עוד לפני שנכנס בשערי האוניברסיטה החליט יחיאל שרשבסקי שייעודו בחיים יהיה לעסוק בעולם בריאות הנפש. לשם כך למד פסיכולוגיה, שאליה צירף גם לימודי פילוסופיה. אבל ההתנסות הישירה הראשונה בעבודה עם חולי נפש זומנה לו עוד בשנת הלימודים הראשונה, ודווקא לא כחלק מתוכנית הלימודים. אימו, שלימדה במשך שנים רבות חוג שבועי בתנ“ך בבית החולים הפסיכיאטרי “כפר שאול“, ביקשה ממנו להחליף אותה לתקופת מה. שרשבסקי נעתר לבקשה, אם כי לא בלב קל.
הוא מספר על חוויה יוצאת דופן, עם 15 תלמידים קבועים, שגילם נע בין שנות העשרים לשנות השבעים, כולל קשיש אחד, ניצול שואה, שבעברו היה רב של עיירה בפולין וכבר חצה את שנתו השמונים. אחד התלמידים היה איש בשם יצחק, שרוב זמנו ראה את עצמו כשותף לאדם וחוה במאבקם עם הנחש: “לפעמים הנחש כמעט גבר עליהם ואז פניו של יצחק התעוותו באימה, ולעיתים הם גברו ופניו קרנו אור“. תלמיד אחר היה טוביה, שפעם הופיע לשיעור כשלרגלו האחת נעל ועל השנייה סנדל. שרשבסקי שאל אותו: גם לעיר היית יוצא ככה (למטופלים שלא היו מסוכנים לעצמם או לסביבתם ניתנה אפשרות לצאת)? וטוביה ענה בצחוק: מה אתה חושב, שאני משוגע? רק כאן אני מרשה לעצמי.
זו הייתה תחילתה של דרך ארוכה ונפתלת שעשה שרשבסקי, כיום בן 76, בעולם בריאות הנפש בישראל. בין השאר, במעלה הדרך הוא הפך לפסיכולוג הראשי של אותו כפר־שאול שבו התחיל את דרכו. אבל גולת הכותרת של עבודתו בתחום הן 18 השנים, מ־1993 עד 2011 (אז פרש לגמלאות), שבהן עמד שרשבסקי בראש מערך השיקום של שירותי בריאות הנפש בישראל. לביוגרפיה המקצועית הזו הוא הקדיש את הספר שפרסם באחרונה, תחת הכותרת “התמודדות“ (הוצאת גפן), שנועדה לציין הן את ההתמודדות המפרכת שלו והן את עולמם של מתמודדי הנפש עצמם, כפי שנהוג לכנותם כיום.
הספר אינו חוטא בצניעות מיותרת או מתחסדת. שרשבסקי מצביע על 18 שנותיו בראש המערכת כשנים שבהן התחוללה בשירותי השיקום מהפכה דרמטית, בעלת מרכיבים רבים ויעד ברור: להעביר כמה שיותר מתמודדי נפש מטיפול אשפוזי בבתי חולים לטיפול במסגרות שונות בקהילה. את גודל המהפכה הוא ממחיש באמצעות הנתון הבא: "כשנכנסתי לתפקיד היו בישראל 5.3 מיליון בני אדם, ו־7,000 מאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים. כשעזבתי, כעבור 18 שנה, האוכלוסייה בישראל הגיעה ל־7.2 מיליון, ומספר המאושפזים הפסיכיאטריים ירד ל־3,500 בלבד. כלומר מספר המאושפזים ירד בחצי, ואם משווים אותו לגודל האוכלוסייה, הוא ירד למעשה ב־70%".
