מהעיניים של אדל: ההצגה שמשרטטת את דמות הבעש"ט דרך הציר המשפחתי

אנחנו מצפים מהצדיק להיות באיזו קומה מעל, אבל האלוהי לא נמצא רק בנשגב אלא טמון בחיים. הבעש"ט נמצא בכוליות שלו גם כשהוא עם הבת שלו, גם בנהמות ביער וגם כשהוא סגור בחדר בעליית נשמה

ההצגה עוסקת בשאלות של חופש כאמצעי להגיע לגאולה, ואדל לומדת זאת מהתבוננות באביה וממסע החיים המשותף שלה עם הוריה. "זו שאלה גדולה מה זה חופש", אומרת תירוש. "כילדים התרגלנו להבין שחופש זה משהו שקורה לפעמים – מדי פעם יוצאים לחופש, ופעם בשנה יש חופש גדול. הבעל שם טוב מלמד אותנו שחופש זה מצב קיומי, ואני חושבת שהקב"ה רוצה שנהיה אנשים חופשיים. הרב מנחם פרומן, שהתיאו־טרון הוקם בהשראתו, דיבר הרבה על חופש. בהצגה ניסינו לעסוק בחופש ובגאולה דרך מערכת יחסים של אב ובתו".

ההחלטה לעבד את הספר להצגה התחילה כמעט במקרה, כאשר תירוש נכחה בהרצאה שבה הוזכר הספר. היא לא הכירה עד אז את כתיבתה של ברנדס, אך ניצוץ של סקרנות נדלק בה והיא הלכה לרכוש את הספר. "נכנסתי לחנות, נטלתי עותק מהמדף, וכשפתחתי אותו הייתה שם הקדשה אישית שהסופרת השאירה עליו. זה כבר היה מין סימן שכזה, עוד לפני שהתחלתי לקרוא. ככל שקראתי נשאבתי לסיפור ואמרתי לעצמי שהייתי רוצה לעשות לו עיבוד בימתי".

משיח של יום חולין

הספר "אדל" נותן ביטוי, בדרך סיפורית, לעקרונות שונים של המשנה החסידית. בהצגה, לעומת זאת, תירוש הייתה צריכה להתמקד בתמה מרכזית אחת. "כשלמדתי חסידות בתיכון, הרעיון של גאולה אישית מאוד טלטל אותי. הרעיון שמשיח נמצא פה, שהתיקון שלנו קורה ביום־יום, כאן ועכשיו. כילדה המושג משיח היה משהו רחוק ובלתי מושג, ישות שמסמנת תקווה אוניברסלית. אני זוכרת שישבתי בתשעה באב עם אחי, ולשנינו הייתה חוויה חזקה וציפייה גדולה שהנה המשיח מגיע, זה קורה עכשיו. אבל זה לא קרה, ובסוף הצום הייתה תחושת ריקנות גדולה. כשפגשתי בשיעורי היסטוריה את ההיפוך של זה, שמשיח זה לא משהו עתידי אלא משהו שמתהווה הרגע, אמרתי לעצמי וואו, אני באמת יכולה לחיות בעולם של משיח, אם אני משחררת את עצמי לעבודה של תיקון".

דרכו של הבעש"ט, כפי שהיא מתוארת בהצגה, רצופה בהתמודדויות אינסופיות: כנער וכאדם צעיר הוא ספג שורה של חבטות, לא רק מבחוץ אלא גם מתוך נפשו פנימה. מבחוץ הוא מתעמת עם גיסו ר' גרשון מקיטוב ואישים נוספים, שרואים את דרכו כחריגה ובעייתית. מבפנים הוא מתמודד עם נחשולים אדירים של כוחות שפורצים ממנו, לעיתים ככוח משחית ולעיתים ככוח מרפא. לרגעים נדמה שהוא מבוהל מהכוחות המתגלים בו. למשל כאשר הוא הורג במבט עיניו מכשף שמתגלגל בדמותו של זאב, ואשתו הראשונה, לאה, מתה בעת חתונתם. "יש משהו שצומח בו להכיר בעצמו – מהילד היתום שחווה את עצמו מסוכן כלפי העולם, ועד הרגע שבו הוא לוקח תינוק בשוק ומציל אותו. הוא כל הזמן בונה את האמונה שלו בעצמו. הוא לומד להגיד לעצמו ולבתו 'הכוחות שלי אף פעם לא נגמרים, ואלה כוחות של אור'. זה מסע של חיים שלמים".

