ידועים דברי רב סעדיה גאון כי "אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" (ספר האמונות והדעות, מאמר ג). זהותו של עם ישראל איננה עומדת על עברו המשותף ואף איננה תלויה בארץ ישראל, כי אם בתורה בלבד. דבריו של רס"ג מקבלים אישוש מובהק בפרשתנו. משה רבנו מודיע לעם ישראל: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ־לֹהֶיךָ" (דברים כז, ט). "ביום הזה", היינו אחר שציווה להם את קיום כל מצוות ה'. הווה אומר, קיום מצוות התורה הוא המכונן את הלאום היהודי ואת מעמדו המיוחד בעיני ה'.
לפנינו הדדיות המעמידה במוקד הווייתה את התורה ומצוותיה. ההדדיות ביחס שבין הקב"ה ועם ישראל איננה יחידאית לתורה, היא מתוארת גם בדברי הנביאים. עם ישראל נמשל לרעיה ההולכת אחר אישה במדבר: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב), ובהפטרה של השבוע הבא נקרא: "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ־לֹהַיִךְ" (ישעיהו סב, ה). אף בהפטרה של שבת זו אנו מוצאים יחס מיוחד זה: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" (ישעיהו ס, טו). עם ישראל איננו מתואר כאן במפורש ככלה או כאישה, אולם קשה להתעלם מן הייחוס הנשי לעם ישראל כרעייתו העזובה של הקב"ה.
מוכרחים להיות שמח
יחס זה של הדדיות, המכונה תיאולוגיית הברית, ידוע זה מכבר בהגות היהודית, ממרטין בובר ועד דוד הרטמן, ויש לו מקורות רבים, לא רק במקרא אלא אף בחז"ל. די באגדה המופלאה הבאה כדי להמחיש את רעיון הברית כבסיס של יחס בין עם ישראל והקב"ה:
ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל [האם משתבח הקב"ה בשבחם של ישראל]? – אין [כן], דכתיב: את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ־לֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (ברכות ו, ע"א)
הברית המיוחדת בין עם ישראל והקב"ה איננה אפוא יחס שבין נתינים ומלכם, אלא יחס של בני זוג, של אהובה אל דודה. לפיכך יש לקרוא בפרשתנו את קיום דברי התורה המשמשים מוקד הברית, לא רק כציות עיוור אלא כמילוי מאוויים, כשאיפת עם ישראל, הרעיה, להשביע את רצון אישה, הקב"ה. שכן אהבה איננה מתבטאת רק באהבת הזולת כחפץ נחשק. אהבה שכזו עלולה להתגלות כאהבה מחפיצה. אהבה מלאה היא זו המעריכה את טעמו של הזולת, את מה שיקר בעיניו. לכן נבחן עם ישראל באהבה כזו. אהבה של מה שיקר בעיני ה', בטעמו.
ואמנם, בפרשת התוכחה שבפרשתנו גוער משה בעם ישראל לא על כך שלא יקיימו את התורה, אלא שלא יעשו זאת בשמחה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). הביקורת איננה כפי שיש מפרשים, על כך שעם ישראל לא יהיה שרוי בשמחה, אלא שלא ישמח במצוות ה'. ביקורת זו מקבילה לתוכחה הראשונה מפרשת בחקותי: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם" (ויקרא כו, טו). הביקורת בדברים אלה איננה על עזיבת התורה אלא על התחושה כלפי החוקים והמשפטים, תחושת המיאוס והגועל.
התאמת צעדים
המסר של דברים אלה הוא הדרישה לקריאה אחרת של ההלכה. לא רק לברר את פרטיה ודקדוקיה, אלא אף לבקש את הערב, המענג, המשמח. הלוא כך אנו מבקשים בכל יום מבלי משים לב, בברכת התורה: "וְהַעֲרֵב נָא אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ". אילו היה לימוד התורה מילוי חובה בלבד, לבקשת "הערב" לא היה פשר. אנו מצווים לענג את השבת ולכבדה. אילו הייתה השבת חובה של שביתה ממלאכה בלבד, לא היה מקום לא לעונג לא לכבוד, לא לזמירות שבת ולא לבגדי שבת.
הוא הדין ביחס לאיסורי התורה. אין די בציות עיוור. חיפוש המשמעות הדתי הוא להתחקות אחר הפגום והמגונה במה שאסרה תורה. שהרי התורה איננה מסתפקת בהוראה בלבד, אלא אף בציון תחושתי: "תועבה היא", "תבל הוא". דרישה זו קשה פי כמה מן הדרישה לעונג ולשמחה. לא פעם מתנגשת התפיסה המוסרית של התורה עם זו שלנו. אולם זוהי המשימה הדתית המשמעותית ביותר. התאמת הצעדים, הטמעת הטעם האלוהי. אין ספק שזו דורשת בירור יסודי ותובעני ביותר, של הגדרת המצוות הללו ומשמעותן בעת החדשה, אבל כבכל מערכת יחסים, גם כאן נדרשת מלאכה מרובה בשיקומה.