אחד הדברים שהכי חסרים במערכת זו התמקצעות גדולה יותר ביחס לצעירים. לעיתים קרובות מדובר באנשים שהייתה להם נפילה חד־פעמית, אולי בגלל קשיי גיל ההתבגרות, ואין סיבה להכתים את כל עתידם בתווית הזו. עצם המעבר דרך הוועדות עלול להרתיע אותם מלקבל טיפול
לכתיבת הספר היו כמה סיבות, אומר שרשבסקי. “אני חושב שהרפורמה של מערך שירותי בריאות הנפש, לכיוון שיקום במקום אשפוז, היא המהלך החברתי הכי גדול שקרה במדינה אי־פעם. הסיבה השנייה היא שדרך הספר אנשים יוכלו לכייל מחדש את העמדות שלהם ביחס למתמודדי הנפש. אחד הדברים הקשים בתחום הזה היא ההדרה, שבבסיסה עומדת הסטיגמה ביחס לאנשים האלה. בשעתו ערכנו סקר ענק באוכלוסיית ישראל, במדגם מייצג של יותר מ־3,000 איש, ובחנו הרבה מאוד שאלות שנוגעות ליחס כלפי מתמודדי הנפש. אף שלדעתי חלק מהאנשים ניסו לייפות את התשובות שלהם, עדיין כ־50% לא היו מוכנים לעבוד ליד אדם שחלה במחלת נפש; 40% לא היו מוכנים שאדם כזה יהיה שכן שלהם, ו־80% לא היו מוכנים שאדם כזה יהיה מעסיק שלהם. ברור שמאחורי כל זה עומד פחד, תחושה כבדה של חוסר ודאות שהאיש הזה עלול פתאום לצאת מדעתו ולפגוע בי. ראינו גם שהסטיגמה גולשת גם כלפי האנשים שנמצאים בקשר עם מתמודדי הנפש, בין אם מדובר במשפחות שלהם ואפילו כלפי הפסיכיאטרים. אנשים שואלים את עצמם ‘מעניין מה מושך אותו דווקא לתחום הזה‘.
“אני חושב“, מוסיף שרשבסקי, “שיש בספר גם תיאור עקרוני חשוב של מהפכה שנעשית בתוך מערכת ממשלתית שמרנית, שזה כשלעצמו נס, ואני מאמין שאנשים יוכלו לקבל מכך עידוד לעשות מהפכות גם במערכות שהם פועלים בהן“.
לא רק תעסוקות פשוטות
המישור הבסיסי ביותר של המהפכה היה כמובן תחום הדיור: להוציא כמה שיותר אנשים מבתי החולים לדיור בקהילה. בהובלת שרשבסקי, המערכת בנתה עבורם כמה אופציות, בהתאם לרמת הצורך: שתי המערכות העיקריות הן ההוסטלים, לאנשים שזקוקים לליווי צמוד יחסית, והדיור המוגן, בעבור מי שיכולים לנהל את חיי היום־יום שלהם בעצמם.
כיום, אומר שרשבסקי, פועלים בישראל כ־120 הוסטלים, “רובם דווקא בשכונות אמידות יחסית. חשבנו שלשכן את מתמודדי הנפש בשכונות מצוקה, לא יהיה הוגן לא כלפי המתמודדים ולא כלפי סביבתם“. בהוסטלים מתגוררים כיום כ־3,000 דיירים, ובמתחמי הדיור המוגן עוד כ־8,000 איש. שרשבסקי משוכנע שעם השקעה תקציבית וליווי צמוד יותר, ניתן היה להעביר עוד רבים מדיירי ההוסטלים למתחמי הדיור המוגן. מלבד שתי המערכות העיקריות האלה נבנתה גם מערכת נוספת, אינטימית יותר, של כ־20 “בתים מאזנים“, המיועדים למתמודדים שעברו התקף פסיכוטי, אבל ההערכה הטיפולית היא שיוכלו לחזור לשגרה גם בלי אשפוז, שהוא עצמו הליך טראומטי.
לצידן של אפשרויות הדיור השונות בנתה המערכת גם שני מסלולי ליווי לאנשים שמצבם הנפשי מאפשר חזרה לביתם, אבל עדיין זקוקים לתמיכה, לפחות לתקופה: “חונכות“ למי שזקוקים לליווי חברתי בתקופה הראשונית של חזרתם לקהילה, ומערכת המכונה “סומכות“, לאלה הזקוקים לליווי גם בפעולות היום־יום בבית.
