיסוק בנבואה שנעלם מהנוף היהודי עם חתימת התנ"ך. אם אתם רוצים לחדש את הנבואה, שאלתי, מדוע אין טקסי מוסיקה מקודשת עם נבל ותוף וכינור וחליל כפי שהתנ"ך מתאר לנו את "חבל הנביאים"? הם הביטו בי בעיניים פעורות. מאז שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מנביאים וניתנה לשוטים, השיבו. אין היום נבואה כמדיום שדרכו מתגלה דבר ה', אלא רק את דברי הנביאים בתנ"ך. נבואה לדידם היא "מוסר הנביאים", כלומר עיסוק בענייני מוסר חברתי – פריפריה, מסתננים, מסורבות גט, מעמד האישה, גיור וכו'. תוך כדי שיחה חשבתי לעצמי שכמו בוויכוח המיתולוגי בין המתנגדים לחסידים, גם הריאיון הזה הוא קצת דו שיח של חירשים.

הרב שג"ר אמר פעם שאי אפשר לאחוז בדת בלי הגרעין המיסטי שלה. הוא צדק ביחס לאותם אנשים שנולדו עם הדחף החזק הזה, אלו שהגעגוע החורך לאלוהים מבעבע בהם מבפנים מבלי שמישהו יצטרך להסביר להם אותו, אבל טעה ביחס לרוב הממסד הדתי ורוב בני הקהילה הדתית שלא מבין בכלל על מה מדברים פה. אדם שנולד בלי רגישות מיסטית יסתפק בהתפתחות בגבולות האגו, ויוכל להגיע למימוש עצמי מלא בתוך המרחב החברתי הגלוי והמוכר. הוא באמת לא צריך יותר מזה. השאלה היא האם הוא יוכל להכיר ולתת מקום לאנשים עם דפוסי אישיות אחרים, אלו שנולדו עם מבנה נפשי ופסיכולוגי שעליו דיברו וכתבו בלי סוף מורים כמו הרב הנזיר והרב קוק.

לא לפסול, להעמיק

החשדנות הבסיסית כלפי המיסטיקה יוצרת תגובה ממסדית אוטומטית של שפיכת התינוק עם המים. קחו למשל את התייחסויות הממסד הרבני הציוני דתי לנושא, החל מבמות כמו "תחומין" וכלה בשו"ת סמס בעלוני בית כנסת: אנשים חכמים שלמדו דבר או שניים בחיים ויודעים לזהות מורכבות בתחומים אחרים עונים תשובות דיכוטומיות ופשטניות להבהיל. כתוצאה מכך צעירים שנמשכים אל הרוח לא מקבלים כמעט כלים אפקטיביים להוציא יקר מזולל, להבחין באיכות במקום שבו היא נמצאת ולזהות כשלים וסכנות. הרבנים מפסיקים להיות רלוונטיים כנמענים לבירור הזה, כי כשהכול אסור הכול מותר.

לכאורה נימוקם של הרבנים בצדם. קח למשל את "הרב מהצפון", עזרא שיינברג, יגידו לך מובילי הדעה הרציונליסטים. האיש צעד בדרכי המקובלים, הנהיג בישיבה שלו מנהגים כמו ייחודים, טבילה ותיקון חצות, והתגלה כנוכל מרושע שניצל נשים באופן מזעזע. האם זו לא ראיה שהמיסטיקה היא חלק מהבעיה ולא הפתרון? אפשרות אחת היא לסמן את כל התופעה כפסולה מעיקרא, אולם יש אפשרות נוספת – להעמיק בדרכי הרוח ולנסות להבין את הסכנות הגלומות בה כדי לדייק אותה. רוב המסורות המיסטיות מכוונות את האדם להארה רוחנית. אלא שההארה הזו יכולה להגיע בכל שלב משלבי התפתחות האישיות, מהבוסריים ביותר ועד למתקדמים. מה קורה כאשר אדם שנמצא עדיין בשלב נרקיסיסטי אינפנטילי וטרם סיים לגבש את האגו הבסיסי זוכה לפקיחת עיניים? איש כזה נמצא ברמת סיכון גבוהה מאוד להפוך לגורו כוחני ושתלטן.

מסע רוחני יכול לצאת רק על בסיס קיום של אגו בשל ובוגר. הבעיה מתחילה עם מסורות המבקשות מגע עם הרוח והנשמה לפני בנייה יסודית ושיטתית של קומת הנפש. סוגיה נוספת לבירור נדרש היא הגמילה מהאגוצנטריות הרוחנית. המיסטיקה היהודית איננה מכוונת להשתכשכות באמבטיה של רגשות נעימים אלא לתיקון האדם והעולם. חווית האיחוד עם הא־לוהי איננה תכלית אלא אמצעי, ה"רצוא" מכוון ל"שוב", והדברים ארוכים.

סצנת הניו אייג' העולמית עברה הרבה מאז אושו. ניואנסים מתורתו של הגורו פועמים כיום במקומות טובים באמת. כך למשל היוגה של שרי אורובינדו ו"האמא", שהייתה יהודייה; כך בדמות של הדלאי לאמה; כך בויפאסנה הבורמזית, זו המחמירה יחסית של גוואנקה וזו שתורגמה ברכות למיינדפולנס. ואם מדברים על המיינדפולנס, השיטה המדיטטיבית הזו הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד מסט הטיפולים של פסיכולוגים מערביים רבים. הניו אייג' תיקן הרבה מה"תוהו" של אושו והפך אותו ל"תיקון". עכשיו תור היהדות לעבור תהליך עומק עם המסורות המיסטיות העשירות שלה. צריך לדבר על הבשורה שלנו.