יריית הפתיחה של הציונות הדתית

ועם זאת יש לדעת שבניינה הרעיוני של הציונות הדתית, פרי מחשבתו של הרב ריינס, נשען על שני עמודים ולא אחד. הראשון הוא אכן שיבת ציון, אך השני, שחשיבותו אינה נופלת מזו של הראשון, הוא שילוב לימודים כלליים, שפות ומקצוע בתוך מוסד הישיבה, שילוב שעד אז לא ניתן היה להעלותו על הדעת. שנים ארוכות לפני הצטרפותו לתנועה הציונית כבר היה הרב ריינס שקוע בצירוף תלמידי הישיבות למעגל ההשכלה.

העולם דופק בדלת

לא רק את ייסורי הגלות ראה הרב ריינס, אלא גם את המשבר הרוחני שבו היו נתונים העם היהודי והיהדות בכלל, נוכח נטישה המונית של צעירים את בית המדרש לטובת רכישת השכלה. הרב ריינס לא הסתפק בהצלת היהודים, הוא ביקש להציל גם את היהדות. הוא ראה אמנם גם בציונות דרך לפתרון משבר היהדות, בהניחו שההתעוררות הציונית תביא בעקבותיה התעוררות יהודית, אבל בה בעת הבין שעד שיימצא מנוח לעם ישראל במדינתו יעבור זמן רב, ובינתיים יש לטפל בדחיפות במשבר הרוחני של העם היהודי בגלות. תנועת ההשכלה עושה שמות בבית היהודי, ורוחותיה מאיימות להחריבו. היהדות החרדית מתבצרת בבית, ואוטמת את דלתותיו וחלונותיו.

הרב ריינס אבחן את מחלתו של העם היהודי ואת התרופה הנדרשת לו באמצעות הדימוי הבא:

יש שאחד מהאורחים המתארחים בבית נכנס לאחד מחדרי הבית ונועל לפניו את הדלת כי רוצה ללמוד שם, או לכתוב, לקרוא, לחשוב חשבונותיו וכדומה, ובכדי שלא יטרידוהו נועל את הדלת. ואולם בין כה קרה שבני הבית צריכים להיכנס אל החדר פנימה… ובגשתם אל הדלת רואים המה כי הדלת סגורה על מסגר, דופקים על הדלת. ואם האורח הזה אינו ממהר עוד לפתוח את הדלת אין להתרעם עוד עליו כל כך, כי הלא על כן נעל את החדר, כי יש לו עבודה כזו לעבוד שם שאינו רוצה שיטרידוהו, ולזאת דופקים פעם שנייה.

ואז אם האורח הזה הוא איש נבון צריך הוא לדעת, כי בודאי דבר יש פה, כי לא על חינם דופקים זה שתי פעמים, ואין ספק כי יש להם צורך גדול. ואם גם בפעם הזאת לא יפתח, יש להדופקים לשלוט ברוחם ולכבוש את כעסם, ולנסות לדפוק פעם שלישית, ואז – אם יפתח, אם אמנם שכועסים עליו מאד על אשר נתן להם לדפוק ג' פעמים זה אחר זה, בכל זאת לא יגיע מזה שום נזק, והכול נשאר על מקומו, אחרי כי סוף סוף פתח בעצמו הדלת.

ואולם אם האורח הזה מקשיח את ליבו, ולא ישים לב גם לדפיקה השלישית ולא יפתח הדלת, אז אחרי שיש להם צורך גדול בהחפץ העומד בחדר, על כרחם פותחים הם את החדר ביד חזקה, כי ידפקו בחזקה כל כך עד שהדלת תישבר, ויש גם שכותלי החדר יפולו ואין קצה להנזק שהאורח הזה גרם בעקשנותו היתרה לבלי שום לב לקול הדפיקות, ולבלי הבין מראש שאחרי שדופקים זה אחר זה, הלא בודאי יש להם צורך גדול, ובלי ספק יפתחו בעצמם אם הוא לא יפתח להם, והיה לו מראש לדעת את הנזק הגדול שיהיה, אם יביאם לזה שיצטרכו לפתוח את הדלת בחזקה.