המערכת, אומר שרשבסקי, השתדלה “לתת תשובות לכל תחום בחיי המתמודדים המשתקמים. בנינו למשל גם מערכת שמלווה אותם בתחום ההשכלה. בהתחלה התמקדנו בליווי להשלמת בגרות, אבל כיום אנחנו מפעילים מלווים שמסייעים למתמודדים ומעודדים אותם לצלוח גם את שנות ההשכלה האקדמית. בנינו גם מערכת השמה בתעסוקה, שלא מוכנה להסתפק רק בתעסוקות הפשוטות ביותר, אלא משתדלת לכוון את המשתקמים לפי הכישורים שלהם. היום יש לנו מגוון של עיסוקים, וגם מתמודדי נפש שהפכו ליזמים ושלפעמים מרוויחים הרבה יותר מהמלווים שלהם“.
שרשבסקי לא ויתר גם לצבא: "בצה"ל היה מקובל שלא רוצים להתעסק עם מתמודדי נפש. מי שנרשם לו בתיק האישי איזשהו אשפוז נפשי, נפסל מיידית לשירות. באנו ואמרנו לצבא שבין המקרים האלה יש צעירים שהייתה להם נפילה חד־פעמית שקשורה בנסיבות ספציפיות, ואין סיבה להכתים את כל הביוגרפיה והעתיד שלהם בשחרור מצה“ל על סעיף נפשי. זה לא היה פשוט, אפילו אחד הקרפ"רים (קצין רפואה ראשי) נלחם בנו, אבל בסוף הצלחנו להעביר את זה. לצערי לא הצלחנו להעביר את הרעיון שגם מי שלקה בבעיה נפשית תוך כדי שירותו הצבאי לא ישוחרר אוטומטית משירות אלא תינתן לו הזדמנות נוספת, כמובן אחרי שוועדה רפואית קבעה שהוא מתאים לכך".
לצורך הפעלה מיומנת של כל המערכות הללו בנה מערך השיקום גם בית ספר לשיקום, שלאחר גלגולים שונים ממוקם כיום בתוך הקריה האקדמית אונו. כל עובדי מערך השיקום, כולל הפקידים הבכירים ביותר, וכמובן כל העוסקים בשיקום בפועל, מחויבים לעבור השתלמויות בבית הספר הזה, על מנת שיוכלו לעסוק בשיקום באופן מיומן ומקצועי. גולת הכותרת של כל הפעילות היא בניית “חוק שיקום“, שעבר בכנסת כבר בשנת 2000, ושבאופן יחיד מסוגו בעולם כולל סל שיקום פרטני שהמדינה מחויבת להעניק למתמודדי הנפש, על פי קביעתה של ועדת שיקום מקצועית.
מיומנות פוליטית
בפסקאות הבודדות שהקדשנו כאן לתמצות המהפכה, זה נשמע כמו עניין של כמה לחיצות כפתור. בפועל, כפי שהדברים מפורטים בספר, כל שלב היה כרוך בהרבה מאוד מאבקים, עם גורמים פוליטיים וגם מקצועיים שהתנגדו לדרכו של שרשבסקי. אחד המאבקים הראשונים, הוא מספר, היה מול מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים שמאוד לא אהבו את הרעיון שמהפכת השיקום תוציא מתחת חסותם הרבה מאוד מטופלים: “ב־1995, שנתיים בלבד אחרי שנכנסתי לתפקיד, אני נדהם לגלות באחד מימי שישי כתבת ענק בעיתון מעריב, עם מי שעמד אז בראש בית החולים הפסיכיאטרי הגדול במדינה, שער מנשה. כביכול בשם כלל מנהלי בתי החולים, הוא האשים את משרד הבריאות, ובפועל אותי, בסיכון הציבור בכך ש‘אנחנו משחררים רוצחים לרחובות‘. הוא ניגן על הפחדים הכי סטיגמטיים של הציבור. אבל זה לא עזר להם, צלחנו גם את המהמורה הזו“.
מכשול אחר היו פוליטיקאים שייצגו קהילות חזקות, שלא ששו לשמוע שדווקא בשכונה היוקרתית שלהם ישוכנו "חולי נפש": "אני זוכר עד היום היטב נסיעה אחת לירושלים, כשלכל אורך מעלה הקסטל אני שומע בטלפון את הצעקות של אחד מראשי הערים הגדולות, בגלל התעקשות שלי על הוסטל למתמודדי נפש באחת השכונות בעיר. ואני חוזר ומבהיר לו, ברוגע, שלא יעזור לו כלום, משום שהחוק לצידי. בסוף זה נגמר בכך שגם תושבי השכונה הצטרפו להפגנה בעד שיכון ההוסטל בשכונה. בחשבון כולל, מתוך 120 הוסטלים הפסדנו רק בשני מקרים“.
