שלושה כרכים עבי כרס הגיעו לביתי לפני שבועות מספר. תחת הכותרת "יהודי צפון אפריקה בעת החדשה" (הוצאת למדא, האוניברסיטה הפתוחה), הם פורסים את סיפורן המרתק של קהילות יהודי מרוקו, תוניסיה, אלג'יר ועוד, בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי ומול השפעותיה של המודרנה.
חלקיה השונים של הסדרה נכתבו על ידי חוקרים בולטים ובהם פול סבאג, יוסף שטרית והגר הלל. הכותב המרכזי והבולט, ששמו מתנוסס על כל שלושת הכרכים, לצד עמיתיו, הוא ההיסטוריון פרופ' חיים סעדון, מוותיקי החוקרים של התחום.
השאלה הראשונה המתבקשת, אמרתי לפרופ' סעדון בפתח שיחתנו, היא מדוע מחקר כל כך מקיף יוצא רק בשנת 2022.
"לא הייתי אומר שזה נכון", הוא מסתייג. "המחקר על יהדות צפון אפריקה התחיל כבר בשנת 1959. החוקר הראשון שכתב על יהודי צפון אפריקה היה יהודי אלג'יראי בשם נתן אנדרה שוראקי. הצרפתים ביקשו ממנו לחבר מסמך על המצב המשפטי של יהודי מרוקו, וזה התפתח למחקר מקיף ביותר, שפורסם בצרפתית ומאוחר יותר גם תורגם לעברית. ב־1965 פרסם חיים זאב הירשברג שני כרכים על קורות היהודים בצפון אפריקה, ובאמצע שנות השמונים יצא ספר בעריכתו של פרופסור שמואל אטינגר שגם עסק ביהודי ארצות האסלאם. מה שחדש במה שאנחנו עשינו, זה שעדכַּנו את המחקר בצורה הטובה ביותר שקיימת כיום".
באיזה אופן?
"יש למשל פרק שעוסק במלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה. הוא לא קיים כמעט במחקרים הקודמים. היום זה נושא שנלמד בבתי הספר התיכוניים. יש יחידה מיוחדת שעוסקת בציונות. אלו תחומים שעסקו בהם גם בעבר, אבל החידוש הוא בראייה הכוללת וההשוואתית בין המדינות השונות. בשנים האחרונות ניתנה לנו גישה למסמכים שלא היו מוכרים וידועים קודם. רוב החומר הארכיוני היה סגור. היום הוא נפתח, ויש המון חומר חדש. למשל על חקיקה אנטישמית שהייתה באלג'יר. אנחנו יודעים שהדירו את היהודים, אבל לא ידענו בדיוק כיצד זה נעשה. בזכות החומר הארכיוני שיש לנו אנחנו יכולים לעקוב אחרי כל התהליך. אצל הצרפתים, למשל, זה נעשה באופן מאוד בירוקרטי. פשוט לקחו להם את האזרחות ונתנו להם כביכול אפשרות להגיש בקשה להחרגה. יש לנו שלוש קופסאות עם בקשות כאלה, סיפורים היסטוריים של משפחות יהודיות שמתארות את התרומה שלהם לצרפת כדי שיחריגו אותן משלילת האזרחות. כולן נדחו".
"מצאנו גם חומר מאוד מעניין על הפעילות המחתרתית של היהודים בצפון אפריקה. אנחנו יודעים שבמלחמת העולם השנייה היו גורמים צרפתיים שהתנגדו למשטר וישי ופעלו במסגרת 'צבא צרפת החופשית', בפיקודו של הגנרל דה־גול. עד היום ידענו על הפעילות באלג'יר, ועכשיו מצאנו חומר חדש על יהודים במחתרת נוספת שפעלה בתוניסיה – המחתרת של אנדריי מונייה, שלא הייתה ידועה. אחד האנשים שפעל ברשת הזו היה נציג בית"ר בתוניסיה, עו"ד אלפרד רוסי. הוא נשלח מטעם הרשת לסיציליה כדי לפגוש את הבריטים, ונהרג בהפצצה בסיציליה. הוא לקח איתו הרבה מאוד חומר סודי שאנחנו לא יודעים מה קרה איתו, אבל הפעילות שלו הייתה מאוד חשובה. כל אלה חומרים שאנחנו יכולים לעקוב אחריהם והם פתוחים לציבור הרחב".