בהיותה מבוססת על דמות היסטורית, ההצגה כוללת סצנות שונות על בסיס סיפורים ומעשיות שעברו מדור לדור בקרב החסידים. לרגעים במהלך ההצגה עולה השאלה מה מהמעשיות "אמיתי", ומה פרי הדמיון. תירוש: "כקוראת של הספר פחות העסיקה אותי שאלת האמת, אבל כשניגשתי לעבד את הסיפור למחזה, היה לי בראש איזה שומר פנימי שתבע לדעת: רגע, האם זו המצאה? האם זה סילוף? האם זה קרה באמת? בתחקיר גיליתי שגם האמת יחסית, כי יש הרבה סיפורים וכל חסידות מספרת את הגרסה שלה. היו דברים שהייתי בטוחה שהם פרי דמיונה של ברנדס ושהם הוכנסו עבור הדרמה שבסיפור, אבל גיליתי שיש להם מקור, כמו הסיפור שמתאר כיצד הבעש"ט הרג מכשף שהתלבש בדמות זאב.

"במחקר הייתה אפילו טענה שלא היה איש כזה, ישראל בעל שם־טוב, עד שהחוקר משה רוסמן גילה אוסף תעודות ממז'יבוז, המצויות היום בארכיון צ'רטוריסקי בקרקוב, ומהן עולה שאדם בשם זה התגורר בעיר מז'יבוז באותן שנים, והיה פטור ממיסים בשל היותו "דוקטורע", עוסק ברפואה. מי הוא היה ומה היה סיפור חייו, זו כבר שאלה אחרת. בהצגה אנחנו מספרים סיפור, וכמו שנאמר בהצגה – החיים שלנו הם לא המציאות עצמה, הם הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר".

הבעל שם טוב הוא דמות מפתח בהיסטוריה היהודית בזכות התנועה הרוחנית והרעיונית שקמה בעקבותיו, אך הפן הזה פחות נוכח בהצגה. דמותו אינה אפופה בהוד או בקדושה, ואישיותו בהצגה ממשיכה את הקו הספרותי של ברנדס שהדגישה את צדדיו האנושיים, הקונפליקטואלים והמאגיים. היכן המהפכה הרוחנית והבשורה הדתית, אני שואלת את תירוש, הרי אלה הדברים שבזכותם הפך הבעש"ט לדמות משפיעה ומכוננת.

תירוש: עם השנים למדתי שאני עושה תיאטרון למען החיים, לא חיה למען התיאטרון. לקח לי שנים לומר את זה. אני לא באה להישרף. זאת למידה של החיים, להצליח לקיים איזונים, משפחה, מחויבות, נאמנות – דברים שלא מובנים מאליהם בעולם שיש בו טוטאליות

"אני לא צריכה שהמושג הקב"ה ייאמר כדי שנוכחותו תהיה קיימת", משיבה תירוש. "זה הכוח של 'לית אתר פנוי מיניה' – האלוהי מחיה כל בחירה של ישראל בדרך שהוא עושה. זו כמיהה בסיסית שקיימת בתוכו, ומשתקפת דרך מערכות היחסים שלו עם העולם ועם הקרובים לו. יש רגעים יותר קונקרטיים בהצגה, שבהם ישנו ביטוי לבשורה הדתית שהביא, כמו העימות בינו ובין דמותו של 'מגיד' בנושא שכר ועונש מול יחסי אהבה כלפי הבורא, כשישראל בא ואומר שהוא רוצה להיות שותף עם הקב"ה ולא לקיים איתו יחסים שמונעים מתוך פחד. היה מאוד קשה לדבר את זה בשפה שהיא לא דידקטית, ולכן בסופו של דבר נולדה סצנה תמציתית, אבל מבחינתי היא מגלמת את הלב של ערוץ היחסים החדש שהבעש"ט הביא לעולם. בעקבות אותו עימות ישראל רץ מהשטיבל לתפילה ביער ואנשים הולכים אחריו.