וכצפוי, מאבקים רבים התנהלו מול משרד האוצר, הנתפס כ"אויב" הקבוע של כל השירותים החברתיים במדינה. דווקא בעניין הזה שרשבסקי מפתיע: "אני כנראה בין אנשי הרווחה היחידים שלא שונאים את ‘נערי האוצר‘. אני מאמין שהם באמת פועלים לפי מה שנראה בעיניהם כטובת המדינה, ותפקידי היה לשכנע אותם שגם משיקולים כלכליים כדאי להם לאמץ את ההצעות שלנו“. לשם כך הוא לא היסס להפעיל שיטות עבודה לא מקובלות, שלא מצאו חן בעיני הממונים עליו: "בניתי מערכת יחסים עצמאית וישירה עם אנשי האוצר, מעל ראשם של ראשי המשרד. הייתי מזמין אותם לסיורים בבתי החולים, ואחר כך בהוסטלים, וממחיש להם את ההבדל בין מראה פניהם של המאושפזים לעומת דיירי ההוסטלים, ומציין גם את החיסכון התקציבי העצום בהעברת מאושפז לדיור בהוסטל, קל וחומר לדיור מוגן".
יוזמה לא שגרתית אחרת הייתה להיפגש גם עם חברי כנסת לקראת דיונים פרלמנטריים מכריעים, ולהסביר להם ישירות את עמדתו. “כשהעברנו את חוק השיקום, האוצר ניסה להתנות אותו בכך שייקבע סכום כולל למימון החוק, ומספר האנשים שיוכלו ליהנות משירותי השיקום יוגבל לפי התקציב שהוקצה. אני טענתי שזו צריכה להיות זכות אישית של כל מתמודד, ללא תלות בתקציב. היה צריך להתקיים על כך דיון מכריע בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ואני דאגתי שאחד הח“כים יקבל הנחיה מתאימה מאדם שהוא היה תלוי בו פוליטית. אותו ח"כ התחיל לנדנד לאנשי האוצר שהוא רוצה כל מיני נתונים. מפה לשם הגיעה הפגרה, והם לא הצליחו להעביר את ההתניה שרצו".
קשה לי להאמין שבכל השנים שבהן אני פעיל בתחום, עולם הפסיכיאטריה כמעט לא שינה את השקפותיו. עדיין מתמקדים בטיפול רפואי ותרופתי, אף שרוב המטופלים הם אנשים נורמטיביים עם ‘נפילות‘ בודדות
בכירי משרד הבריאות לא אהבו את השיטות האלה, ושרשבסקי מספר ש“פעם אחת הממונה עלי, ראש שירותי בריאות הנפש, צעק עלי במסדרון: אני אדאג שאתה לא תהיה כאן! אמרתי לו: אני בטוח שאחד משנינו לא יהיה כאן. הלכתי לשר הבריאות, וכעבור חודש האיש הזה כבר היה במקום אחר“.
המאבק הגדול שניהל שרשבסקי, נגד התניית מספר הזכאים לסל שיקום בתקציב כולל שיוגדר מראש, הביא אותו לעוד צעדים יוצאי דופן: “בתחילת 2006 קיבלתי הודעה מחשבוּת המשרד שבנובמבר ייגמר לנו תקציב סל השיקום. אז נתתי הוראה לכל מנהלי המחוזות שמאותו רגע ואילך לא יקבלו אף אחד לשיקום, כדי שלא אצטרך להוציא אותם מהשיקום בנובמבר. במקביל ביקשתי מראשי המחוזות לאתר לי כמה משפחות חזקות של מטופלים, שיעתרו לבג"ץ נגדי. חמישה ימים לפני ההכרעה בבג"ץ, האוצר נכנע והעביר את כל הכסף“.
