בשבוע שעבר התבשרנו כי בית המשפט המחוזי בירושלים התיר לעבריין המורשע ומנהיג קהילת "שובו בנים" אליעזר ברלנד, לטוס לקבר רבי נחמן מברסלב באומן לקראת ראש השנה. ברלנד, בעל עבר עשיר של מסעות הימלטות בינלאומיים מרשויות החוק בישראל, יוכל לצאת שוב את גבולות המדינה, לאחר שיפקיד ערבות כספית בסך 650 אלף שקלים. כל זאת זמן לא רב לאחר שידור הסדרה "משיח השקר", במסגרת תוכנית "המקור" בערוץ 13, שחשפה ביתר שאת את מעלליו המחליאים של האיש.
משיכה לאזורי הסכנה
בחייו ולאחר מותו הושמעה כידוע ביקורת עצומה כלפי רבי נחמן וחסידיו. עם השנים היא הוסטה הצידה, ורבי נחמן הפך לכוכב הספרות היידית והעברית החדשה, מקור השראה למשוררים, במאים, סופרים, משוררים והוגים. בתקופתנו גברה עוד תפוצת תורתו, והוא מעין גיבור תרבות ישראלי ויהודי. ליצירתו של ר' נחמן היבטים רבים, ומה שאציג כעת הינו רק גוון אחד בתמונה, אך נראה שאצל אנשים מסוימים הגוון הזה עלול להשתלט על האחרים ולהכתים אותם בצלליו.
ר' נחמן ראה עצמו סולל הדרך למשיח, בין השאר בעזרת תפילותיו הרבות והנהגת ההתבודדות שלו, שהבליטה מאוד את מקומו של האינדיווידואל וביססה את כוחו לחדש דרכים בעבודת ה' ובכלל. הוא קרא לחסידיו להשתטות בעבודת ה', להשליך את השכל בכלל ולהאמין בצדיק ללא עוררין בפרט, ולהתגולל בטיט ורפש אם צריך. הוא אהב להימצא במחלוקת וסלד מקונצנזוס. משה הוא ראשי תיבות "מחלוקת הלל ושמאי", לימד ר' נחמן, והמחלוקת היא כמו מי נהר שבכוחם להרים עצים כרותים ולהשיט אותם הלאה. הוא אף טרח בעניין זה ועורר בפועל את המחלוקת עליו, במיוחד עם הסבא משפולי.
בדרכו לארץ ישראל התנהג ר' נחמן בצורה תמוהה ביותר, באופן שהביא לדחייה בוטה שלו מקהל החסידים האחרים, שהיו גם הם בדרכם לארץ. ר' נחמן אהב גם להתחכך בסכנה, בכלל זה עצם המסע לארץ ישראל על כל תלאותיו, הכניסה למערת הינוקא בבית הקברות של צפת אף שנאמר לו כי נחש ארסי ממתין שם ומכיש למוות את כל הנכנסים, ופעולות נוספות.
רבים ממעשיו של ר' נחמן עוררו תמיהה, בהן נסיעותיו המסתוריות ללמברג ולנאווריטש, שהותירו את חסידיו פעורי פה מבלי שידעו להסבירם. בנסיעות בהולות אלה, למקומות נטולי חסידים או אפילו נטולי יהודים, נטש לפתע את חסידיו ונסע בגפו (או לפעמים בלוויית חסיד־חבר אחד, שסירב לספר מה שראו עיניו) ללא כל הסבר מתקבל על הדעת.
פעמים שבדרשותיו הציג ר' נחמן דרך התנהגות מסוימת אך בפועל נהג אחרת לגמרי, כגון בנוגע ליחס לרופאים, נקודה שחלק מחסידיו מאמצים באופן קנאי עד היום, ושגם בה יש התרסה כלפי העולם. הרפואה המודרנית של ימיו החלה לקבל דריסת רגל במערב אוקראינה, אך הוא ראה ברופאים רוצחים בתחפושת. לכל העניינים הללו, שמוצגים כאן בראשי פרקים, יש הסברים עמוקים ומהלכים ארוכים ומרתקים בהגות הברסלבית, אך למרבה הצער ניתן גם לקחת מהם רק את חיצוניותם.זה בדיוק מה שקרה בתופעה הברלנדית.
