נדמה שיש איזה חוסר הבנה בסיסי, מתסכל, שמלווה את הממשק של החברה הישראלית הכללית מול החברה החרדית. בתמצית, פשטנית אולי, מדובר על ההחלטה של חלקים נכבדים מהחברה החרדית להתבצר בין כותלי הישיבה והכולל, לא ליטול חלק בעול השירות הצבאי ולא להיות שותפים בעולם העבודה הישראלי.
בשבועון החרדי־ספרדי "יום ליום" הובא לאחרונה ציטוט מדיון בכנסת, ובו תיאור מצב שלפיו רק כמחצית מהגברים בחברה החרדית משתלבים בשוק העבודה, וכי על אף כל המאמצים, שיעור החרדים העובדים נמצא בירידה. בסיכומו של הטור, מתאר הכותב, "ישנו חוסר הבנה עמוק של החברה החרדית על ידי מקבלי ההחלטות – והדיון בוועדה הוכיח זאת".
משהו מחוסר ההבנה הזה נמשך כחוט אל תוך השיחה עם ד"ר אהרן (ארי) איתן, עמית מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. איתן, בעצמו חובש כיפה שחורה, בוגר החינוך הליטאי, הוציא לאחרונה ספר מחקרי בשם "חרדיות ישראלית: אידיאולוגיה, ריאליה, זכויות אדם" (בהוצאת מוסד ביאליק). הוא מנסה לנתח בו, להסביר, למה זה לא עובד. מדוע למרות הצורך האקוטי של מדינת ישראל בהתגייסות החרדים לשותפות יצרנית, הנשיאה המשותפת הזו בעול מגיעה בזרם דקיק ובלתי יציב. מה לא מבינים לגביהם, ומה גם הם מסרבים להבין.
"תעשיית תיקון החרדים", הוא מכנה אותה, "לא עובדת. השקיעו מיליונים, אבל המחט לא זזה. שיעור התעסוקה בקרב גברים רק ירד. לכן אני מדבר על אלטרנטיבה תיאולוגית. הבנה שהמחט לא זזה כי אין מענה זהותי־דתי לחרדים שחושבים אולי על כיוון אחר מזה של לימוד בישיבה".
והוא מבאר: "יש כמה סוגים של חרדיות, לאחת מהן אני קורא חרדיות השילוש. היא מבוססת על שלושה עקרונות ליבה: הסתגרות הגנתית; לימוד תורה בלבד לכול – האידיאל המרכזי לכל גבר ונער הוא לימוד תורה; ו'דעת תורה' – צייתנות אבסולוטית, עקידת השכל. הפרט החרדי מוסלל למסלול אחד. אני אומר שהגישה הזו לא רק שאינה מבוססת מבחינה תיאולוגית, היא אפילו מנוגדת למקורות". כלומר, ניתן לחיות חיי מעשה מחוץ לבית המדרש, וזהו אידיאל לכתחילאי, לא בדיעבד מחויב־פרנסה.
מה הביא אותך לעשות את המחקר, לכתוב את הספר הזה?
"ההבנה שלדג יש הרבה מה ללמוד על המים שהוא שוחה בהם כל חייו. שלמרות שאני בן הקהילה החרדית ומכיר אותה, אני צריך לפרוט את הדברים בצורה שיטתית, כי הרבה פעמים אנחנו מבלבלים בין חוזק הרגשות שלנו וחוזק הטיעונים שלנו. הרגשתי שהיה צורך בבירור אינטלקטואלי חד ומחמיר שגורם להבין את המציאות החרדית. הדברים שאמרתי לכאורה ידועים, אבל לגבי לימוד תורה בלבד למשל, לא רק שזה שולחן ערוך מפורש שלא מקבל את זה, גם מנהיגי עבר כמו הנצי"ב מוולוז'ין כתבו נגד הטלת עול הפרנסה על אחרים".