שרשבסקי גייס למאבק גם את שר הבריאות דאז, יעקב ליצמן, בנסיבות שגם הן גרמו לאנשי המשרד תדהמה: “בכל שנה יש להנהלת המשרד כנס שנתי בים המלח. לקראת נאומו של השר ישבנו איתו כל ראשי המשרד ודנו בצורכי המערכת, ואני הסברתי שמדובר בהכרעה היסטורית ושאם האוצר יצליח להכפיף אותנו לתוך סד התקציב, פירוש הדבר שאנחנו מקבלים את העיקרון שהמדיניות הרפואית נקבעת לא לפי הצרכים אלא לפי הכסף. שתי דקות לפני שליצמן יצא לדבר במליאת הכנס, קמתי שוב, כשידעתי שאף אחד כבר לא יוכל לדבר אחריי, ואמרתי: אדוני השר, תדע שברגע הזה תיבחן כל התדמית שלך. אם תבוא ותכריז שלא ייגעו בתקציב השיקום, תעשה שליחות אדירה ותסייע לאוכלוסייה הכי חלשה. כל הפקידים היו המומים, אבל ליצמן יצא ואכן הכריז את מה שביקשתי ממנו“.
כשהוא נשאל מניין רכש את המיומנות הפוליטית המשוכללת שלו, שרשבסקי צוחק בשמץ מבוכה: “זה פשוט היה חשוב לי. ובגדול, במשך השנים אתה לומד את השיטות ומה הדברים שבאמת ישפיעו“.
בעקבות איציק סעידיאן
שרשבסקי הוא הראשון להודות שיש גם חצי כוס ריקה; יעדים שלא הצליח להשיג במהלך שנותיו הארוכות בתפקיד. חשוב לו להציג גם אותם, כדי שהמהפכה תימשך. הבעיה המערכתית העיקרית, הוא אומר, היא שגם אנשי מערכת בריאות הנפש מאמצים לעיתים במידת מה את הסטיגמה השלילית המיוחסת למטופלים: “גם הם חושבים שלרוב המטופלים השיקום לא רלוונטי, ורק תרופות הן הדרך להתמודד איתם. יש לזה השלכות פרקטיות עצומות לגבי מספר האנשים שמגיעים לשיקום. אבל גם כך יש כיום כ־35 אלף איש, שהם כשליש מכלל מתמודדי הנפש במדינה, שנהנים מהשירותים השונים שלנו“.
את הבעיות שעדיין צריך לפתור הוא מחלק לשניים: אלה שקשורות בענייני תקציב וכוח אדם, ואלה הנובעים מחוסר אמון של המערכת עצמה באופציות השיקום. בין הבעיות התקציביות הוא מונה, בראש ובראשונה, את סוגיית המעקב אחרי היוצאים מאשפוז לשיקום בקהילה: “אנשים יוצאים מאשפוז ומקבלים זימון לתור במרפאה, אבל מדובר באנשים שגם כך יש להם קשיים עם עצמם, ולא תמיד הם זוכרים או שיש להם מספיק מוטיבציה להגיע למעקב. צריך שהמערכת תנקוט לגביהם מעקב אקטיבי, תיתן תזכורות וגם תזרז אותם לממש את הזכויות שלהם.
"בנוסף, לפי התוכנית שבנינו, המעקב אחרי המשתקמים אמור לכלול ביקורת של ועדת שיקום אחת לחצי שנה, כדי לראות אם המצב השתפר ויש צורך להעלות את דרגת השילוב בקהילה, או חלילה להפך. בפועל, בגלל מצוקת כוח האדם, תדירות הפגישות האלה הרבה יותר נמוכה. יש גם בעיות קשות בתקציבים שניתנים להוסטלים ול‘בתים המאזנים‘. אני חוזר ומסביר לאנשי המערכת שכל אדם שיוצא מהוסטל לדיור מוגן, או מאשפוז ל‘בית מאזן‘, זה לא רק רווח עצום בשבילו ובשביל משפחתו, אלא גם רווח כלכלי עצום. אבל התקציבים עדיין נמוכים מדי. וכשהעבירו את האחריות על בריאות הנפש מהמדינה לידי קופות החולים, קבעו משום מה תעריפים יותר נמוכים משהיו. כך שקופות החולים מתקשות לעמוד בנטל, והתוצאה היא שפחות מטופלים יכולים לקבל את השירותים שהם זכאים להם".
