לאחרונה הזדמן לי לעשות שבת בברלין בירת גרמניה, ונחשפתי למספר הישראלים הבאים להתגורר באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. מתברר שישראלים רבים מבקשים לעזוב את מדינת ישראל ולהפוך את ארצות אירופה לביתם. לדעתי אנו נמצאים בפני תופעה של החלפת היעד העיקרי להגירה ישראלית מצפון אמריקה לאירופה. תופעה זו עתידה להימשך בשנים הבאות, כאשר עוד ועוד ישראלים יכו שורשים במדינות אירופיות.
ההערכה היא שיש כיום באירופה כ־150 אלף ישראלים, חלקם מרוכזים בערים גדולות, ואחרים מפוזרים בכפרים ובסמוך לחופים. הישראלים חיים ביותר מ־20 מדינות שונות ובהן אנגליה (40 אלף), בגרמניה (25 אלף; רובם בברלין), רוסיה (40 אלף; רובם עולים מרוסיה שחזרו לארצם), הולנד (13 אלף), צרפת (עשרת אלפים), ספרד ופורטוגל (עשרת אלפים), יוון (5,000), אוסטריה (3,000), איטליה (2,000), גיברלטר (1,000).
על פי נתוני , נכון לשנת יותר מ־550 אלף ישראלים מתגוררים בחו“ל. נתונים אלו אינם כוללים את בני משפחותיהם, הדור השני והשלישי של הישראלים שעברו להתגורר במדינות אחרות, ולא את אלו שעברו בשנים האחרונות ליבשת אירופה. להערכתי כך שאני מעריך שהמספר הכולל כיום של ישראלים בחו“ל וצאצאיהם הוא יותר ממיליון.
הגירת ישראלים לאירופה היא תופעה מחודשת, ומושפעת מגורמים שונים. חלקם מבקשים לשפר את רמת חייהם, להתקדם בתחום מקצועם או ליהנות מהתנאים הסוציאליים המוצעים בארצות רבות באירופה. אחרים רוצים לשנות אווירה ולברוח מההתמודדויות בארץ, מבלי להתרחק יתר על המידה מהמולדת. הגלובליזציה הפכה גם היא לגורם משמעותי להגירה ויצרה תנועה ערה של מהגרי עבודה ממדינה למדינה, שהישראלים הם חלק ממנה.
ישנם גם מי שעלו לישראל ממדינות שונות, לא הצליחו להשתלב כאן תעסוקתית או חברתית והחליטו לשוב לארצות המוצא. קיימים סטודנטים ישראלים שלומדים באירופה רפואה או מקצועות אחרים, ובסופו של דבר מחליטים להישאר לגור ביבשת בעקבות הצעות עבודה אטרקטיביות או בני זוג מקומיים. למניעים אלו יש להוסיף גם את קבלת האזרחות הספרדית והפורטוגלית. עשרות אלפי ישראלים קיבלו בשנים האחרונות אזרחות ממדינות אלו, וכך נפתחה להם דלת הכניסה לאיחוד האירופי ללא צורך בתהליכים מורכבים של קבלת ויזה.
אחת השאלות שלא ניתן להתעלם ממנה היא עד כמה ישראלים שהיגרו למדינות אחרות הם קבוצה מועדת להתבוללות ונישואי תערובת, והאם יש לאוכלוסייה זו מנגנון של שמירה על זהותה היהודית ומודעות להמשך קיומו של העם היהודי בתפוצות.
להגירה מהארץ למדינה אחרת יש היבט ציוני והיבט זהותי. במונחים ציוניים, עזיבת הארץ מוגדרת כ“ירידה“, שכן הרעיון הציוני מבוסס על כך שעם ישראל צריך לשכון בארצו. מבחינה זהותית, ההגירה יוצרת בעיה של מעבר מחברת רוב יהודית לחיים כמיעוט בקרב חברת רוב לא־יהודית, וכמובן יש לכך השלכות מרחיקות לכת.