"וכמובן בשיח עם אדל על סוגיית המשיח משתקפת המהפכה הדתית שהבעש"ט יצר. הוא אומר לה 'אם את ואני יוצאים מהבור הזה – זה משיח'. מבחינתי זה חידוש אדיר ותובנה מהפכנית בתוך העולם היהודי של אז. גם היום, כשמדברים על משיח שיבוא, מתייחסים למשהו עתידי. החידוש מבחינתי הוא להבין שמשיח זה כאן ועכשיו, בשיח שלי עם הבן שלי, עם האיש שלי. זה מה שכל כך קסם לי בספר ונגע בי בצורה חזקה – הקב"ה נמצא בתוך מערכות היחסים, בתוך התיקון שלי עם עצמי והסובבים לי, בתוך הביטוי האמנותי שלי. אנחנו מצפים מהצדיק להיות באיזו קומה מעל, אבל האלוהי לא נמצא רק בנשגב אלא טמון בחיים. הבעש"ט נמצא בכוליות שלו גם כשהוא עם הבת שלו, גם בנהמות ביער וגם כשהוא סגור בחדר בעליית נשמה".

בעבודת הבימוי שלה, תירוש עושה שימוש בכלים תיאטרליים מגוונים ובהם מוזיקה חיה, כוריאוגרפיה מרהיבה והקרנת צלליות, שמוסיפה להצגה קסם רב. המוזיקה להצגה נכתבה בהשראת הניגונים החסידיים המקוריים, שאת חלקם אדל מנגנת על הבמה, אך איננה צמודה להם.

"אמרתי למוזיקאי, דולב סלומון, 'תכתוב את הניגונים שלך'", מספרת תירוש. "זו הייתה החלטה קונספטואלית, והיה דיאלוג עם החומרים. לפעמים הוא נצמד למקור ולפעמים יצר משהו משלו. הוא כתב יצירה ווקאלית שמלווה את ההצגה, ושהיא ה'ניגון' שלו. אני חושבת שזה מה שהבעש"ט רצה. שנביא את החידוש שלנו, ולא נתנהל בעולם כמו קוף אחרי בן אדם".

בהשראת הרב פרומן

ההצגה עלתה כאמור במסגרת התיאו־טרון – קבוצת תיאטרון שעוסקת בתכנים מעולם הרוח היהודי, פרי יוזמתו של הרב מנחם פרומן. תירוש התוודעה לרעיון בערב פיוס שקיים הרב פרומן סביב חרם האמנים על מרכז התרבות באריאל ב־2010. "עד אז לא הכרתי אותו באופן אישי. אני זוכרת את הרב עומד על הבמה ואומר: 'הערב אנחנו משיקים את התיאו־טרון!'. לא ידעתי למה הכוונה, אבל החיבור של תיאולוגיה ותיאטרון סיקרן אותי, וכבר למחרת התקשרתי לאליעז כהן שהנחה את הכנס ושאלתי אותו איך אפשר להצטרף. הוא צחק ואמר: 'את לא מכירה את הרב מנחם? הוא זרק איזו משאלת לב, אבל אין כרגע משהו'. אז אמרתי לו 'בוא נעשה שיהיה משהו'".

בעקבות הדברים התגבש צוות חשיבה שכלל את תירוש, שיבי פרומן והתסריטאי אודי ליאון. בהמשך הצטרפו הרב יוסי פרומן ואשת התיאטרון שלומית כהן־סקלי, ונוצר חיבור ראשוני עם תיאטרון החאן. במשך שלוש שנים הם הידפקו על דלתות, קבעו פגישות וניסו לגייס מימון. אחרי תשובה שלילית נוספת שקיבלו, החליטה תירוש: או שזונחים את הרעיון, או שמסתערים עליו בכל הכוח. ההחלטה הייתה להמשיך הלאה. עם הזמן התגבשה קבוצת שחקנים, והאנסמבל קיבל חלל עבודה מעיריית ירושלים.

עד היום העלה התיאו־טרון חמש יצירות נוספות: "ספר תולדות אדם", "מחר נצחק", "חלילה", "ביתו של האיש מן היער" ו"מחכים לציפורים". את האחרון כתב יהושע סובול בעקבות תהליך לימוד משותף עם הקבוצה ועם בתו נטע סובול. תהליך היצירה הבשיל בעובי הקורונה ועלה לבמה לפני מספר חודשים, וכיום ההצגה רצה בבית מזיא בירושלים.

