"היקום החומרי דומה לחתול הצ'שייר מ'אליס בארץ הפלאות', גופו מתפוגג ומשאיר אחריו רק חיוך קלוש תלוי באוויר. הפיזיקה חוקרת את החיוך בניסיון לתאר את החתול". המשפט הזה, המופיע בעמוד 107 בספר "אתה הוא היקום" של דיפאק צ'ופרה – הודי אמריקני, שהוא סופר, מרפא אלטרנטיבי, אחד ממלכי הניו אייג' ומי שנבחר ב־1999 על ידי המגזין טיים לאחד הגיבורים החשובים של המאה ה־20 – הוא בעצם הנחת העבודה שלו בספר הזה, אבל לא רק שלו.
לא מעט הוגים, אנשי ניו אייג' ואף מדענים נוקשים הכריזו על המאה ה־21 כמאה של התודעה. כלומר, עידן שבו התודעה האנושית תעשה קפיצה הן במובן טכנולוגי והן במובן רעיוני־הגותי, ובמובן שימושי יומיומי. באופן אירוני, את היסודות הבולטים לכך הניח דווקא אלברט איינשטיין עם תאוריית הקוונטים שלו, אם כי העיסוק בניסיון להסביר את פלא היקום והתודעה האנושית התחיל כמובן עוד אצל אפלטון והאידיאות שלו.
גבולות חדשים
מכניקת הקוונטים, או בשמה הפחות רשמי תיאוריית החלקיקים, הסבירה את המציאות ככזו שאין דרך לנסח אותה טוב יותר מאשר בלתי הגיונית בעליל. התברר כי לצופה, או לתודעה האנושית, יש תפקיד מהותי באופן התנהלות החומר; התברר כי חלקיק יכול להיות גם גל, ויכול להימצא בשני מקומות בו זמנית. ההשלכות של הגילויים הללו היו מרחיקות לכת. היטיב לנסח זאת המדען פרימן דייסון שאמר: "אטומים במעבדה הם דבר מוזר, הם מתנהגים כמו סוכנים פעילים ולא כמו חומרים אינרטיים. הם בוחרים בחירות לא צפויות בין אפשרויות חלופיות על פי חוקים של מכניקת הקוונטים. נראה שתודעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביכולת לבחור, טבועה במידה מסוימת בכל אטום".
הרעיונות הללו מצאו את דרכם כאמור לכתבים רבים של מדענים ופילוסופים, שניסו לעמוד על קו התפר הבלתי פתיר הזה. אחד המכוננים בהם הוא הפיזיקאי דיוויד בוהם, ששזר בין מכניקת הקוונטים לרעיונותיו של ההוגה ההודי ג'ידו קרישנמורטי, והציע ראיית עולם אחרת על היקום בספרו Wholeness and the Implicate Order. הוא טען שהיקום הוא הוליסטי, ואי אפשר להסתכל עליו כקרנבל מתמיד וכאוטי של כוחות וחלקיקים, אלא הכול קשור להכול. גם הפילוסוף־מדען ההונגרי ארווין לאסלו עשה זאת, ואף לקח את זה למקום מעט רחוק יותר, והחל לשלב בין התיאוריה של בוהם ומדענים אחרים שבאו בעקבותיו לבין רעיונות כמו החיים שלאחר המוות, טלקינזיס והרעיון שקיים שדה תודעתי ביקום, מעבר לתפיסת חושינו והחומר הפיזי, מעין תודעה קוסמית, שאותה הוא כינה "אקאשי", והיא זו שמכוננת את התודעה שלנו, כולנו קשורים בה.
הרעיונות הללו באים על רקע העובדה שמדעני המוח עדיין לא הצליחו לפתור את סוגיית התודעה, ולהסביר אותה עד תום. הסינפסות והנוירונים והנוזלים והחיווטים שיש לנו בכרובית הרוטטת מסבירים אמנם המון תהליכים, אבל לא את קיומה של התודעה. לאסלו ביקש מהקוראים לדמיין את המוח האנושי כמקלט רדיו. המחשבות והרגשות שלנו הם כמו התוכניות. מקורם הרי לא במקלט. אבל ברגע שהמוח מת פיזית, לאן הולכות התוכניות? הן לא הולכות, לדידו, מקורן בתודעה הקוסמית. משם הן הגיחו ושם הן יישארו, אנחנו רק נשאים שלהן, וכל תודעה אינדיבידואלית היא חלק מתודעת־על קוסמית. ממש כפי שחלק מהמאמינים מסבירים את אלוהים בכך שהוא נמצא בכל מקום ובכל זמן.
תודעה בלתי מוגבלת
צ'ופרה כתב רבי מכר רבים. הוא התעסק לא מעט בבעיה הפסיכו־פיזית, ברפואה אלטרנטיבית ובניסיונות מכמירי לב לנסות להבין את אלוהים, או במילותיו שלו, את האופן שבו היקום הוא בעצם תודעה המתגלמת בחומר ולא ההיפך. בספר זה, במיוחד בחלקו הראשון שבו הוא נדרש לתעלומות האולטימטיביות – כמו מה היה לפני המפץ הגדול, ממה היקום עשוי, האם יש בו תכנון תבוני ועוד. מה שמרשים בחלק הזה הוא היצמדותו לחוקי הפיזיקה הנוקשים, כלומר הניסיון הראוי לתאר את האופן שבו המדע הבין את היקום. הבין עד לנקודה מסוימת, עד לסף מגבלותיו האינהרנטיות של המדע, כלומר של המדענים – אנחנו בני אדם עם קיבולת מוח מוגבלת ומספר חושים, תמיד נראה את היקום על סמך היכולת שלנו, לטוב ולרע.