הישראלים באירופה, כמו במדינות אחרות, הם בעלי זהות דואלית ולא פשוטה. מחד הם מרגישים ישראלים ויהודים, ומאידך הם מפתחים חיבור עמוק למדינה ולתרבות החדשה שהם חיים בה. מצב זה מסכן אומנם את הזהות היהודית, אבל יש בו גם פוטנציאל לעיצוב זהות יהודית שיודעת לחיות בין עולמות מבלי לאבד את הערכים העצמיים. אך לשם כך יש צורך בעבודה מאומצת וחינוך יהודי.
מטבע הדברים, בעניין הזה קיים פער משמעותי בין הדור המבוגר לדור הצעיר. הדור הראשון של ההורים והמהגרים, שומר על זיקתו למדינת ישראל באמצעות השפה, התעדכנות בחדשות, חיבור לתרבות הישראלית, ביקורים בארץ וקשר עם המשפחה. לעומתם, הדור השני נמצא בתהליך של השתלבות במדינת מגוריו, והם הולכים ומאבדים את הקשר שלהם עם ישראל והמשפחה ומתבוללים לתוך החברה הלא־יהודית. ככל שעובר הזמן, הצעירים הישראלים באירופה מרגישים יותר אירופים מאשר ישראלים.
דור המבוגרים מרגיש יותר יהודי בעקבות המעבר לאירופה, וחש צורך לאמץ מנהגים יהודיים, חגי ישראל ועוד, כדי לשמור על זהותו וזהות בניו. אבל דור הבנים לא מחובר למסורת היהודית, אלא שואף להתערות בחברה הלא־יהודית, לטשטש את ההבדלים בינו ובינה ולהצליח יותר. בזמן ש־50 אחוז מדור הראשון של המהגרים הישראלים ממשיכים לשמור על קשרים חברתיים עם ישראלים אחרים, לעומת 20 אחוז מהדור הצעיר.
הישראלים מוצאים את עצמם מופתעים כאשר ילדיהם הופכים לבני נוער ואינם שומרים על הזהות הישראלית והשפה העברית. הצעירים הללו אינם מאמצים זהות יהודית חלופית בגלל חוסר השתייכות לקהילות יהודיות, ומשום שרובם לא מקבלים חינוך יהודי פורמלי. כך נוצרת סכנה של התבוללות ונישואי תערובת, שיביאו לאיבוד זהותי ותרבותי של הישראלים באירופה. ברור שהדור השני להגירה צפוי לעבור תהליכי התבוללות מואצים, ויש להקדים ולתת על כך את הדעת.
גם בנושא השימוש בעברית כשפה היוצרת זהות ומשמרת אותה, יש הבדלים. דור ההורים מדבר עברית בתוך הבית ועם החברים הישראלים. בדור הילדים, לעומת זאת, השימוש בשפה העברית פוחת והולך. הדיבור בעברית מתקיים כמובן רק במקרה שבו שני בני הזוג היגרו מישראל לאירופה, אבל אם רק אחד מבני הזוג ישראלי, גם בתוך המשפחה השפה העברית לא נשמרת. לפי המחקרים, כ־50 אחוז מהישראלים באירופה חיים עם בני או בנות זוג שאינם יהודים, וממילא גם לא מדברים עברית בביתם.
הקשר עם מדינת ישראל הוא עניין משמעותי עבור הישראלים השוהים באירופה, והם ממשיכים לבקר בארץ. אף שהם מתגוררים במשך שנים במדינות וערים שיש בהן קהילות יהודיות ובתי ספר יהודיים, הישראלים אינם מחוברים לקהילה אלא ממשיכים לשלוח את בניהם לארץ, מתוך שאיפה שהם ימשיכו לקבל מציון זהות יהודית וישראלית על ידי המשפחה הקרובה, קייטנות וחברים.