260 עיתונים יהודיים
בעוד שהנטייה הטבעית היא לראות את יהודי צפון אפריקה כדתיים ומסורתיים, סעדון מסביר כי גם שם התקיימו תהליכי מודרנה. "אני לא חושב שיש סתירה בין להיות מודרני לבין להיות מסורתי. אומנם היה רצון להמשיך לקיים חיים יהודיים לצידה של הדת והמסורת, אבל הם היו שונים ממקום למקום. בדיוק כמו באירופה, גם שם היהדות לא הייתה הומוגנית.
"בתוניסיה למשל, באי ג'רבה, הרבנים עשו מאמץ לשמר רוח יהודית הלכתית במלוא מובן המילה. אבל כשאת בוחנת את דרכי הפעולה שלהם את רואה שהן מודרניות מאוד – הם הוציאו לאור עיתונים דתיים שעסקו בענייני הלכה. אלו דברים שלא היו קיימים לפני כן. בעיתונים האלה עסקו גם בנושאי חולין, ולמשל פרסמו בהם מכתבים של אנשים שעלו לארץ. בג'רבה יצאו לאור קרוב לאלף ספרים מודפסים מכתבי יד של רבנים, משנת 1912. זו כמות אדירה בשביל אוכלוסייה של 4,000 יהודים. אנשים ישבו בבתי מדרש ורשמו לעצמם הערות, ואחר כך הוציאו את זה כחידושים שלהם על מסכתות שונות. היו שם הרבה בתי דפוס, למשל דפוס 'הציוני' של משפחת חדד, שפרסמו בלי סוף.
"דוגמה נוספת למודרנה זו הפתיחה של המרחב הציבורי. בעבר הקהילה היהודית הייתה סגורה בתוך עצמה. היה ראש קהילה, היו רבנים ומוסדות דתיים. בתהליכי המודרניזציה הקהילה נפתחה אל הציבור הרחב – זה קרה גם אצל המוסלמים ואצל הצרפתים שחיו בצפון אפריקה. היהודים היו בין המקימים של המפלגות הקומוניסטיות בצפון אפריקה, או של הבונים החופשיים. אלו תנועות לא יהודיות. גם במרחב היהודי הפנימי אנחנו רואים מפלגות שנאבקות ביניהן מי תהיה זו שתנהיג את הקהילה היהודית – כאלה שרוצות קהילה יותר מודרנית ופחות דתית, וכאלה שרוצות שהקהילה תהיה יותר מסורתית ולא תאבד את הצביון היהודי שלה. המאבקים האלה באו לידי ביטוי בעיתונות ובבחירות שנעשו בקהילה היהודית, גם בתוניסיה וגם באלג'יר. אנחנו יודעים על יותר מ־260 עיתונים יהודיים שראו אור בצפון אפריקה. זו כמות אדירה. כל העיתונות הזאת היא בעצם ניסיונות של היהודים לבטא השקפות פוליטיות וספרותיות. אלו דברים שלא היו קיימים בעבר, והם ביטויים של מודרניזציה".
בעוד שבאירופה המרחב הציבורי נפתח בפני היהודים, בצפון אפריקה המצב היה שונה. "המרחב המוסלמי היה פחות פתוח ליהודים. מה שהיה פתוח זה המרחב הצרפתי, מכיוון שהארצות האלה היו תחת שליטה צרפתית. ליהודים היה מאוד קשה לפעול ולהתמזג בתוך החברה המוסלמית. הם מצאו את עצמם בתוך התהליכים האלו בחברה הצרפתית, כלומר לא בתוך החברה שבה צמחו".
