"אני מרגיש שותף לחלומות של הרב עדין"

רוב הסיפורים מתאפיינים במסרים מתריסים ומאתגרים של הרב, מול הנחות מוקדמות של שפיץ וחבריו. מסרים שמדגישים תמיד את האיפכא מסתברא, ויש בתוכם גם מה שנראה לכאורה כסתירות פנימיות: כשהתלמידים עצובים, הרב מראה להם כיצד אפשר דווקא לשמוח; וכשהם שמחים עד כדי זחיחות, הוא מראה להם עד כמה אין להם סיבה להרגיש כך. על נטיית האיפכא מסתברא הזו אומר שפיץ: "הרב עדין הכיל בתוכו את כל הניגודים, והיה חף מתחושת קונפליקט ביניהם. הוא היה יכול לדבר על אנשי ביקורת המקרא בהערכה גמורה, ולהיות משוכנע שהתורה ניתנה מהשמיים; לעבור מדיבור על פוקו לדיבור על הרבי מלובביץ' באותה מידה של רצינות".

בלי מזכירה, בלי ספר

כל אחד מהסיפורים, ובוודאי צירופם יחד, מעיד על קרבה גדולה שנרקמה בין שפיץ לשטיינזלץ. עולות בהם שאלות אישיות ושאלות אמונה שמעטים התלמידים שהיו יכולים להעלות כמותן בפני רבם; בוודאי כשמדובר בנער צעיר כבן 15, תלמיד בישיבת מקור חיים, כפי שהיה שפיץ בראשית היכרותם. הקרבה הזו כשלעצמה, מול אדם בעל שם עולמי כמו הרב שטיינזלץ, שהיה ידוע גם בחריפות לשונו, אינה דבר מובן מאליו.

הרב עדין אמר לנו פעם: אם אין לכם חלום גדול להיצמד אליו, זה לא נורא שתיצמדו לחלומות גדולים של אחרים. אז אני מרגיש מאוד שותף לחלומות שלו. אני שותף לחלום להיות בן בית ביהדות ובכל התרבויות האחרות גם יחד, בלי להרגיש תחושת זרות וקונפליקט באף מקום

שפיץ מסביר: "קודם כול צריך לומר שעיקר הקרבה בינינו התרחשה רק כשהתחלתי לעבוד איתו בבית הספר 'שפע' (תיכון שהרב שטיינזלץ הקים בירושלים), כשהייתי כבר בן 21. היה לי גם מזל שההורים של אשתי גרים מאוד קרוב אליו, כך שכאשר הייתי אצלם בשבתות היינו מתפללים באותו בית כנסת. אבל מעבר לזה, צריך לומר שעוד ב'מקור חיים' היה באישיות של הרב עדין משהו מאוד זמין. הוא הסתובב בישיבה בלי פמליה, בלי מזכירה. נכנס לכיתה ומדבר בלי שום ספר, בלי סטנדר. הדברים האלה, כמה שהם קטנים, מזמנים מפגש.

"היינו חבורה של כעשרה תלמידים, שממש נשאבנו לחלומות שלו. התלמידים המבוגרים יותר חינכו אותנו, כמו אחים גדולים, להבין שזה איש מאוד מעניין שכדאי לנו להתקרב אליו, ושלא ניבהל מהלשון החדה שלו. הוא גם מאוד סִקרן אותי. תמיד הייתי מהילדים שאוהבים לקרוא, ילד של כיתת מחוננים, ותמיד הייתה לי גאווה שאני יודע יותר מהמורים שלי. ופתאום נכנס לכיתה בן־אדם שאתה מרגיש נורא קטן מולו. סיימתי ללמוד את כל התנ"ך כבר בכיתה ח', ופתאום נכנס הרב לכיתה ושואל איזה חג נקרא בתנ"ך 'ראש השנה', ומסתבר שזה בכלל יום הכיפורים (יחזקאל מ). ובאותה נשימה הוא יכול לשאול אותך על באך, או על כוכבי הכדורגל של העונה. זה אדם שמעיף לך את הראש, ואתה אומר לעצמך: אני מת להכיר את האיש הזה".