קשה ואף מדכדך להודות בכך, אך בלא חשיבה ביקורתית שקולה, ניתן לראות את ברלנד כממשיך דרכו של ר' נחמן, בוודאי הרבה יותר ממקביליו החרדיים בצפת, בני־ברק וירושלים (במובן מסוים ה"סבא", ר' ישראל דב אודסר, היה מתחרה רציני מולו, ואכן בין שני הפלגים שררה איבה עמוקה סביב השאלה מי הוא "באמת" הממשיך של ר' נחמן. אודסר התבטא לפני עשורים רבים כנגד ברלנד, ראה בו שקרן וצפה לו עתיד רע מבחינה מוסרית ונפילה).
כמו ר' נחמן, גם ברלנד היה מבלה שעות ארוכות בהתבודדות ובתפילה בלהט שלא מעלמא הדין; כמותו אהב סכנות, ובכלל זה עודד את חסידיו להיכנס לקבר יוסף בשכם ללא שמירה, לנסוע בכבישים בפראות, ומעשי "שיגעון" נוספים; כמוהו טען שאין הוא מבחין בין גבר לאישה, וכי תיקן את היצר המיני לחלוטין; כמוהו אהב את האניגמטיות וההתנהגות התמוהה, והיה דורש באחת ומתנהג אחרת, כשלהגנתו עומדת קדושת הצדיק החפה מכל ביקורת; אף הוא התנגד לרופאים והאמין שהכול תלוי באמונה (דבר שהביא גם למותו של לפחות אחד מחסידיו, כפי שהוצג בתחקיר "המקור").
אפשר רק לדמיין כיצד חסידיו השוטים של ברלנד קוראים בספר "חיי מוהר"ן", הביוגרפיה של ר' נחמן שכתב תלמידו ר' נתן, בפרק "המחלוקת שעליו", ומוצאים בו אישוש למושא הערצתם. "הנה", אומרים הם, "כל מה שכתוב כאן מיושם אצל הרב ברלנד". יתר על כן, ר' נתן הנזכר, בספרו הגדול "ליקוטי הלכות", הלך וביסס את האמונה הכיתתית ברבו, באופן שקשה למצוא בהגות היהודית. במחקר רחב שפרסמתי בעבר תיארתי דברים אלו בפרוטרוט; כאן אביא רק טעימות נקודתיות.
לדברי ר' נתן – המבוססים, יש להודות, לא רק על ההגות החסידית אלא גם על זו הלוריאנית – הצדיק נטוע בראשית ראשיתה של האצילות, ובאמצעותו ולמענו נברא העולם. הוא השעשוע של הבורא יתברך, הוא "בעל הבית" של העולם, ועל החסיד להתקשר אליו "בכל נשימה ונשימה" ולהתאחד עם גופו ורוחו (באופן שהתיאולוגיה הקתולית מחווירה לעומתו). חסידי ברסלב הם שומרי האמת האחרונים בעולם, וכל התנ"ך אינו אלא פרקים בחיפוש אחר צדיק האמת והמאבק ב"מפורסמים של שקר". התשתית לחשיבה הכיתתית של בני האור ובני החושך פרוסה כאן כשולחן ערוך.
הגותו של ר' נתן רוכזה ותומצתה על ידי כמה מממשיכי דרכו, כגון הרב יצחק ברייטר (שנרצח בטרבלינקה) ור' שמואל הורוביץ (שנפטר בישראל), וספריהם הפכו לאבני יסוד של כל חסיד ברסלב באשר הוא. דברים אלו אפשרו את מעשיו של ברלנד וסיפקו הסברים להתנהגותו ולהמשך האמונה בו. "הנה כי כן", הם אומרים, "לפנינו גילום מדויק של ר' נחמן".