חשדנות הדדית
הישראלים באירופה מנותקים לרוב מהקהילות היהודיות המקומיות. מפגש כזה היה אמור להיות טבעי, אבל לא כך הדבר. אלה חוששים מפני אלה, ולא נוצר חיבור ביניהם. המציאות באירופה וגם בארצות הברית היא שמרבית הישראלים אינם משתייכים או פעילים בקהילות יהודיות. לפי מחקרים שנעשו, רק רבע מהישראלים בדור הראשון להגירה משתתפים בפעילות קהילתית, באופן חלקי מאוד. בין הצעירים, 80 אחוז ציינו שאינם משתייכים לקהילה יהודית ולא רואים בה חלק מחייהם. מעטים הישראלים ששולחים את בניהם לרשת החינוך היהודי המקומי, הן חינוך יומי והן בתי ספר משלימים, או לתנועת נוער יהודית־ציונית.
אף שהישראלים יכלו להיות גורם מחזק עבורן, רוב הקהילות היהודיות באירופה אינן רואות בישראלים קהל יעד לשותפות קהילתית. כך נולדו ארגונים שונים באירופה העוסקים בציבור הישראלי. בראש הפירמידה בנושא זה עומדים בתי חב“ד, וכן ארגון “צוזאמן“ (“יחד“ בגרמנית וביידיש), הפעיל בברלין וכעת גם באתונה ובספרד. באנגליה קיים ארגון בשם “שלנו“, ובמשרד התפוצות של ממשלת ישראל פתחו מחלקה מיוחדת לעבודה עם הקהילה הישראלית בתפוצות.
ככלל, הישראלים אינם רגילים לחיי קהילה ולהשתייכות קהילתית, לתשלום דמי חברות ולהשתתפות בפעילויות במשך השנה. בישראל אנו חיים במסגרת מדינה, ובחוץ לארץ יהודים חיים בקהילה. אלה מודלים שונים, ובדרך כלל הישראלים הבאים ממדינת ישראל לא משתלבים בקהילות היהודיות. מובן שהדבר גורם לריחוק חברתי ולקושי לשמור ולטפח את הזהות היהודית ואת החיים היהודיים במיטבם.
קושי נוסף שמכשיל את החיבור בין הישראלים לקהילות היהודיות באירופה, הוא נושא הדת והשפה. רוב הישראלים באירופה מגדירים עצמם כחילונים (73%), אחרים כישראלים (59%), ושליש כיהודים (38%). הקהילות היהודיות נתפסות בעיני הישראלים כמקום לשירותי דת, שבמרכזו בית הכנסת. ישראלי בברלין אמר לי: “אני אדם חילוני ואינני פוקד את בית הכנסת. אין לי מה לחפש בקהילה בעלת אופי דתי, שלא מקבלת אותי כפי שאני, או את בת זוגי הלא יהודייה“. ישראלים רבים נשואים לבנות זוג לא יהודיות, והם לא מורשים להביא אותן לקהילה היהודית. כיוון שהם אינם מהווים חלק אינטגרלי מהקהילות, אין להם גם אפשרות לקיים הליך גיור עבור בנות הזוג וילדיהם.
מאבקי כוח בתוך הקהילות, אי קבלת השונה, הבדלים תרבותיים, קשיי שפה, סוג של אליטיזם יהודי לעומת הישראלים המהגרים, דעות קדומות נגד הישראלים ועוד, גורמים לכך שרק מיעוט מהישראלים עומד בקשר עם הקהילות היהודיות. גם הם לא משתתפים באופן פעיל או חברים בקהילה, אלא משמשים כצרכנים של אירועים המתאימים להם ועונים על צורכיהם, וגם זה גורם למתח בין היהודים המקומיים לישראלים. הישראלים נוטים ליצור לעצמם מובלעות חברתיות. כיום אנו מזהים תופעה של הקמת קהילות ישראליות באירופה, שאולי יתרמו בעתיד לקיום היהודי ביבשת.
נדמה שיש צורך בחשיבה כוללת ובראייה אסטרטגית בשאלת שילוב הישראלים בקהילות היהודיות, וכיצד שני הצדדים יכולים להרוויח מהשיתוף. עוד יש לחשוב על תחומי עניין משותפים ליהודים ולישראלים, אם רוצים לשמר את עתיד היהודים והקהילות באירופה. ייתכן שיהיה צורך לפתח קהילות אלטרנטיביות לישראלים, או מעין אגף נפרד בתוך הקהילות עבור הישראלים.
