כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה‘ אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה‘ אֱ־לֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל (יז, ב־ד)
בדרך כלל, דובר עברית הקורא את המקרא איננו נזקק לתרגום. להוציא כמה מילים נדירות בספר איוב, גם קורא שאיננו מלומד מבין את פשט הדברים. כל זאת באשר לסיפור המקראי, אבל באשר למושגים, לא מעטים מהם דורשים תרגום לקורא בן זמננו. הבדלי התרבות מקשים את הבנתם.
השפה המושגית של המקרא היא שפה שנשכחה. זה דורות רבים, אפשר אלפי שנים, שאנו מתקשים להבין טומאה מהי. במקום התחושה האינטואיטיבית לטומאה, אנו מתייחסים אליה באמצעות השלכותיה ההלכתיות. ישנה מציאות חברתית שהתורה עוסקת בה ואנו מתקשים להסכין איתה, כמו היחס לנשים, עונש מוות, הריגת עממים.
בפרשת שופטים אני מבקש להתמקד ברגש הדתי. רגש זה עדיין מפעם בנו, לכאורה, אולם הדבר איננו כה פשוט. בתקופה שבה תפיסת המחדל היא אתאיזם, הרגש הדתי התמוסס והידלדל, והדברים נכונים גם בין שומרי מצוות. אם בעבר היה קל יותר להבחין בין עובד א־לוהים ובין עובד אלילים, בין דת ובין כישוף, אף כי אין ספק שהמעבר ביניהם היה שכיח, בימינו האוזן איננה כרויה אף להבחין ביניהם. עבור רבים, ההגדרה “דתי“ מצדיקה כל סוג של פולחן.
אהבה נרקיסיסטית
התקופה החילונית, כפי שהיא נקראת בפי רבים, גרמה לא רק להטלת ספק בקיום האל, אלא לשינוי בתפיסתו של האל גם בעיני המאמינים. חוסר הוודאות בקיומו גרם לשינוי של ממש במוקד עניינו של המאמין – הסטה מן האל עצמו אל תוך ליבו של המאמין, המסתפק בחוויה הדתית כשלעצמה. מושא החוויה הדתית חשוב הרבה פחות. אף לא אופן החוויה. כל חוויה שאיננה רציונלית מכונה חוויה דתית. למעבר מן ההתמקדות בא־ל אל החוויה הדתית תרם מהלך נוסף. העת החדשה הביאה את האדם למודעות גוברת והולכת אל הנפש פנימה. הפסיכולוגיה נעשתה למדע שנחקר ביסודיות, ותשומת לב רבה מופנית אל תהליכים רוחניים.
על ההפנמה והתודעה המפותחת שלה יש רק לברך. אלא שתהליך זה של ספק, פקפוק בקיומו של האל והתמקדות בתודעה האנושית, גרם לרבים לוותר על דקויות במעשה הדתי, ואף לערוג לכל גילוי של רגש דתי, יהיה אשר יהיה, והגרוע מכול, לעזוב את האל ולהתמכר לחוויה הדתית עצמה. למה הדבר דומה? לאדם המרוכז כל כולו באהבה במקום במושא אהבתו, וזו נותרת עזובה. אין זו אהבת אמת אלא אהבה נרקיסיסטית. כך הדבר באהבת האל. אדם המרוכז בחוויה הדתית במקום במושא אהבתו – הקב“ה, איננו עובד א־לוהים אלא עובד עצמו, וזו עבודת ה‘ נרקיסיסטית.
על כך אמרו חז“ל: אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח [=גאווה], אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם. (סוטה ה, א)
אין די, אפוא, בקיומה של חוויה דתית. יש צורך לבחון תמיד אם היא מכוונת לאל, לאיזה אל היא מכוונת, וכן האם היא חוויה ראויה ובמקומה. ריקודים ומחולות בתשעה באב אכן מעידים על רוממות רוח, אבל לא על דאגה לחורבן הבית. בכי ונהי תוך תפילה בזמן חופת נישואים מעידים על יראת שמיים אבל לא על שמחה באהבה וברעות, שזו היא שמחת שמיים.
ביקורת על חוויה שאיננה רציונלית נתפסת למצער כביקורת חסרת רגש, מתנשאת. כך נסללה הדרך לקבלה גורפת של מנהגים שבעבר לא היו מתקבלים בחברה הדתית בלי ביקורת חריפה. גרוע מכך, לא רק מנהגים כי אם עושי נפלאות שרלטנים זוכים לחסידים רבים, ומנהיגי הדור שותקים.
נביא במבחן
פרשת שופטים עוסקת בבעיה זו, ומעמידה זה מול זה את המעוננים והקוסמים של גויי הארץ כנגד הנביא: כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה‘ אֱ־לֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה‘ אֱ־לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (יח, יד־טו).
הקוסם הוא מי שמעשי הנפלאות שלו אינם מכוונים לקשר עם האל, ואילו מגמת הנביא היא אחת – להביא את דבר האל אל בני האדם. ואף בכך אין די. התורה דורשת כי גם הנביא לא יהיה חסין מפני ביקורת. מבחנו של הנביא הוא מי שנבואתו מתקיימת, ולעומת זאת נביא שקר הוא זה שאין נבואתו מתקיימת:
וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה‘. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה‘ וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה‘ בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ (יח, כא־כב).
לדברים אלה נודעו אמנם פרשנויות מורכבות יותר, אבל בבסיסן עולה התביעה מן הנביא שדבריו יעמדו בפני ביקורת ויהלמו את המציאות. אין די ביצירת חוויה דתית כדי לאמת את דברי הנביא.
למעשה, קדמני הרמב“ם בדברים האלה:
מי שמעסיק את מחשבתו בה‘ ומרבה להזכירו בלי ידיעה אלא כהמשכות אחר דמיון מסוים גרידא, או אחר האמנה שקיבל כנתון מאדם אחר, הרי שלדעתי מלבד מה שהוא מחוץ לבית ורחוק ממנו, אין הוא מזכיר את ה‘ באמת ואין הוא מעסיק בו את מחשבתו. משום שדבר זה אשר בדמיונו ושהוא מזכיר בפיו, אינו מתאים למצוי כלשהו כלל, אלא הוא המצאה שהמציא דמיונו. (מורה הנבוכים ג, נא; בתרגומו של הלל גרשוני)
הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ מלמד בתוכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית במרכז האקדמי שלם