כאמור, שרשבסקי הצליח לשכנע את הצבא לקבל לשירות אנשים שלקו בעבר בפסיכוזות זמניות או במחלות שאינן מסכנות את עצמם ואת סביבתם, אבל לא הצליח לגרום לצבא להחזיר לשירות אנשים שלקו נפשית במהלכו. כעת הוא מוסיף שניסה להעביר באופן כללי יחס שונה למתמודדי נפש צעירים: “אחד הדברים שהכי חסרים במערכת זו התמקצעות גדולה יותר ביחס לצעירים. בחזון שלי הייתי רוצה שהם יקבלו שיקום בלי לעבור את ועדות השיקום הפורמליות, כדי שלא יתויגו כ‘חולי נפש‘. לעיתים קרובות מדובר באנשים שהייתה להם נפילה חד־פעמית, אולי בגלל קשיי גיל ההתבגרות, ואין סיבה להכתים את כל עתידם בסטיגמה הזו. מה גם שעצם המעבר דרך הוועדות יכול להרתיע אותם מלקבל טיפול. בפועל, כשהייתי אחראי בנושא, נתתי הוראה לא חוקית שצעירים שרוצים לעבור שיקום יתקבלו בלי ועדות השיקום, אלא על בסיס המלצת הפסיכיאטר האישי בלבד“.
בעיה נוספת שעדיין טעונה התמודדות, לשיטתו, היא הטיפול במי שסובלים מפוסט־טראומה: "בצבא יש כבר היכרות ארוכת שנים עם הסוגיה הזו, שגם שופרה מאוד לאחרונה, בעקבות המקרה הקשה של איציק סעידיאן. אבל המערכת האזרחית בכלל מתקשה להתמודד עם הסוגיה הזו, וגם שם צריך ניעור משמעותי". ואחרון חביב, תחום נוסף שבו המערכת הפסיכיאטרית מתקשה לחקות את חידושי הרפואה הפיזית הוא סוגיית אשפוזי הבית: “במערכת הרפואית כבר יודעים שניתן לחסוך הרבה ימי אשפוז, במקרים שבהם ניתן לתת בבית טיפול שלא יהיה פחות טוב מבחינה רפואית, והרבה יותר טוב מבחינה נפשית. אין סיבה שהרפואה הפסיכיאטרית לא תאמץ את הגישה הזו, ותאפשר גם כן אשפוזי בית במקרים שמתאימים לכך".
אתה יוצא בחריפות נגד הסטיגמה שקיימת כלפי מתמודדי הנפש, אבל העובדה היא שבארץ ובעולם בוצעו גם מעשים איומים על ידי מתמודדי נפש, כולל מקרי רצח, ולא פעם קשה להעריך מיהו החולה שמצבו עלול להידרדר פתאום לרמה כזו.
"זה נכון, אבל גם בעניין הזה שלטת סטיגמה. אם תבדוק את המערכת הקרימינלית בישראל תגלה שמתמודדי הנפש לא בולטים בה מעבר לשיעורם באוכלוסייה, אולי אפילו פחות. כי גם במקומות שאחרים נוטים להתפרץ, הם דווקא נוטים להתכנס כדי לא לבלוט. אלא מה? כשמתמודד נפש מבצע עבירה, זה זוכה להבלטה כי זה מאשר את הסטיגמה. פתאום יש לנו ‘הסבר‘ לעבירה. והתוצאה היא שההבלטות האלה לא רק נובעות מן הסטיגמה אלא גם מחזקות אותה. אתן לך דוגמה: שילבנו פעם כמה מתמודדי נפש בכיתת לימודים רגילה. לימים שאלתי את המורה מה מצבם. היא אמרה שהם משתלבים נהדר, אבל יש להם נטייה לדבר כל הזמן בשיעור. שאלתי אותה אם לאחרים אין נטייה כזו, והתברר כמובן שישנם גם אחרים כאלה. אבל כשמדובר במתמודדי הנפש, זה מיד מאשר סטיגמה של השונות שלהם ולכן בולט יותר".