הסיירת של התורה
כחלק מחתירתו לשינוי מוביל איתן בית מדרש חדש, צעיר עדיין לימים ועוד לא ממש הומה לומדים – בל כזה שמתחזק משבוע לשבוע. המטרה, הוא אומר במילים ספורות, מעדיף עדיין שלא לחשוף את המיזם במלואו, היא "פיתוח מנהיגות והעשרת השיח התורני והנפשי בחברה החרדית. יש מפגש גדול יותר פעם בשבועיים, ומפגשים של קבוצות קטנות יותר מעת לעת. זה לא מקום של הטפה אלא של למידה, מתוך הבנה שפתיחת היריעה התורנית יכולה להציב אלטרנטיבה תיאולוגית. לייצר חרדיות אחרת".
את יודעת כמה פעמים קראו לי 'פרענק'? מכיוון שיש גבול ליכולת ההכלה שלנו, אנשים לא מאמינים עד כמה זה גרוע. אומר בכנות – הבנתי שזה כנראה קרב אבוד. אפילו אצל החרדים שנקראים 'חדשים' יש גזענות, חד וחלק
באי בית המדרש מגיעים, לדבריו, "מכל הגלריה החרדית. יש אנשים שלומדים כל היום ויש שלא לומדים, יש נשים חרדיות. בשבוע שעבר הייתה לי שיחה עם צעיר חרדי בבית המדרש. במסגרת הלימוד, אחרי שיחה ופתיחת מקורות, הייתה לו פתאום איזו התגלות. הגענו להבנה שהוא יכול להיות רופא ולממש את עצמו לא רק מבחינה אישית, אלא גם מבחינה דתית. אם הוא יעשה את מלאכתו נאמנה, ינהג במסירות, יהיה הוגן – זה יממש גם מטרה דתית".
זה פשוט שרפואה היא מקצוע שכולו חסד. איפה פה החידוש?
"לך זה פשוט, בשבילו זה היה גילוי, להבין שיש אתוס דתי נוסף חוץ מלהיות כמו אחיו הגדול שיושב וגורס גמרות בישיבה. הוא רצה לגיטימציה שלמה, כמו חייל שרוצה לשרת בסיירת אבל נפל מהגיבוש, ואז מציעים לו יחידה צבאית אחרת ומסבירים לו שיש בכך ערך. אבל הוא לא באמת רוצה מקום אחר, הוא רוצה סיירת. האופן שבו הצלחנו, בשיח עם אותו בחור צעיר, ליצור לגיטימציה לעבודה כרופא, הייתה דרך הטקסטים התורניים. זה לא מספיק לומר לו 'תהיה רופא ותהיה לך אפשרות ליציבות כלכלית', כי יש אתוס. כי רוב הצעירים לא רוצים להיות ג'ובניקים, רוצים משהו מובחר. רק דרך הטקסטים הוא מצא יישוב פנימי בין הרצון שלו להיות כמו אחיו שיושב ולומד, ובין האישיות שלו שהיא לא שם. מעבר לכך שאני מקווה שבעזרת השם הוא יהיה רופא, גאלנו אותו מקונפליקט".
גאלת אותו אולי מקונפליקט פנימי, אבל בין זה ובין הצלחה של צעיר חרדי לסיים לימודי רפואה, עומדים עוד קשיים אובייקטיביים רבים. המחיר החברתי שהוא אולי ישלם, וכמובן השלמות הלימודים שיצטרך כדי לנסות בכלל להתקבל ללימודי רפואה.
"אני מאמין, גם מניסיון אישי, שאם אתה פועל מתוך אותנטיות, בסופו של דבר מקבלים אותך בחברה שלך. בעצם, מה שאני רוצה לומר לקובעי המדיניות הוא – אל תראו תפיסות דתיות בצורה השלכתית. העובדה שאליך זה לא מדבר, לא אומרת שזה המצב בשביל אחרים. יש מיליארדים בעולם שלוקחים עקרונות דתיים ברצינות רבה ומוכנים להקריב הרבה למענם. לכן צריך לזנוח את המחשבה שאם רק ייתנו תמריצים כלכליים, אנשים יבואו. הם צריכים גם מענה דתי".
השאלה היא אם אתה לא עושה כאן קצת אידיאליזציה של החברה החרדית. למשל, ההחלטה לנתק קשר עם בנים שירדו מהדרך, היא לא רק כיוון שהם טועים תורנית ובחרו שלא "להיות בסיירת". היא קשורה גם למחיר החברתי שהמשפחה תשלם. מעדיפים את מחיר הניתוק על פני פגיעה במעמד של המשפחה.