ההשתייכות למרחב הצרפתי השפיעה על אורח החיים היהודי, ובין השאר על הנגישות להשכלה. "ב־1862 חברת 'כל ישראל חברים' הקימה בית ספר ראשון בעיר תטואן שבצפון מרוקו", מציין פרופ' סעדון. "מאז, במשך כמעט מאה שנה, יש לנו עשרות רבות של בתי ספר, בעיקר במרוקו, ואז גם בתוניסיה ובאלג'יר. הם לומדים בשפה הצרפתית וזה מקדם את תהליכי המודרניזציה שלהם. הנתונים שיש לנו מצביעים על כך שמספר הבנות לפעמים עלה על מספר הבנים בכיתות. הכיתות אמנם לא היו מעורבות, החברה בכל זאת הייתה שמרנית מדי בשביל זה, אבל יש עבודה מעניינת של ד"ר דוד ביטון שמצביעה על כך שהרבנים במרוקו תמכו בהליכה של הילדים לבתי הספר הצרפתים".
משנות העשרים של המאה העשרים, גם הנשים החלו לצאת לעבודה. "מתפתח מוסד שנקרא 'עבודה שכירה', מה שהיום נשמע לנו מאוד טבעי, אבל אז נחשב לחדשני. אם נפתח בית כלבו גדול, נשים הורשו לצאת לעבוד בו כזבניות ומוכרות. תופרות יכלו להכין בגדים רקומים ולמכור אותם. האישה היהודייה הופכת למפרנסת נוספת בתוך התא המשפחתי. חלקן גם הופכות לפעילות בתנועה הציונית. אנחנו רואים שם לא מעט נשים בתפקידי הנהגה בכירים.
"למשל בתוניסיה, בעיר ספקס, פעלה תנועה ציונית מקומית בשם 'אוהבי ציון'. מי שהנהיגה אותה הייתה אישה בשם לידייה סיירה. אחת הנשים שארגנו את העפלתם של יהודי צפון אפריקה הייתה בחורה בשם נדיה כהן־פרנקו, שחיה היום בקיבוץ רגבים. תחשבי על בחורה בת 20 שנוסעת ברחבי אלג'יריה מאות קילומטרים לבד ברכבות, כדי להגיע למקומות ולמסור ליהודים את ההודעה שאפשר לעלות לארץ ישראל. במרוקו יש לנו את הלן קאזס בן עטר, יהודייה אלמנה שארגנה לבדה מערך סיוע לפליטים יהודים מאירופה במלחמת העולם השנייה".
בין כפרי האטלס לעיר קזבלנקה
גם מקורות הפרנסה הלכו והשתנו באותה תקופה. "החלה נהירה של יהודים למה שאנחנו מכנים 'מקצועות חופשיים'. מספר עורכי הדין היהודים בצפון אפריקה היה גדול מחלקם היחסי באוכלוסייה, וכך גם מספר הרופאים. אנחנו רואים יהודים שעובדים כדפסים בבתי הדפוס, ברוקחות, אחיות בבתי חולים. כל אלה מקצועות חדשים שיהודים החלו לעסוק בהם. מתרחש מעבר משמעותי מתעשייה ביתית, מנופקטורה, לתעשייה ממוסחרת יותר. גם הצורפים היהודים עוברים מעבודה של צורף בודד לבתי מלאכה, ומתחילים לייצר תכשיטים בכמות גדולה. היהודים משתלבים גם בבנקאות וממלאים תפקידי חשובים במנהל הקולוניאלי".