את היכולת להתמודד עם משוכת לשונו החדה והישירה של הרב, קיבל שפיץ עוד מהבית: "אימא שלי גם הייתה מאוד ישירה. ידעת שאם היא מבקרת אותך סימן שהיא אוהבת אותך, ואם היא נותנת לך מחמאות סימן שאתה מסכן שצריך חיבוק".

שאלה לא פחות מסקרנת היא כיצד זכר שפיץ את כל הסיפורים, שרבים מהם קרו בשבתות, לאורך כל השנים שחלפו מאז התרחשותם. גם בנקודה הזו הוא מודה לאימו: "ממנה למדתי לספר סיפורים. היא הייתה מספרת מופלאה, עד שיכולת להרגיש שאתה מכיר את האדם שהיא מספרת עליו. גם סבא שלי היה כזה. הוא היה ניצול שואה, וכל הזמן סיפר. מגיל צעיר אהבתי לכתוב סיפורים, ואחרי שנים מצאתי מחברות שבהן כתבתי מגיל תשע את סיפורי השואה שלו, כמו שריפת בית הכנסת בבנדין. דרך הסיפורים שלו הרגשתי שאני מכיר את כל האחים שלו, שכולם נרצחו".

שפיץ לא העלה על הכתב את הסיפורים והאמירות של הרב שטיינזלץ עם התרחשותם, אבל כן חזר עליהם באוזני אחרים, וגם העובדה הזו תרמה כמובן לזכירתם המתמשכת: "מיד אחרי המפגשים עם הרב הייתי מספר עליהם. אם זה בישיבה אז לחברים קרובים, ויותר מאוחר למשפחה ולתלמידים. כשהייתי אצל משפחת אשתי בשבתות, הייתי מתעכב איתו הרבה לשיחות בבית הכנסת. המשפחה הייתה מחכה, ו'הפיצוי' שלהם היה לשמוע ממני מיד את כל מה שהתרחש. בכתיבת הסיפורים התחלתי רק אחרי השבץ שאירע לרב (כשלוש וחצי שנים לפני מותו; י"ש). פה ושם, כשלא הייתי בטוח בזיכרון שלי, בדקתי בארכיונים אם היה לו בעבר רעיון דומה, ובדרך כלל לא טעיתי. ברור לי שהפאנצ'ים החזקים שיש בסיפורים הם לא ממני, אני לא כזה חריף".

מה לדעתך הרב היה חושב על הספר הזה?
"אני מפחד מהשאלה הזו. מיד אחרי שלקחתי את הספרים הראשונים מההוצאה נסעתי קודם כול לקבר שלו, והתפללתי שהנשמה שלו תאיר באותיות של הספר, ושהאש שלו תגיע ללבבות האנשים דרך הספר. זה לא פשוט. הוא מאוד לא אהב ספרות הגיוגרפית (ספרות שבחים מעריצה; י"ש), במיוחד לגבי רבנים מודרנים שהוא הכיר בעצמו. גם הספר שהוא כתב על הרבי מלובביץ', מורכב יותר מרוב הביוגרפיות על הרבי.

"אבל אגיד לך גם משהו קצת חוצפני: הבן־אדם נפטר, אני תלמיד שלו, ואם זה מה שאני מרגיש שנחוץ כדי להפיץ את תורתו – אז זה צריך להיעשות, גם אם לו עצמו אולי לא היה נוח מזה. גם בחייו קרה שחשבנו שהוא צריך לעשות דברים מסוימים שהוא לא תמיד רצה, ואנחנו, ובעיקר תלמידים מבוגרים ממני, דחקנו בו לעשות. הוא יכול היה להתרגז בהתחלה, אבל הרבה פעמים לא ויתרנו לו ואמרנו: החזון שלך מחייב שעכשיו תלַמד את הספר המסוים הזה, או שתכתוב את הספר הזה. ולפעמים הוא קיבל. בסוף הוא היה אדם מאוד שכלתן, והוא הבין שאם המטרה ראויה והדרך ראויה, אז צריך לעשות את זה גם אם לא בא לך.