"מההיכרות שלי זה לא מחיר מול מחיר. אפשר גם לשמור על קשר בצנעה אם רוצים. הניתוק מגיע, אם מגיע, מתוך ריחוק נפשי ממשי. ברור שיש גם אלמנטים אופורטוניסטיים, אבל אם מדברים על החברה החרדית ככלל, מרכז הכובד הוא אידיאולוגי, ואת זה אני אומר מתוך כבוד לחברה החרדית. היום לחברה החרדית יש יכולת גם להכיל אנשים כמוני. להחזיק בדעות רמב"מיות כמוני לא גוזר עליך לצאת מהחברה. לפי מה שאני רואה, אנשים לא נשארים חרדים משיקולי נוחות, נשארים כי באמת מאמינים".
צו גיוס מהרמב"ם
איתן גדל בירושלים, אולם מעדיף לקמץ בפרטים על עצמו. אפילו כשהוא נשאל לגילו, משיב רק כי הוא בתחילת שנות הארבעים לחייו. מפתה למדי למצוא לו קווים אוטוביוגרפיים ברומן שפרסם לפני למעלה מעשור בשם "ידיד נפש" (ידיעות ספרים). את הספר ההוא, כמו גם את הנוכחי, לא יראה לבני משפחתו הקרובים, ואף לא לאביו, "הדיין החסיד", כפי שמציינת ההקדשה בספר. הספר מוקדש לו, אך הוא ככל הנראה לעולם לא יקרא בו.
הגיבור ב"ידיד נפש", ציון טהרני, הוא בן למשפחה מזרחית הלומד בישיבת עילית ליטאית, ומוצא את עצמו דחוי למדי. "כמובן שיש נתחים ממני בספר, אבל זו אינה אוטוביוגרפיה", אומר איתן. הוא מסכים לומר רק כי את הדחייה על רקע גזעני שחווה שם הגיבור, הוא מכיר בהחלט מבשרו שלו. "את יודעת כמה פעמים קראו לי 'פרענק'? הרבה. זה באמת סיפור מאוד כואב. מכיוון שיש גבול ליכולת ההכלה שלנו כבני אדם, אנשים לא מאמינים עד כמה זה גרוע".
ובעניין העדתי חל שיפור מאז ועד היום?
"שני הממדים החשובים הם חינוך ונישואין. האם מתחתנים אחד בשני, והאם לומדים ביחד. לפי מה שאני שומע ומבין מהסביבה, אין שינוי. היום יש יותר ספרדים עם הון תרבותי, משפחות ספציפיות שכן מתקבלות, אבל באופן כללי המשקפיים הגזעניים קיימים. כמובן שמסבירים את זה בכל מיני הסברים כמו מה יעשו עם נוסח התפילה או עם אורז בפסח. אבל אומר בכנות – הבנתי שזה כנראה קרב אבוד. מה גם שיש הרבה תחבולות רטוריות כנגד אנשים שבאים למחות. יורדים לגופו של אדם.
"בעיניי המענה לגזענות הזו הוא לעבור משלב המחאה להצטיינות, וזה מה שאני עושה בחיים שלי. לצעירים מזרחים שאני פוגש אני אומר – תצטיינו יותר, תשכילו יותר. זה המענה. לשכנע אנשים שהם גזענים וצריכים להשתנות, זו משימה קשה מאוד עד כדי בלתי אפשרית. לגזענות יש בעיניי פן נוירוטי מובהק. כמובן שאין גזענות אחת, יש לפעמים סתם דעות קדומות, ואני לא אומר שכל הגזענות החרדית היא נוירוטית, אבל יש לה מאפיינים נוירוטיים. נוירוטיות היא בעיניי תחושה של ריחוק מובנה, גבול שלא עוברים אותו. וברגע שלומדים יחד באמת, קורים דברים. אפילו אצל החרדים שנקראים 'חדשים' יש גזענות, חד וחלק".