כניסת היהודים לתעשייה, ותהליכי המודרניזציה שהם עברו בעקבותיה, גררה גם דיונים הלכתיים. "למשל הרב יוסף משאש, שנולד בעיר מקנס במרוקו ונשלח לתלמסאן שבאלג'יר. הוא פועל שם קרוב לעשרים שנה, ולאחר מכן עולה לארץ. הוא מפרסם שו"ת של שלושה כרכים שבו הוא דן בסוגיות של דת ומודרנה. למשל מה יעשו הקצבים בשבת, שהוא היום המרכזי שבו הגויים קונים בשר והם תלויים בהם לפרנסתם".
היו גם תופעות של עזיבת הדת?
"הייתה תופעה של עזיבת הדת, אבל צריך להסתכל על הפרופורציה של הדברים. החברה היהודית היא לא מונוליטית. בהרי האטלס במרוקו התהליכים של המודרניזציה היו פחות משמעותיים. שם, באופן טבעי, החברה נשארה מסורתית כי זה מה שהחזיק אותה, והם גם חיו בקבוצות קטנות. לעומת זאת בקזבלנקה יש 70 אלף יהודים שבאים מרחבי מרוקו, חיים חיים תוססים, וערים לכל מה שקורה בסביבה שלהם. אז כן, יש גם תופעות של עזיבת הדת. יש גם תופעות של התכחשות לדת, למשל קומוניסט כמו אברהם צרפתי שחי במרוקו ומתכחש ליהדות שלו. לכן אני אומר שהנטייה להציג את כל היהדות בצפון אפריקה כחברה שהיא רק מסורתית או רק מודרנית פשוט לא נכונה".
בכלל, המודרניזציה לא בהכרח החלישה את הדת, לעיתים היא אף העצימה אותה. "חיי הדת דווקא מאוד התפתחו בתקופה הזאת. בתי הכנסת באלג'יריה, שלא היו כל כך מפותחים קודם, מתפתחים דווקא בתקופה הצרפתית. נבנו בתי כנסת מאוד מפוארים, ואפילו מוכנס לשם עוגב. נגנים מפורסמים באים ומנגנים שם כאילו זו כנסייה. אבל זה בית כנסת, ומגיעים לשם יהודים".
תופעה אחרת שהתעצמה דווקא במפנה המודרני היא פולחן הקדושים. "אנחנו מדברים על כל מיני יהודים שבחייהם ובמותם קיבלו מעמד של קדושים והתפתח סביבם פולחן. באופן טבעי היינו חושבים שאם יש מודרניזציה אז הפולחן הזה לא צריך להתפתח, אבל קורה בדיוק להפך – המודרניזציה רק האיצה את תהליכי הפרסום של הטקסים הללו ואת הנגישות להגיע לקברי קדושים. היא גרמה לה להתפתח ולהפוך לתופעה אדירת ממדים. אנחנו מדברים על יותר מאלף קדושים יהודים שנמצאו והומצאו בכל מיני מקומות – חלקם יהודים, חלקם מוסלמים שיהודים מכבדים או להפך. בשנת 1947 מועצת הרבנות במרוקו מתכנסת לדיון בסוגיות הלכתיות שונות. אחת הסוגיות היא איך מנהלים את פולחן הקדושים, כי בעצם בתוך הפולחן הזה יש הרבה מאוד חשש לפגיעה בערכי הדת – הערבוב של גברים ונשים, השילוב בין הילולה ואוכל לבין הדמות של הקדוש. הם ממש מנסים להסדיר את ההתנהגות בתוך המסגרת של הפולחן הזה".