החלק הזה, חובה לציין, הוא מרתק. הוא אמנם לא ממציא שם את הגלגל, אבל יש לצ'ופרה את היכולת להנגיש רעיונות מורכבים, ובכך הוא מארגן את התשתית הרעיונית לחלק השני של הספר, שכותרתו "לקבל את האני הקוסמי שלנו". בדרך הוא מפזר את המטרה המוצהרת שלו, כפי שהוא כותב בעמוד 119, "נצטרך להוכיח שהתודעה אינה רק גורם אחד ביקום, אלא הגורם שבבסיסה של כל התנהגות בבריאה. האתגר הזה נראה כעת קרוב מתמיד והתעלומות ייפתרו זו אחר זו". האם באמת התעלומות נפתרות בזו אחר זו בחלק השני? האם באמת צ'ופרה מצליח להוכיח שאנו בעצם חיים במצב תודעתי בלתי מוגבל שאנו קוראים לו היקום?
כמו במכניקת הקוונטים, דומה כי כל קורא/צופה יחליט את החלטתו. "אקדח מעשן" מבחינה מדעית אין. במילים אחרות, צ'ופרה עדיין מתנהל בגבולות החיוך של החתול, למרות טענתו שהוא רואה את החתול עצמו. כלומר, אפשר להאמין לו שהוא אכן מרגיש בכל נימי נפשו שהוא בקרב החתול, אבל הרעיונות והמילים עוברים לקורא עדיין בצורת חיוך בלבד. אם כי חיוך נעים ביותר.
מאמינים וספקנים
מי שבאופן מודע ובלתי מודע מחזיק בהשקפת עולם מטריאליסטית, כלומר שיש רק חומר חסר משמעות, סביר להניח כי ימשיך להחזיק בה גם אחרי קריאה בספר הזה. מי שמחזיק בהשקפת עולם דתית, השקפה שצ'ופרה לא סותר אותה, אם כי הוא אינו דן באלוהים ישירות, גם כן מן הסתם ימשיך להחזיק בה, ואף ימצא לכך ביסוסים. אם יש משהו תבוני ביקום, אם יש מקומות שאותם המוח האנושי עוד לא הצליח לפענח, גם לגבי עצמו, הרי זה מתאים כמו כפפה ליד. שהמדע יקרא לכך איך שיקרא לכך, זה לא באמת משנה. כל הנסתר והבלתי נגיש שייך לספֵרה האלוהית.
השאלה היא מה קריאה בספר הזה עושה לספקנים בריאים בעלי ראש פתוח. היא הרי לא משכנעת אותם באופן חד משמעי ומעבירה אותם טרנספורמציה קיומית, כזו שבסופה המהיר הם יתפסו את היקום כאנושי, ואת עצמם כמין ישות חיה הקשורה בכל חלקיק שלה לכל חלקיק של היקום, ויתחילו אף לחיות בהתאם. אבל גם הספקנים הבריאים יהיו חייבים להודות שיש משהו מאוד הגיוני ולוגי בתפיסה של צ'ופרה, כל עוד הוא נצמד לעוגנים המדעיים המוכרים, ולא מתנתק מהם לגמרי כפי שהוא עושה בסוף הספר, שם הוא מכריז על עקרונות היסוד של מדע התודעה שבו הוא דוגל. במילים אחרות, "אתה הוא היקום" הוא לא ספר משנה חיים בהכרח, וזו דומה הייתה מטרתו של צ'ופרה, אבל הוא כן מסוגל לעורר בנו מחשבות אחרות, ספקניות, בריאות, מפרות, לגבי דברים והגדרות שאנו תופסים כאקסיומות.
אחד המשפטים היפים בספר הוא: "אפשר לאלף את המוח, והמוח של כולנו עבר אילוף. הוא מקבל רק את מודל המציאות שהוא אולף לקבל". זה משפט שהיסודות שלו ותיקים, והם הוגדרו היטב בין היתר על ידי אלדוס האקסלי בספרו "דלתות התודעה". אנו בעצם מחווטים להישרדות, ולפיכך אנו מנועים מלראות את המציאות בדרך עשירה יותר על שלל ממדיה, כי יש משהו בדרך הזו שסותר את יצר ההישרדות ואת התפקודיות שלנו.
אבל כדי לעשות זאת צריך להיות זהירים, אי אפשר פשוט לקפוץ קפיצת ראש לעבר המופלא הקיים שם, צריך רק לפתוח מדי פעם עוד קצת את הדלת הזו בתודעה, או מה שהאקסלי כינה "השסתום המפחית". זו כנראה הדרך הנכונה להתייחס לספר הזה ולהגותו של צ'ופרה, כמשהו שמסיט עוד קצת את הדלת, נותן לאור אחר להיכנס מעט פנימה, משהו המסיר מעט את כבלי האילוף של המוח, ואולי אף גורם לנו להרגיש (ולא לדעת) כי לרגע באמת ליטפנו את החתול הגדול שהוא היקום.
אתה הוא היקום, על הקשר בין מבנה היקום לתודעת האדם, דיפאק צ'ופרה עם מנאס קאפאטוס, מאנגלית: דפנה לוי, מודן, 2018, 171 עמ'