איתן עצמו שירת שירות מלא בצה"ל מתוך החלטה ערכית, דתית אפילו כהגדרתו. "זה לא הגיע מתוך הימשכות לחיי צבא, ולא שירתי במסלול ייעודי לחרדים. שירתי שלוש שנים – תחילה במסלול קרבי ואחר כך במסגרת אחרת. הגעתי לבקו"ם היישר מהישיבה, עוד בבגדי שחור־לבן, רק בגלל 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'. אנשים עצרו אותי בבקו"ם ושאלו אם אני בטוח שלא טעיתי. מי שאחראי להתגייסות שלי הוא הרמב"ם. הספרים ההלכתיים של הרמב"ם ניצבים במרכז, אבל ספרי ההגות שלו מחוץ לתחום בישיבות. בשיר 'המתמיד' ביאליק מתאר את מי זרקו מישיבת וולז'ין – אחד נתפס עם מקטרת בשבת, שני מדבר עם נערות בלילות, ושלישי נתפס עם 'מורה נבוכים'. לומדים את 'משנה תורה', אבל על 'מורה נבוכים' זורקים מהישיבה.
"לימוד ברמב"ם הוביל אותי לחשיבה דתית אחרת, ואחת המסקנות שלה היו שאין הצדקה לכך שלא אשרת בצבא. אני שמח על השירות שלי, לא כי זה כרטיס הכניסה למציאות כאן, אלא כי זה מה שצודק והוגן. זה עניין של אנושיות. הטיעונים התיאולוגיים נגד שירות בצבא הם בעיניי לא מוצדקים".
המחיר הנפשי
בהמשך למד איתן משפטים, ועסק תקופה בעריכת דין. "למדתי באוניברסיטה העברית לתואר שני במשפטים בדגש על משפט ציבורי, ואז לתואר שלישי באוניברסיטת תל־אביב. יש הרבה הקבלה בין משפט לדת. משפט עוסק בהסדרת התנהגויות של בני אדם, וכך גם הדת. אמרתי שמעניין אותי לראות את מערכת ההפעלה. מה מנביע נורמות דתיות מסוימות. החרדיות היום לא עוסקת כמעט בהגות, אלא בשימור נטו. אפילו אם נשווה לדמויות עבר חרדיות כמו החזון איש, היום אין דמויות כאלה. אם נסתכל על הקורפוס של הרבנים שנפטרו בעשור האחרון – הרב עובדיה יוסף, הרב אלישיב, הרב קנייבסקי – הם לא הותירו ספרות הגותית. לא שמענו את הרב קנייבסקי מדבר למשל על נושא הגזענות, על נפוטיזם. על זה שיש מוסדות לימוד במימון מדינת ישראל שעוברים מניהול של אב לבן כבר דור שלישי. אלו דברים שלא יעברו במקומות נורמליים".
אתה רואה איזשהו פתרון להתנגשות הזו בין החברה החרדית ומדינת ישראל?
"המספרים ידועים, הדברים מדוברים, אבל במקום לדבר על התנגשות אנחנו צריכים לדבר על העצמה. להכיר בזה ש'חרדיות השילוש' לא עולה בקנה אחד עם תפיסת הטוב הכללי כאן, אלא יש לה תפיסת טוב אחרת".
למי זה לא ברור?
"לקובעי המדיניות. הדיבור הוא שוב ושוב על הנושא הכלכלי ולא התיאולוגי. מדינת ישראל צריכה לטפח את 'החרדיות המתחדשת'. ליצור תמריצים כדי שמוסדות החינוך של החרדיות המתחדשת יהיו אטרקטיביים". מודל לחרדיות מתחדשת כזו היה בעיניו הרב חיים אמסלם, שאיתן פרסם בעבר ספר שיחות איתו. כישלונו הפוליטי הוא בעיניו תקלה מקומית של שיווק רעיונות באופן לא מוצלח, לצד סיבות נוספות. "בסופו של דבר החרדיות שאני קורא לה היא לא כזו מתחדשת – זו חזרה למה שהיה לפני מלחמת העולם השנייה. מודל שאומר שיש יותר מדרך אחת למצוינות דתית".
אז בסוף הטענה שלך מופנית לחברה החרדית פנימה או לחברה הישראלית?