שרשבסקי, שהיה מנהל דומיננטי מאוד של שירותי השיקום, נשאר בקשר קרוב למערכת, וגם היום, 11 שנים אחרי פרישתו לגמלאות, הוא מצוי בעניינים ומשתדל לסייע בפתרון משברים. נוכח המשבר החריף בבתי החולים הפסיכיאטריים, שתואר בכתבתו של יאיר קראוס במוסף יומן בשבוע שעבר, הוא חוזר על משנתו: "הפתרון העיקרי לבעיות בתי החולים הפסיכיאטריים טמון בהפחתת עצם הצורך בהם, באמצעות שינוי כיוון והפניית המאמצים למניעת אשפוז מלכתחילה. גם היום, אחרי כל מהפכת השיקום שעשינו, עדיין קרוב ל־20 אחוז מהמשתחררים מבתי החולים, חוזרים לאשפוז תוך פחות משלושים יום, וקרוב ל־40 אחוז חוזרים תוך 180 יום. המציאות הזו תשתנה אם כאשר אדם משתחרר מבית החולים לא רק יקבעו תור עבורו במרפאה הקהילתית אלא גם יוודאו שהוא מגיע לטיפול, וכשאדם מפסיק לבוא לטיפול – שמישהו יבדוק מדוע וינסה לסייע לו לחזור. כיום רק אנשים המשולבים במערך השיקום זוכים למעקב הזה. צריך להשקיע הרבה גם באשפוזי בית, שפעמים רבות יעילים מאוד ואף זולים יותר מבית חולים, וכך גם ב'בתים מאזנים'. מעבר לכל האמור, חשוב מאוד לפתוח מחלקות פסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים ולהקטין ככל האפשר את בתי החולים הפסיכיאטריים. הדבר נכון מקצועית, קלינית וחברתית".
קשרים עם רות גביזון
שרשבסקי נולד ב־1946 למשפחה דתית מיוצאי גרמניה, שגרה בשכונת גאולה בירושלים. האבא, בנציון שרשבסקי, היה משפטן, והאם חנה עסקה בחינוך. לימים התמקדה האם במשך שנים רבות בניהול בית ספר מיוחד לילדים חולים, שפעל בתוך בית החולים “ביקור חולים“, ואילו האבא הגיע עד לבית המשפט העליון, אם כי כיהן שם רק כשנתיים בשל גילו המבוגר בזמן המינוי. שנים לאחר פרישתו מבית המשפט עוד הספיק שרשבסקי האב לכהן כיו“ר ועדה ציבורית שעסקה גם כן בסוגיה הנוגעת לעולמם של מתמודדי הנפש: “במשך שנים היה מקובל שיש צורך להפריד בין גברים לנשים במחלקות לבריאות הנפש. לאו דווקא מטעמים דתיים, אלא מחשש שמאושפזי נפש לא תמיד מודעים למה שהם עושים, וכדי למנוע מצבים של ניצול מיני. אבל בשלב מסוים התחיל ויכוח מצד החוגים הפרוגרסיביים, שטענו שלא ייתכן וכו‘, והוחלט להקים ועדה ציבורית. אבא, שהתמחותו המשפטית הייתה בדיני משפחה, עמד בראש הוועדה, והם המליצו להשאיר את מדיניות ההפרדה“.
את לימודיו באוניברסיטה עשה שרשבסקי, כאמור, בלימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה, עם מחשבה ראשונית להתמחות בבריאות הנפש: “התחום הזה עניין אותי מגיל צעיר, גם מתוך סקרנות וגם מתוך אשליה שדרך התחום הזה אוכל להבין יותר את מסתרי מוח ונפש האדם. בהמשך נכנסתי לעולם הפסיכולוגיה הקלינית, שאז לא דרשה כל כך הרבה מהמורות בירוקרטיות כפי שדורשים היום. היית צריך ציונים טובים, ולעבור ריאיון. במקרה שלי, כל הריאיון עסק בכך שאיך שנכנסתי אמרתי למראיינים שלדעתי ריאיון הוא ממש לא דרך טובה לקבוע מי מתאים להיות פסיכולוג קליני. כנראה כבר אז התחלתי עם הדפוס של עימותים מול המערכת“.