הרב ריינס סבר שהדרך להיאבק בהשפעותיה השליליות של ההשכלה היא דווקא על ידי "פתיחת הדלת", שאם לא כן, רוחות ההשכלה ימוטטו בסופו של דבר את הבית. פתרונו המהפכני היה ישיבה שבה ילמדו לימודי חול. "ראיתי שכל עוד לא תיווסדנה ישיבות כאלה, אין אנו בטוחים כלל בהניצחון של המלחמה עם ההשכלה והמשכילים", כתב. כבודה של התורה במקומה מונח, והיא שנותנת לנו כוח לעמוד ב"מלחמת קיום הדתי והמוסרי", ואולם אי אפשר להתעלם מן העובדה "כי האדם באשר הוא אדם יש לו לדאוג גם בעד קיומו החומרי והגופני, כי בלא הקיום החומרי אין מקום לקיום המוסרי".

את הצורך שצץ לפתע במאה ה־19 לפנות שעות של לימוד תורה לטובת השכלה כללית, הסביר הרב ריינס ב"תגרת ידי סדרי החיים שנשתנו ותנאי הפרנסה ששינו בכל העולם כולו":

עכשיו, שכל המסחור, חרושת המעשה ומפעל הידיים נשתנו תכלית שינוי, והרי הם דורשים ידיעות רבות… קשה להבנים להקריב עתידם בסימוי עיניים, ולהימסר את עצמם בידי הזמן מבלי אשר יכינו את עצמם לו ולדרישותיו… ואחרי אשר בימינו אלה כל בן תורה שאין דעת אחרת בידו… הכול מביטים עליו כאיש שאיננו מן היישוב… מה הפלא איפה אם גם האבות גם הבנים אינם רואים את עתידם בתוך אוהלו של שם והרי הם הולכים לבקשו במקום אחר… הם נגררים אחרי הזרם הסוחף ושוטף בלי רחם, ומה הפלא איפה, אם לפתאום נתרוקנו בתי מדרשנו, עזבונו צעירינו.

הלשנה ומעצר

בשנת תרכ"ט (1869) החל הרב ריינס לכהן כרבה של העיירה שווינציאן בפלך וילנה בליטא. עם השקפת העולם שגיבש, הקים בעיירה בתחילת קיץ תרמ"ב (1882) ישיבה שבה נלמדים גם לימודי חול. עיתון "הלבנון" שבישר על כך, הגדיר את המוסד החדש "בית ישיבה ללימוד התלמוד וראשית לימודי המדעים הנחוצים". על פי העיתון, מטרת הישיבה היא –

להקים פרנסים לפי דורנו אשר יהיו רבנים במלוא מובן המילה… שלמים בשפת עבר רוסיה ואשכנז, וידם תעשה חיל בלימודי החשבון וידיעת גלילות הארץ, ראשית לימודי הטבע ודי הבן את מחזות החיים, דברי ימי עולם בכלל ודברי ימי עמנו ועם רוסיא בפרט, ובכלל יהיו שלמים בכל הידיעות המפארות את בעליהן אם לא כספעציאליסטים אך למצער לא יבושו כי ידברו בהן בשער… להשכילם לאט לאט בדרכי הנהגת עדה בישראל ולחנכם בדרושים ראויים ומובנים לכל העם.

הרב ריינס היה ער ל"רוח הזמן" שאינה יכולה עוד להסתפק בלימוד תורה בלבד, ומבקשת להעניק לנער היהודי הזדמנויות שוות בחייו, על ידי רכישת השכלה הנדרשת בדורנו לשם כך. "הזמן החל לדפוק על הפתח למען להכניס גם שם איזה לימודים כוללים (כלליים; לימודי חול), הדרושים לאדם באשר הוא אדם". מנקודת מבטו של הרב ריינס, הקמת ישיבה שבה לומדים לימודי חול היא מפעל להצלת היהדות. בהקמת עוד ישיבות כאלה תיבלם הבריחה מבית המדרש.

הרב ריינס לא גילה לפתע את האור שבהשכלה, ולא אימץ את ערכיה. הוא רצה להקים ישיבה "שבעיקרה ושורשה נוסדה על יסודי התורה והיראה, היינו על לימוד התלמוד ופוסקים, והשרשת יראת ה', ורק שעה ידועה ילמדו בה גם הלימודים הכוללים". בנימה אפולוגטית אף הסביר:

אינני חושב שאין צורך בהישיבות והקיבוצים שישנם עתה במדינתנו, חלילה לי לחשוב כן, יודע אני כי יש צורך גדול בהם, ומביאים תועלת גדולה להרחבת התורה והיראה, ואולם הנני מחזיק בדעה זו כי גם ישיבה כזאת שילמדו שם גם הלימודים הכלליים נחוצה מאוד, וחסרונה מורגש מאוד, והיא יכולה להועיל הרבה ולהציל עוד את היהדות.