אנטישמיות צרפתית
הכרך הראשון בסדרה עוסק בהפיכתם של היהודים "ממיעוט מודר למיעוט מועדף", כפי שנאמר על עטיפתו. "היהודים היו מודרים על ידי השלטון המוסלמי שהיה שם עד הכיבושים הקולוניאליים הצרפתיים – ב־1830 באלג'יריה, ב־1881 בתוניסיה, וב־1912 במרוקו", מסביר פרופ' סעדון. "עד אז, מעמדם החוקי מבחינת האסלאם היה של 'ד'ימים' – נתין שהוא נחות למוסלמי, ושיש עליו מגבלות מבחינת מה שמותר לו ואסור לו לעשות. זה לא מנע מיהודים להתפתח ולתרום גם לחברה המוסלמית, אבל הם ידעו את מקומם. אבל ברגע שמתחילים הכיבושים הצרפתיים, כל היהודים באלג'יריה מקבלים אזרחות, לעומת המוסלמים שלא קיבלו אותה. נפתחה בפניהם אפשרות ללמוד ולהתפתח, והם הופכים למיעוט מועדף. זה קרה משום שמראש ליהודים לא היה אנטגוניזם לכיבוש הצרפתי כמו למוסלמים. הם ראו בו ברכה וניסו לשמור על איזון בינם לבין המוסלמים.
"בתוניסיה היה ליהודים כובע מיוחד שהם הלכו איתו, הששיה. בתקופה הצרפתית הסמל הזה בוטל, אבל היו מקומות שבהם יהודים המשיכו ללכת עם הכובע הזה מתוך כבוד למה שהיה להם בעבר. בתמונות של יהודים מתוניסיה רואים בשולי המכנסיים פס שחור. היהודים טוענים שהוא זכר לחורבן, המוסלמים טוענים שהוא סימן להשפלה. אנחנו יודעים שגם בתקופה הצרפתית, בשנות העשרים והשלושים, יהודים המשיכו ללכת עם הפס השחור במכנסיים. זה חלק מאותו איזון עדין שהם רצו לקיים".
וההעדפה הצרפתית כלפיהם עוררה תגובות אנטישמיות?
"אני אפתיע אותך – הייתה אנטישמיות מצד המתיישבים הצרפתים, בעיקר באלג'יריה, פחות מצד המוסלמים. המוסלמים לא ראו ביהודים אויב, הם לא חשבו שהם גורם שצריך להיאבק בו. הם רואים את המקור של בעיותיהם בצרפתים. המאבק שלהם כוון נגדם, והתנועות הלאומיות שלהם רצו להביא לסוף השלטון הקולוניאלי. מבחינתם בעיית היהודים תיפתר ברגע שהקולוניאליזם יסתיים. אבל, וזה אבל גדול – זה לא אומר שלא היו פגיעות ביהודים. ב־1929 ההדים של הסכסוך הערבי־ישראלי בארץ ישראל השפיעו גם על מה שקורה בצפון אפריקה. קמו ארגונים ותנועות שהמטרה שלהם היא לסייע לאחים הנדכאים בפלסטין. הם מארגנים ימי צום ובמלחמת השחרור שולחים מתנדבים להילחם. המתנדבים לא הגיעו בסוף, אבל הם נשלחו להילחם לצד ארצות ערב בישות הציונית".
היו גם פוגרומים?
"היה פוגרום גדול באוג'דה שבמרוקו ביוני 1948, שנבע בין היתר מהיבטים שונים שהיו קשורים באזור וגם בתופעת העלייה וההעפלה. היו גם פגיעות נוספות. בתיקים של המשטרה הצרפתית שאני עוקב אחריהם יש כל הזמן ביטויים של בוז והשפלה של היהודים, למשל ילדים מוסלמים שעוברים ברחוב ומקללים יהודים. אלה דברים שהמשיכו להתקיים. יש גם עדויות קשות מאוד משנות השלושים ממרוקו, שלפעמים שרפו יהודים כחלק ממשחק. זו לא תופעה מאוד נפוצה וקשה לומר שהתרחשה בממדים גדולים, אבל היא קיימת.