"אני חושב למשל על הכריכה של הספר", מוסיף שפיץ, בהתייחס לאיור של מנחם הלברשטט שבו נראה הרב שטיינזלץ ממריא אל השמיים עם כנפיים נוסח ליאונרדו דה־וינצ'י. גם האיורים שבתוך הספר מציגים את הרב שטיינזלץ בהקשרים שונים הלקוחים מעולמו של דה־וינצ'י, הגאון הרב־תחומי מימי הרנסנס. "יכול להיות שהוא היה משתגע מהכריכה הזו. אבל אני אומר לעצמי: בסדר, תשתגע. אנחנו חושבים שזה מה שנכון לספר כזה.

"הוא אמר לנו פעם: אם אין לכם חלום גדול להיצמד אליו, זה לא נורא שתיצמדו לחלומות גדולים של אחרים. אז אני מרגיש מאוד שותף לחלומות שלו. אני שותף לחלום להיות בן בית ביהדות ובכל התרבויות האחרות גם יחד, בלי להרגיש תחושת זרות וקונפליקט באף מקום. אני מרגיש קרבה גם לצמא הרוחני שלו. זה אדם שהרגשת עליו שהוא ממש צמא לקרבת אלוקים. הרי הדת שאנחנו חווים היא בדרך כלל כל־כך ממוסדת, והאש שלו הייתה האש של הצימאון הבסיסי הזה, הצימאון הדתי היסודי שאנחנו כמעט לא פוגשים. ראיתי אותו קורא מאות פעמים את שיר השירים באותה התרגשות גדולה, או מתפלל ואין לו מושג מתי יסיים. גם אני מנסה להגיע להתרוממות ולדבקות באמצעות התבוננות לפני התפילה. אגב, חלק מהמורכבות שלו זה שהוא הגביל אותנו בהתבוננות הזו רק לתפילות שבת, כי הוא גם היה איש מאוד ארצי. פעם הוא אמר לי: תפילות בימי חול זה כמו להרים טלפון להורים רק כדי לוודא שהכול בסדר, ואז לנתק. רק ביום שבת אתה מרשה לעצמך לנהל שיחה מפורטת".

מעצבנים את הרבנים

הסיפור של שפיץ עצמו, 35, מתחיל באימו האהובה שושנה. האם, שהייתה ממייסדות מיזם פר"ח (פרויקט חונכות לסטודנטים) וכתבה עד מותה תוכניות פדגוגיות בעבורו, נפטרה לפני חמש שנים ממחלת הסרטן. נדמה ששפיץ לא מפסיק מאז לבכות את לכתה, וגם הספר מוקדש לה. היא והאב, איש הייטק יליד ארה"ב, בנו את ביתם בקרני־שומרון. שם גדל גם שפיץ, הצעיר בילדי המשפחה.

האינתיפאדה השנייה, שפרצה כשהוא הגיע לגיל מצוות, היא החוויה המכוננת של חייו: "נערים שגדלו באותן שנים ביו"ש או בירושלים חוו כל כך הרבה אירועי מוות ושכול. ביום שבו הגעתי לראשונה למקור חיים, כמה רכבים מאחוריי נהרגו שלוש נשים מנווה־דניאל שלא הכרתי. משם חזרתי להלוויה של גלעד זר, שאותו הכרתי היטב מהיישוב. בכיתה ט' הייתי בחדר עם אסף גביש, שההורים שלו נרצחו בפיגוע בקדומים. כמה שבועות אחר כך אחות של חבר אחר נרצחה. זו הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי: תחושות של כעס על הקב"ה, כעס על ההורים וחיפוש משמעות כמו כל נער בגיל ההתבגרות, אבל בצורה הרבה יותר דרמטית. 'כה אמר זרתוסטרא' היה ספר שידעתי בעל פה, ובכלל שתיתי את כל הספרות הקיומית: החיים כמשל, האלכימאי, ספרי איין ראנד מצד אחד, ספרי הלל צייטלין מכיוון אחר.

