במקביל להתהוותה ולהגשמתה של הציונות, היו קבוצות בעם היהודי שלא הזדהו עם המשיחיות הלאומית שמטרתה הקמת מדינה יהודית, ובמקום זאת הלכו אחר אידיאולוגיות של משיחיות קוסמופוליטית, כלל־עולמית, השוללת את הלאומיות. האידיאולוגיה הבולטת שהלכה בכיוון זה הייתה כמובן המרקסיזם ובעקבותיו הקומוניזם, שאת סופם כולם יודעים, אבל באותה תקופה הלכו אחריהם שולל יהודים רבים.
במקביל לרעיונות אלו התפתחה גם גישה של משיחיות מסוג אחר, שהתמקדה בגאולת האדם הפרטי. ברשימות קודמות הזכרנו את גישת הקבלה והחסידות שהאמינו באפשרות הגאולה דרך החוויה המיסטית האישית. אך הייתה גם צורה חילונית יותר, שמייצגה הבולט הוא זיגמונד פרויד, אשר התיימר להביא לגאולת הפרט באמצעות מודעות ושחרור מההתרחשויות באישיותו.
על רקע זה אפשר להבין את גישתו המיוחדת של הראי“ה קוק, שאותה נראה כעת. כידוע, הרב קוק דגל ברעיון המשיחיות הלאומית ובציונות. אולם מתברר שהוא גם לא שלל לחלוטין את רעיון הגאולה הקוסמופוליטית, שלדעתו היא אפילו יותר נעלה מהלאומיות. אולם זמנה של גאולה זו הוא לעתיד לבוא, רק לאחר מימושה של הגאולה הלאומית.
הרב קוק התבסס על האגדה התלמודית המתארת את ביאתם של שני משיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. האגדה מתבססת על פסוק מזכריה (יב): “וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן“.
פסוקים קשים אלו, המתארים מספד עתידי גדול, זוכים באגדה התלמודית לשני הסברים: “פליגי בה ר‘ דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג. וחד אמר: על יצר הרע שנהרג“ (סוכה נב, א). מה מהותו של משיח בן יוסף ומדוע הוא נהרג? הדבר לא הובהר במפורש. אך על בסיס דברי חכמים אלו בונה ומפתח הרב קוק את תורתו בעניין המשיחיות הלאומית והכלל־עולמית:
במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. אמנם, התכלית האחרונה [הסופית] אינה התגדרות התייחדות הלאומיות בלבדה, כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת, לקרא כולם בשם ה‘… וכשצריך העולם לעבור מעניין הלאומיות אל הכלליות, צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל [של] הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג, ומלכות אמיתית וקיימת תהיה משיח בן דוד.
וכשמידת הכוסף [הכיסופים] אל הטוב הכללי מגיעה לביטול ערכה של התייחדות הלאומיות, הנה עוד צעד אחד, והרע יהיה מבוער גם כן מחיי היחידים. נמצא שביטול יצר הרע והריגת משיח בן יוסף קרובים הן בעניינם זה לזה.
משיח בן יוסף מסמל לפי הרב קוק את תחיית הלאומיות היהודית, בעוד שמשיח בן דוד מסמל את אחרית הימים שתבוא אחרי תקופת ההתייחדות הלאומית. אלו הם שני אידיאלים, שתי תקופות בחזון המשיחיות. החזון הראשון, תחיית הלאומיות, עתיד להיבטל, ואילו החזון השני הוא נצחי. את המעבר בין שתי התקופות מתאר הרב קוק במילים “כשצריך העולם לעבור מעניין הלאומיות אל הכללות“. כלומר, המעבר לאחרית הימים של הגאולה הקוסמופוליטית מהווה התגברות על התקופה הקודמת של הלאומיות.
לא רק חברת ביטוח
מתי צפויה תקופה זו של המעבר? הרב קוק מנסח את תשובתו בעזרת המחלוקת באגדה. לפי הבנתו, שני החכמים אמרו בעצם את אותו הדבר. משיח בן יוסף ימות כשהיצר הרע יישחט והאנושות כולה תשאף רק לטוב אינסופי. “כשמידת הכוסף אל הטוב הכללי תגבר באנושות ללא גבול“, תבוטל "ההתייחדות הלאומית“.
אולם העולם הנוכחי שלנו איננו אותו עולם עתידי ללא יצר הרע, עולם שבו “הרע מבוער מהלאומים“ ואולי אף מחיי היחידים. העולם הריאלי, עולם שבו מעורבים טוב ורע, מחייב את האידיאל הראשון של משיח בן יוסף – את המשיחיות הלאומית. עם זאת, אין אנו מוותרים על האידיאל האחרון. הוא יגיע בעתיד, אולם הדרך אליו חייבת לעבור קודם דרך מימוש הלאומיות היהודית. הרב קוק מכיר בערכם של האידיאלים הקוסמופוליטיים הגדולים, אך טוען שזמנם טרם הגיע. כעת הוא הזמן של הגאולה הלאומית.
הרב קוק התייחס גם אל סוג המשיחיות הנוספת, המעמידה במרכז את הגאולה האישית. הרב קוק לא מסכים עם גישה זו. הוא אומר שאמנם מדינה רגילה איננה אלא חברת ביטוח גדולה ואיננה נותנת מענה לחיפוש הרוחני של האדם הפרטי, אך לא כך הדבר ביחס ל“מדינת ישראל“ כפי שהרב קוק רואה אותה בעיני רוחו:
אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידאות… מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוויתה התוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה‘ בעולם. שכן חפצה שיהיה ה‘ אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.
שלא כמו מדינה רגילה, מדינת ישראל לפי חזון הרב קוק היא מדינה הנותנת גם מענה רוחני וגאולה לפרט. באופן דומה התנגד הרב קוק לגישה החרדית, המכונה אצלו “האידיאה הדתית“, המתמקדת אך ורק בפרט ובמטלות הדתיות שלו, ללא מאמץ להגשמת גאולה לאומית. הוא לא מקבל גישה זו, ומציב כנגדה את “האידאה האלוהית“:
צריך דווקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, עם חכם ונבון וגוי גדול. והאידיאה האלוהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת שלא רק יחידים, חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קודש חיים באור האידיאה האלוהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והיישוב המדיני… הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות הסוציאליות, הפוליטיות והאקונומיות ועד הפרולטריון לכל פלוגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם.