"גם וגם. יותר לממסד החרדי, שסוגר פעילות הגותית תורנית. הבעיה היא לא עם אי־חשיפה לאנגלית ומתמטיקה. הבעיה היא חוסר חשיפה מלאה לידע תורני קלאסי, מקורות קלאסיים שלנו שהם חלק מהקאנון היהודי – שולחן ערוך, רמב"ם, מדרשים. זה לא ייתכן שמדינת ישראל לא מתעניינת בתכנים בבתי הספר שלה".
כשמדינת ישראל דורשת לימודי ליבה, יש התנגדות. אתה רוצה שהיא תיגע עמוק יותר, באופי לימודי היהדות? זה הרבה יותר רגיש.
"בבתי הספר של החרדיות המתחדשת יהיה רוחב יריעה", הוא מתעקש, משוכנע שאפשר להקים מוסדות חינוכיים חרדיים מסוג אחר. "החברה החרדית אחרי מלחמת העולם השנייה השתנתה מ'תורה בלבד לקבוצה מובחרת', ל'תורה בלבד לכול'. מה שצריך לקרות זו חזרה למה שהיה לפני השואה".
זה לא יקרה לא בגלל נוקשות תיאולוגית, אלא בשל היצמדות פוליטית סוציולוגית למצב הקיים.
"אני חולק. מי שגדל בחברה החרדית באמת מאמין שזה מה שאלוקים רוצה. שזה המימוש הכי גדול, שחברת הלומדים היא הגנה של עם ישראל. מאמינים בזה לחלוטין מגיל מאוד צעיר, ואומרים לבנות כבר בגן – כשתהיי גדולה תקימי בית של תורה. השינוי לא יתרחש מהיום למחר, אבל בשוק הרעיונות החרדי צריך להציע אותו. זה מה שאני קורא אליו בספר. להציע 'חרדיות מתחדשת' כאלטרנטיבה שלמה. לא לומר לאדם שזה בסדר שהוא עובד, אלא שזה מימוש חלום. כל הסיפור הוא לפרק מוקש, ומוקש לא מפרקים בבעיטה אלא באחריות, באכפתיות. אם אגרום לאדם לחיות חיים מסוכסכים עם עצמו אז נכשלתי. אתה לא לוקח מאדם מיתוס בלי להציע לו מיתוס חלופי. אני מבין מאוד את הקסם שיש בלימוד תורה, את השקיעה בחיקם החם של הספרים. אבל קשה מאוד להחזיק בחברה שמציעה לאנשים סוג של מיטת סדום – או שאתה מתאים ללמוד גמרא כל היום ומצוין, או שאתה לא ואז אתה מקסימום בסדר".
מה ישתנה קודם, הבנת החברה הכללית את החרדים או שינוי פנימי בציבור החרדי?
"הראשון. בהקשר לחברה החרדית זה מסע ארוך. צריך להעשיר שיח דתי, אבל הוא צריך להיתמך על ידי שיח נפשי. לא מעט חרדים שיוצאים לעבודה מלווה אותם תחושת אשם או החמצה. וגם חינוכית – מה קורה לילד שאתה מסליל אותו, איך הוא חי בעולם. עד כמה קשה לו. אחד הדברים הכי לא־מדוברים שאני מאוד רוצה לגלות מבחינה מחקרית, הוא האם יש אחוזים גבוהים יותר של מתמודדי נפש חרדים. אין לי תשובה לזה. אבל אם השוק מדבר, אזי בעיתונים החרדים כמות המודעות שעוסקת במתמודדי נפש – גדולה. זה לא מדעי, אבל מעניין. כאשר מציבים אידיאל בלתי אפשרי ומלווים אותו בתחושת אשם, המקום של הקושי הנפשי הוא כמעט מתבקש. במיוחד כאשר מדובר בצעירים. מחנכים צעירים ש'כל המפסיק ממשנתו מאכילים אותו גחלי רתמים'. כנער אתה לא מבין שיש לזה פרשנויות, אלא ממש חושש להפסיק ללמוד. אני רואה את עצמי משמש כפה לילדים ולנערים האלה, שיקבלו הזדמנויות חינוכיות טובות יותר. גם הנשירה בחברה החרדית קשורה להסללה המונוליטית. מערכות החינוך האחרות הן לא אידיאליות, אבל לפחות יש בהן מודעות לאינדיבידואליזם של כל תלמיד".