ואף על פי כן, בעיני החוגים החרדיים הייתה הקמת הישיבה בשווינציאן מהפכה של ממש, מהפכה בלתי נסבלת, והיא נתקלה בהתנגדות עזה. בחודש אדר תרמ"ג, בעת ביקור במוסקבה, נעצר הרב ריינס בעקבות הלשנה ונכלא בבית הסוהר "המיוחד בעד פושעים מדיניים". לאחר יומיים השתחרר, משלא נמצא בו דופי כלשהו.

אחרי האירוע הטראומטי הזה גזרה עליו משפחתו של הרב ריינס לבל ימשיך במפעלו. הוא סגר את הישיבה, שגם לפני האירועים הללו התקשתה לעמוד בנטל הכספי של אחזקתה. ואולם ניתן לומר שהקמת הישיבה בשווינציאן הייתה יריית הפתיחה המעשית של הציונות הדתית.

דרושים סוחרים יראי שמיים

עם סגירת הישיבה הרגיש הרב ריינס שכהונתו כרבה של שווינציאן מוצתה, ובשנת תרמ"ד, לאחר חמש שנות רבנותו בה, התיישב על כס הרבנות בעיר לידא. את עיקר זמנו ומרצו מכאן ואילך השקיע הרב ריינס בפעילותו הציונית, והחל משנת תרס"ב כמנהיג תנועת המזרחי, אך חלום הישיבה לא חדל לפעם בקרבו, והוא חיכה כל העת להזדמנות לייסדה מחדש. בראש חודש אייר תרס"ה הגשים הרב ריינס את חלומו ופתח בלידא את "ישיבת תורה ודעת".

מטרת הישיבה, כפי שהוגדרה על ידו, היא:

לדאוג גם בעד קמחם של התלמידים… כל מי שישלים חוק לימודי הישיבה יהיו בידו אמצעים נכונים במה לבצר את עמידתו בחיים… התכנית מהלימודים הכוללים היא כשיעור הדרוש לרב רשמי… מכשרת לכל תלמיד להיות גם למורה… וכמו כן סוללת הישיבה בלימודים הכללים דרך בעד אלה שיהיו לסוחרים, חנונים, קבלנים, נושאי משרה בבתי המסחר ודומיהם, כי עכשיו נשתנו הזמנים וכל עניין מענייני החיים דורש איזו ידיעה חולניית [חילונית]… ומה נחוץ לנו לראות כי הסוחרים ואנשי המעשה האלו המרובים אצלנו שיהיו יודעי תורה ושומרי מצוות, ואם לא נדאג בעדם שיהיה להם מקום כזה שיתחנכו שם מנעורם בדרך התורה והיראה… הלא יבקשו הידיעות האלה במקום אחר במקום אשר אין חזיון ה' נפרץ.

גם על הקמת הישיבה הזאת שילם הרב ריינס מחיר אישי כבד, שהצטבר גם מפעילותו הציונית שהייתה לזרא ליהדות החרדית. גדולתו בתורה לא עמדה לו, והוא הלך והודר מכנסים של גדולי התורה בליטא. אף את דיבתה של הישיבה הוציאו רבים, ולמרות זאת שמה הלך לפניה ורבים הידפקו על דלתותיה. בתקופת השיא שלה מנתה הישיבה למעלה משלוש מאות תלמידים.

הישיבה בלידא התקיימה והתפתחה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הפחד מפני חובת הגיוס לצבא הרוסי הרחיק את התלמידים מהישיבה והרתיע מועמדים חדשים מלבוא. כשהגרמנים החלו להתקרב ללידא נאלצה הישיבה לנדוד למקום אחר. את המסמר האחרון בארונה של הישיבה תקעה הידיעה על פטירתו של הרב ריינס בי' באלול תרע"ה, ערב כניסת הצבא הגרמני לעיר. הישיבה עוד המשיכה להיטלטל במקומות שונים, ובעת הפרעות שפרצו ברוסיה לאחר המלחמה הקיץ עליה הקץ.

כשאנו מנסים להגדיר היום את מהותה של הציונות הדתית, קשה להפריז במקומה ובהשפעתה של ישיבת "תורה ודעת" והמהפכה שהובילה בשדה החינוך הדתי, וכתוצאה ממנה באורח החיים הדתי בכללו. המודל של ישיבת לידא, שהיה מהפכני בדורו ונתקל בהתנגדות חריפה של מרבית היהדות הדתית, הפך למודל של החינוך הציוני־דתי. הישיבה התיכונית, שאליה התווספה האולפנה לבנות, היא כיום השדרה המרכזית של החינוך הדתי, ואין כמוה לבטא את מהותה של הציונות הדתית.