בין שבתאות לפרנקיזם
מבחינה היסטורית, התופעה הברלנדית דומה בחיצוניותה לחצרו של יעקב פרנק ובפנימיותה לשבתי צבי. הראשון הנהיג כת והיה רודן חסר עכבות, אך הפן האידיאולוגי במעשיו היה קלוש, ואת מעשיו המיניים "התיר" לכל אדם ולא רק לעצמו. לעומת זאת, שבתי צבי הרשה לעצמו מה שלא הרשה לאחרים, וראה בחלק ממעשיו או מצבי רוחו "נפילה" אמיתית לשאול, אך כפי שהסביר לו נביאו, נתן העזתי, נפילות אלו הן חלק מאופיו המשיחי, הנגוע ב"מאניה דיפרסיה" דקדושה, או אולי "קרימינילוגיה דקדושה". כאן הדמיון לאופן שבו ברלנד מבין את עצמו הרבה יותר מובהק. אינני מאמין שברלנד מכיר את ההגות השבתאית, אך הוא הסביר את מעשיו במונחים קבליים ובעזרת הישענות עמוקה על כתבי ברסלב לדורותיה, המדברים רבות על מעלתה של התשובה ועל עניינו של הצדיק הנופל לשאול תחתיות ומעלה ממנה ניצוצות קדושים, או מביא את הגאולה בדרכים מפתיעות.
אבוי לנו; איננו יכולים בלי ר' נחמן, וכעת איננו יכולים גם איתו. אני זוכר כיצד לימדתי את ענין "המחלוקת שעליו" ומסעו התמוה של ר' נחמן לארץ ישראל, ופניי התכרכמו. החופש שר' נחמן אִפשר לעצמו הוא הרי הדלק לדרכו הנלהבת והייחודית, לאותנטיות ולחירות שמחפש כל עובד ה' בימינו. מצד שני, מי יודע אם אחד מצעירי הצאן – במכינות, בישיבות ובמדרשות – לא יבין את הדברים כפשוטם וידרדר עצמו לכת כזו או אחרת. הרי היה זה ר' נחמן, אולי יותר מכל אחד אחר, שהזהיר מ"תלמידים שאינם מהוגנים", העלולים לקחת את דברי התורה שלו למקומות אפלים. וכיצד נזהרים אנו?
כשהתפוצצה הפרשה הפרנקיסטית, והללו ברשעתם העלילו על התלמוד שהוא מלא בהוכחות לכך שיהודים זקוקים לדם ילדים נוצרים למען פולחן הפסח, היה אדם אחד שסבר שגם בתופעה מחליאה זו אשמים הרבנים, מנהיגי הקהילות, אשר "בודים מלבם הקדמות שקרים", כפי שהתבטא הבעש"ט. לפי ההיגיון של מייסד החסידות, סבו של ר' נחמן, כאשר המרכז חולה, הדבר מתבטא בראש ובראשונה בשוליים. ברוח דבריו, עלינו לשאול את עצמנו: מדוע כל אותם חוזרים בתשובה פנו אל הקיצוניות הברלנדית? מדוע לא מצאו עצמם בדרך המלך?
התשובה לדעתי היא שבעולם שבו מילים כגון ש"ס, ציונות דתית ויהדות התורה הן שמות של מפלגות התורמות לחילול ה' ולסלידה מעולמה העשיר של המסורת, באופן שארון הספרים היהודי אינו יודע היכן לקבור את עצמו, לא מפתיע שכל אותן נשמות דתוהו ילכו לחפש עצמן היכן שבוערת אש; ושעה שהם משעים את כוחם השיפוטי מטעמים אידאולוגיים או אישיותיים, עשויים הם ליפול קרבן לקרימינל־דקדושה דוגמת ברלנד. עבודת ה' כנה וטהורה, מלאת חיות ורצון טוב, הייתה עשויה למנוע תופעה חולנית שכזו, שריסקה את עולמם האישי והדתי של אלפי אנשים.