אף שלא התמחה בפסיכיאטריה, עשה שרשבסקי מסלול ארוך של תפקידים בכירים בבתי החולים “כפר שאול“ ו“איתנים“, אבל תמיד שאף להשפיע על המדיניות הכללית של המערכת, ולכן הגיש שוב ושוב הצעות לייעול הטיפול, ובעיקר להתמקדות בשיקום בקהילה על פני הטיפול האשפוזי והתרופתי: “קשה לי להאמין שבכל השנים שבהן אני פעיל בתחום, עולם הפסיכיאטריה כמעט לא שינה את השקפותיו. עדיין מתמקדים בטיפול רפואי ותרופתי, אף שרוב המטופלים הם אנשים נורמטיביים עם ‘נפילות‘ חד־פעמיות או בודדות. אני מלכתחילה חשבתי אחרת, ועוד כשעבדתי באיתנים ובכפר שאול נהגתי להוציא אנשים שתפקודם גבוה לטיפול בקהילה וללוות אותם בחוץ. אלה היו מקרי המבחן של השיטה עוד לפני שהונחלה לכלל המערכת“.
מאז שהחל להפציץ את הממונים עליו בהצעות, חלף זמן עד שקיבל את ההזדמנות לממש אותן: “כשמוטי מרק התמנה לראש שירותי בריאות הנפש, אדם שבא לא מן המערכת עצמה אלא מצה“ל, ובעצמו לא היה אדם שגרתי, הוא קרא לי והזמין אותי להקים, לראשונה בתוך משרד הבריאות, מערך של שירותי שיקום, שלפני כן בכלל היו תחת אחריות משרד הרווחה“.
שרשבסקי התחתן עם המשוררת רבקה מרים, ולשניים נולדו שלושה ילדים: אביגיל פלד, כיום ראש צוות תוכניות הלימודים של המכון למורשת בן־גוריון בשדה־בוקר; יערה ענבר, שכתבה ספרי עיון בתלמוד, למבוגרים ולילדים, וכיום מחנכת בבית הספר הניסויי בשכונת ארמון הנציב בירושלים; וד“ר יהלי שרשבסקי, שמלמד משפט בינלאומי באוניברסיטת חיפה. לימים שרשבסקי ומרים התגרשו, והוא נישא בשנית למאירה אונא.
פרק מיוחד בביוגרפיה של שרשבסקי נוגע לקשר המיוחד שהיה לו עם פרופ‘ רות גביזון, אחת המשפטניות החשובות והמוערכות בתולדות מדינת ישראל. גביזון חיה את רוב חייה הבוגרים לבדה, וגם גידלה לבדה את בנה היחיד דורון. משפחת שרשבסקי הייתה מעין משפחה עבורם; גביזון, עם או בלי בנה, נהגה לבקר בבית שרשבסקי מדי שבת, ולעיתים גם במשך השבוע. הקשר, אומר שרשבסקי, “התחיל מזה ששנינו למדנו פילוסופיה ביחד, לתואר הראשון. בילינו הרבה בלימודים ובהכנה לבחינות. אחר כך היא נסעה לדוקטורט בקיימברידג‘, וכשהיא חזרה הקשר התחדש. היינו מדברים על הכול, גם על הסוגיות המקצועיות שלה וגם על דברים אחרים.
“כשאהרן ברק דחה את המועמדות שלה לבית המשפט העליון זה כאב לה, אבל בסופו של דבר היא אמרה כמה פעמים שזה היה לטובתה. היא אמרה שאומנם הדחייה לא הייתה מוצדקת, אבל הרגישה שזה נתן לה הרבה יותר חופש מבחינה ציבורית. האכזבה היותר קשה שלה הייתה כשהוזכרה כמועמדת לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וגם לתפקיד הזה לא נבחרה. אני מאמין שבתפקיד הזה היא באמת יכלה להועיל באופן משמעותי, אולי אפילו באופן כזה שהיה מצדיק את המחיר של הוויתור על הפעילות הציבורית שלה“.
בגיל 65, שנתיים לפני תאריך היעד, פרש שרשבסקי לגמלאות: “פרשתי לפני הזמן כי זו הייתה עבודה של יום ולילה, לאורך שנים, והרגשתי שהמהפכה שעשיתי כבר מספיק יציבה, שאני יכול להרשות לעצמי לפרוש. את שנות הפנסיה אני מנצל הרבה ללימוד, יש לי כמה חברותות לאורך השבוע. אני מקדיש גם כמה שעות שבועיות לייעוץ לחברה שעוסקת בתחום השיקום למתמודדי נפש, וממשיך ללוות את המערכת. בזמן האחרון אני עסוק גם עם בית חינוך עיוורים, שאני נמצא בהנהלה שלו. ויש גם 11 נכדים“.