"החלק הקשה ביותר היה דווקא האנטישמיות מצד המתיישבים הצרפתים. היה להם מאוד קשה להשלים עם העובדה שהיהודים, שהיו במעמד נחות מהמעמד המוסלמי, הופכים להיות עכשיו חלק מתוך החברה הקולוניאלית הצרפתית, גרים באותם אזורים והולכים לאותם מקומות בילוי. אנחנו יודעים על אנטישמיות צרפתית מאוד קשה. רק לאחרונה עברתי על תיקים בארכיון מהעיר אוראן, שנמצאת במערב אלג'יריה על גבול מרוקו. כתוב שם לא לקנות מיהודים כי זה פוגע במסחר. הם כותבים שם שהיהודים והקומוניסטים זה אותו דבר, ויש ממש פירוט של חנויות של יהודים כדי שידעו איפה לא לקנות. הייתה פעולה אנטישמית חריפה מאוד של הימין הצרפתי נגד היהודים".
חלב שנשפך
פרופ' חיים סעדון, בקרוב בן שבעים, הוא היסטוריון, חבר סגל בכיר באוניברסיטה הפתוחה, שעוד משנות השמונים המוקדמות עוסק בחקר יהודי צפון אפריקה וארצות האסלאם. את שלושת תאריו האקדמיים עשה באוניברסיטה העברית, והוא זוכה פרס נשיא המדינה לחקר קהילות ישראל. הוא נולד בישראל, במושב גילת, אך משפחתו הגיעה במקור מתוניסיה. אביו, יעקב, נולד בעיר ספקס, ובאפריל 1948 החל את תהליך עלייתו לארץ. הוא התאמן במחנות של "ההגנה" במרסיי, לחם במלחמת השחרור ולאחריה היה ממייסדי מושב גילת שבנגב. "הוא מספר בזיכרונותו שאת כל הכסף שקיבל כחייל משוחרר הוא לקח כדי לעבור ממחנה עולים אחד לשני ולחפש את חברי התנועה שיקימו איתו את המושב". בהמשך גם היה ממייסדי חבל לכיש.
סעדון הבן ספג בביתו אידיאולוגיה ציונית, "אבל אני לא יודע להגיד מאיפה קיבלתי את הרצון לעסוק בחקר יהודי צפון אפריקה. מי שדחף אותי לשם הכי הרבה היה המורה שלי, פרופסור מיכאל אביטבול, מחשובי החוקרים שעסקו ביהדות צפון אפריקה. הוא הציע לי לעסוק בנושא פחות מוכר בארץ – התנועה הרוויזיוניסטית בתוניסיה. מתברר שבתוניסיה פעלה תנועה רוויזיוניסטית, והיה לה משקל מאוד חזק גם בעיתונות וגם בציבור היהודי. הקשר שלהם עם ז׳בוטינסקי היה משמעותי, והוביל אחר כך גם להקמתה של תנועת בית"ר בתוניסיה. אני בטוח שרוב חברי הליכוד היום בכלל לא יודעים על מקומה של התנועה הרוויזיוניסטית בתוניסיה".
אתה מרגיש שהנושאים שאתה עוסק בהם מקבלים מקום של כבוד בחקר ההיסטוריה היהודית, או שהייתה הזנחה לאורך השנים?
"אני חושב שהייתה הזנחה לפחות עד שנת 1976, אבל לא מתוך מגמה להזניח. לא ראו בזה עדיין שדה מחקר. בשנת 1976 החליטו בכנסת להקים את מרכז מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך, ומאז הייתה תנופה בלתי רגילה של מחקר. אני אומר בכאב שהמחקר על יהודי ארצות האסלאם מפותח יותר בעולם מאשר בארץ. יש כמה אוניברסיטאות בארה"ב ובצרפת שמכירות את הנושא הזה ותורמות לו בצורה מאוד משמעותית. אני מאלה שפחות מעוניינים לבכות על חלב שנשפך, ומעדיף להסתכל קדימה. חשוב למצוא חוקרים טובים שיעסקו בנושאים האלה כי שדה המחקר הזה נפתח ונפרץ בצורה בלתי רגילה. באנתרופולוגיה, בסוציולוגיה, במוזיקה, בספרות ובספרות הרבנית. יש היום יותר נגישות למידע הזה, צריך רק לבוא ולקחת". 