מים על הגחלים
לסיום אבקש לומר כמה מילים על הסדרה "ריקוד האש". רמה בורשטיין, חסידת ברלנד שאף מקושרת עימו בקשרי חיתון (בנה נשוי לנכדתו), יצרה סדרה מופתית מבחינה אסתטית ומצד התכנים המיוחדים שהעלתה על המסך, עם זאת, כמה עניינים כאן דורשים תשומת לב. בלב הסדרה ניצב אדמו"ר (בגילומו של השחקן יהודה לוי) שרוחשות סביבו שמועות על היותו נואף. הוא עוסק באינטנסיביות בתיקונן של נשים, ובאחת מהן הוא אף מתאהב. מי שרגיש לשפה הברסלבית שומע מדי פעם, מבין השיטין של הסדרה, את מונחיה המיוחדים של חסידות זו. אחד המסרים הוא ש"חכמה", היינו חשיבה מבחוץ, ובכלל זה חשיבה ביקורתית, היא דבר לא רצוי.
אריאלה שטרנבך, כתבת ערוץ 13, התחזתה לחסידת ברלנד ותיעדה את בורנשטיין אומרת שהיא "בעדו… אני מאוד מקורבת שם". לדברי חברתה של בורנשטיין ששוחחה עם שטרנבך, הסדרה היא ניסיון להגן על ברלנד ולספר את סיפורו באופן שיכול להתקבל על לב ההמון. גם זו פרקטיקה ברסלבית עתיקת יומין, הנטועה עוד ברבי נחמן ובסיפורי מעשיותיו וממשיכה בר' נתן, שסיפק לכך גושפנקה אידיאולוגית בדמות "הגניבה הקדושה". הוא אף נהג כך בעצמו, כאשר פרסם קונטרסים בעילום שם שנועדו לחדור לחוגי המשכילים ולפוצץ אותם מבפנים.
בורשטיין ושאר המעורבים בסדרה הכחישו כל קשר בין הסדרה לפרשת ברלנד. ואכן בסדרה הרב המאוהב אינו נוגע בתלמידתו, אלא רק משיא לה את בנו תחתיו (מעשה תמוה כשלעצמו). כמו כן הסדרה מראה כיצד יכול להיות שחסידה אחת שהרב הציל, מעלילה עליו שנגע גם בה. אך העיקר לענייננו הוא בפרקים הראשונים, שבהם החסידה שבורת הנפש מודרכת לעצום עיניים, להיות במקום שאין בו כל גבולות של אסור ומותר, ושם לשאול את עצמה מה היא רוצה. כאשר היא פוקחת את עיניה היא רואה את הרב. אותו היא רוצה! הוא המיועד לה בעולמות שבהם הכול מותר – עולם האצילות הקודם לעולם הבריאה. רצונה ברב הוא הכלי שעימו עובד הרב כדי לשקם אותה.
לכאורה יש כאן דמיון לטיפול הפסיכואנליטי. גם שם התאהבות המטופלת במטפל, מה שמכונה "העברה", היא חלק מן ההליך הטיפולי. אלא שבטיפול הפסיכואנליטי התהליך אינו עובר עידוד יזום על ידי המטפל, אלא הוא קורה או לא קורה בדרכו שלו. ואילו כאן הדבר היה כלי יזום בידי הרב, שעשה בו שימוש באופן שלא היה נקי כלל. אולי רצתה הבמאית לומר לנו – בדרך לא מודעת – שאכן ה"רודפות" (הכינוי לחסידות ברלנד שנדחפו לראות את הרב ואף לגעת בו) מתרפאות בדרך זו ממחלותיהם הנפשיות והרוחניות. האהבה לרב היא הריפוי האמיתי לכל תחלואינו.
מסרים אלו ואחרים של התקשרות לצדיק ושל אמונה בו מעל לכל טעם ודעת, ממלאים את הספרות הברסלבית. עלינו, כל מי שמשנת מוהר"ן קרובה לליבו, מוטלת האחריות במשנה תוקף, למתקם ולעדנם; לאסוף גחלים מתוך האש הבוערת, אך גם לשפוך מים היכן שצריך.