"אני חושבת שהתיאו־טרון מציע דרך בעבודת השם, זה ערוץ חי לניהול דיאלוג וקשר עם א־לוהים", אומרת תירוש. "הרב מנחם ראה בעצם ההוויה של השחקן פתח לחיבור עם מה שמעבר. הוא פרסם בזמנו מאמר בכתב העת 'במה' ובו הביא את דברי הזוהר שמתאר את תפילת 'נפילת אפיים' כפעולת משחק. הזוהר מנחה את המתפלל 'לשחק את מותו' ולעשות את זה בכוונת הלב, 'כאמת לאמיתה'. הרב מנחם נגע בפוטנציאל שיש בפעולת המשחק לחשוף אמת. היסטורית, התיאטרון נולד מתוך פולחן דיוניסוס, פולחן עבודה זרה, ומכאן נבעה ההתנגדות של היהדות לתיאטרון לאורך ההיסטוריה. אבל הרב מנחם ראה את הפוטנציאל שיש במדיום הזה לחתור לקשר עם הרוחני, אם עושים זאת על צד הטהרה. בחוויה שלי יש כאן פוטנציאל לתיקון שורש עבודה זרה בעולם. בשונה מתיאטרון 'רגיל', שבו השחקן על הבמה הוא המרכז, אנחנו מנסים להיפתח אל מה שמעבר. זה עניין של התכווננות".

בתיאו־טרון חברים יוצרים בעלי השקפות עולם שונות, דתיים וחילוניים. המפגש יוצר לעיתים נקודת מבט שלישית, "שהיא המרגשת ביותר. נקודת המפגש שבין דתיים לחילונים היא מעין מגזר שלישי, ללא הלבושים המקדימים שכל אחד הגיע איתם. מתגלה שם א־לוהים חדש, חיבור חדש", מעידה תירוש. בימים אלה נערכים בתיאו־טרון למיזם מיוחד של ריטריט כותבים בתמיכת עיריית ירושלים, והמחזות שיפותחו במהלכו ירכיבו את רפרטואר האנסמבל לשנים הקרובות. בריטריט צפויים להשתתף מחזאים ותיקים וחדשים בשדה המחזאות הישראלית.

חירות עם גבולות

תירוש (43), תושבת כפר אדומים, מנהלת את האנסמבל ובמקביל מלמדת תיאטרון בתיכון לאמנויות בירושלים. במרווחים הקצרים שמתפנים לעיתים בלוח הזמנים שלה, היא גם עובדת כשחקנית בפרויקטים שונים. היא נולדה בירושלים להורים דתיים, וכשהייתה בת שש עברה המשפחה להתגורר בכוכב־השחר. למדה במוסדות חינוך בעפרה ובבית־אל, ואז משבר התבגרות אמוני שלח אותה לחיפוש ארוך. "התיאטרון תמיד היה שם ברקע כאופציה לביטוי, אבל באותן שנים זה לא היה קיים. לא הייתה מגמת תיאטרון באולפנה, והצורך שבי היה חזק, מעבר להעלאת קטעי מופע בסלון. כשזה ממש בער בי ניגשתי לדבר על כך עם הרב באולפנה, והוא אמר: את תתרחקי, החיצוניות והשקר טבועים בתוך המדיום. היום יש עשרות מגמות תיאטרון במוסדות דתיים, אני פוגשת תלמידות ויש פריחה מדהימה. זה מאוד מרגש אותי, כי אז הייתי בבדידות גדולה".

תירוש המשיכה ללימודי משחק בניסן נתיב, ולמסלול בימוי בסמינר הקיבוצים. גבולותיה כאישה דתייה התנגשו שוב ושוב עם דרישות התחום. "שמרתי על הגבולות שלי, והייתה בי איזו אמונה תמימה שיבוא הבמאי שייקח אותי כמו שאני, טוטאלית במשחק אך שומרת על גבולות, כי יש דברים שאני לא עושה על במה. בשיח הפנים־מקצועי זה דבר והיפוכו – שחקן הוא כלי והוא עושה הכול. אני מבינה את זה גם כשחקנית וגם כבמאית, ודווקא בגלל זה אני קוראת תיגר על הדבר הזה, על הטוטאליות הזו. תמיד היה שם קונפליקט, ובכל פעם מחדש הייתי צריכה לבחור.

"זה אחד מהאתגרים שלנו היום, להצליח להיות חירותי בתוך הגבולות. עם השנים למדתי שאני עושה תיאטרון למען החיים, ואני לא חיה למען התיאטרון. לקח לי המון שנים לומר את זה ולעמוד מאחורי זה: אני לא באה להישרף. זאת למידה של החיים, להצליח לקיים איזונים, משפחה, מחויבות, נאמנות – דברים שלא מובנים מאליהם בעולם שיש בו טוטאליות. ועם זאת, כל הזמן ניקרו בי שאלות כמו 'מה אנחנו עושים פה, מה זה הפייק הזה, יש חיים ועולם בחוץ, מה זה הכאילו הזה'. וגם 'איפה השליחות שלי, החיים יחלפו ומה באמת עשיתי פה', והאם תיאטרון יכול להיות תיקון עולם אמיתי. ואז, עם כל ההתחבטויות האלה, נולד התיאו־טרון, ואני מוצאת בו מענה לימים שבהם אני זקוקה לתזכורת הזו של מה תיאטרון יכול לחולל".

הגבר החדש

איזו רלוונטיות לימינו את מוצאת בדמותו של הבעש"ט?
"התורה שהבעש"ט הביא לעולם היא במידה רבה תורה נשית – רכה, קשובה, מכילה. העולם יותר ויותר מבקש גישה שכזו, בניגוד לגישה שיש בה חומרה וקפדנות. הבעש"ט קילף שכבות של גלות, וביקש לתקן את המרחק שנוצר. היום זה כבר חלק מהחיים של הרבה אנשים, שיוצאים לשדה ומדברים עם ה', אבל זה לא מובן מאליו. במשך דורות זה לא היה קיים. מהבחינה הזו מעניין לראות אותו מבעד לפריזמה של נשים בחייו. מערכות היחסים האלה מאירות את מה שהוא הביא לנו. דמותו מביאה איזה רוך ותמימות, קצת בדומה ל'גבר החדש', לעומת הנשים במחזה שהן חריפות ודעתניות".

עם אילו תובנות יצאת מהעבודה על המחזה?
"הבעש"ט אומר לאדל: 'בואי נהפוך את החיים לחגיגה שהמשיח לא ירצה להפסיד'. אני חשה חזק מאוד את ההלימה בין התהליכים שחווה דמותו של ישראל, ובין החוויה שלי בתהליך הבימוי. בימים האחרונים, כשנפל עלי מעין דכדוך של 'היום שאחרי', אני שומעת בתוכי שיח אחר ממה שהיה בי לפני שנגעתי בחומר הזה. יש איזה אור אישי חדש שנרקם בי כתוצאה מההעמקה בדמותו של הבעש"ט, שיוצר בי כלים חדשים להתמודדות.

"בסצנת הסיום הבעש"ט שואל את אדל: 'כל החיים נצפה ונתאכזב? שנים שאני סוחב אשמה, שנים שאת סוחבת ציפייה'. אנחנו כבולים לצורות ולתבניות שיצקנו לעצמנו. ברגע שמשנים את הצורה ומוכנים להשתחרר – יש גאולה, יש יכולת לחיות כאדם חופשי. זה מתחיל מלקחת אחריות על החיים וליצור את החיים שלי, והייתי מוסיפה לזה גם את השחרור מהתלות. תלות בצורות שחוסמות, מדכאות, עוצרות אותנו לממש. תלות בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו שנים, תלות בגואל שאולי יום אחד יבוא ויחולל את השינוי. התקווה לעולם של שלום, של גאולה, של חיבור עם הבורא, מתחילה בשחרור שלי מתפיסת הגלות, מתפיסת הבור, מהאחיזה בצורה שלי כאדם שנופל לבורות, והסכמה להיות בתוך החיים. כשאני עושה את התיקון והדרך שלי, יש לי הזדמנות לשחרר משהו מהצורות ולנקות רישומים מהילדות. זה מה שקורה לבעש"ט עצמו בסצנת ההפלגה לארץ ישראל. הזיכרונות חוזרים אליו בבת אחת, הוא שוב ילד בודד ופחדן שישן לבד בבית הכנסת, ואז הוא חווה את זה מחדש ומשתחרר מזה.

"בסוף אנחנו לא חיים את האולימפוס, אלא את החיים הקטנים והפרטיים שלנו. ברגע שהבנתי שהשינוי נמצא בידיים שלי, רק אז הצלחתי להזיז בי משהו. כשאתה מוכן לשנות צורה אתה יוצא למרחב, ושם נמצא הקב"ה. מה היינו עושים כולנו בלי המהפך שהבעל שם טוב יצר? יש לי הרבה הכרת תודה לאיש הזה, ומזל גדול שנולדתי אחריו".

ההצגה "אדל" תעלה בתיאטרון החאן בירושלים ב־3.10 וב־6.10