"בזמן אמת לא הרגשתי שהרב עדין נותן לי כלים להתמודד עם זה, אבל בדיעבד אני יודע שדברים שהוא אמר לנו היו מאוד משמעותיים בשבילי. למשל, בשמחת בית השואבה בכיתה י'. זה היה אחרי שנתיים של מרחץ דמים, שבהן הייתי להערכתי ב־16 הלוויות. עד כדי כך שהיה לנו אז כלל, שלא הולכים להלוויה של מי שאין לנו את מספר הטלפון שלו. אחרת, כל הזמן רק נלך להלוויות. ואז מגיע סוכות ומגיעה שמחת בית השואבה, ולמי יש חשק לשמוח? הרב נכנס, עלה לבמה ואמר: 'עכשיו מאוד עצוב לנו. אבל בואו נִלווה כוח מהשמחה שעוד תהיה לנו בעתיד. כמו שנאמר: 'ושאבתם מים בששון, ממעייני הישועה'. נלווה את המים מהמעיין, על חשבון העתיד'.

"רק בדיעבד אני יודע כמה המשפט הזה ליווה אותי. עם השנים הבנו שזו גם הייתה הדרך שלו להתמודד עם האסונות שפקדו אותו, כמו אובדן חברו הקרוב אריה טוויג במלחמת יום כיפור, או דברים שהוא סיפר לי על מלחמת השחרור ולא כללתי בספר. בתקופת הסליחות באותה שנה הוא גם אמר לנו: 'למה אומרים 'סליחות' בלשון רבים? כי גם הקב"ה צריך לבקש מאיתנו סליחה".

ברוח הזו, הרעיון של הגשמת חלומות גדולים לא היה רק מסר חינוכי שהרב הנחיל לתלמידיו, אלא מילא גם צורך קיומי עבור חלק מהתלמידים שהתקופה יצרה בליבם פצע נורא. שפיץ: "בכיתה י' נתפסנו לרעיון שצריך לתקן את העולם. היינו נפגשים עם הרב עדין בשעות לילה מאוחרות, ללבן את החלומות שלנו ולחשוב איך להגשים אותם. היום זה נשמע קצת מצחיק, אבל אז זו הייתה האובססיה שלנו. הקמנו בבת־עין סניף של תנועת נוער עצמאית שקראנו לה 'בני עציון', עבור נוער בסיכון שחי ביישוב הזה. נכנסתי גם לפעילות בארגון 'משפחה אחת', למשפחות נפגעי טרור, ובסוף כיתה י' התחלתי לעבוד גם ב'זולה של חצרוני' (מקום ירושלמי עבור נערים שנפלטו מבתיהם). בכלל, לאורך כל התיכון הייתי בחבורה שהסתובבה בין כיכר ציון לבת־עין, תמיד במשימות. בכיתה י"א הר"מ שלי לא הסתדר איתי וזרק אותי מהכיתה. ואז הרב דב (זינגר, ראש הישיבה) אמר לי: או שתעשה משהו או שאתה עף מפה. ככה הפכתי לאיש צוות, מעין אח גדול, של הכיתה המקדמת. זה היה הזוי; הבחור שהעיפו אותו הפך לאיש צוות. אבל זה הראש של 'מקור חיים'.

"פעלנו גם בתנועת נוער משותפת לדתיים וחילונים, שתלמידים יותר מבוגרים של הרב הקימו. הוצאנו עיתון לנוער בשם 'תיובתא', שכותרת המשנה שלו הייתה 'להחזיר צדיקים בתשובה'. בדיוק הרוח של הרב עדין. היינו הראשונים בחינוך הדתי שכתבו על הוצאת זרע לבטלה כאתגר חינוכי מעבר לאיסור ההלכתי. כתבנו גם על הקושי בלימוד גמרא. בחבורה שלנו דווקא אהבנו ללמוד גמרא, אבל רצינו לעורר את השאלה. היינו שולחים את העיתון לכל הישיבות ומעצבנים את הרבנים".

הגיעו לרב עדין תלונות נגדכם?
"אף אחד לא ידע שזה אנחנו. המערכת וכל הכותבים היו אנונימיים. אבל בכל מקרה, זה היה לגמרי ברוחו. הוא הרי עשה דברים כאלה עוד בשנות החמישים, עם 'רשפים' (כתב העת שהקימה חבורת 'שלהבתיה' בראשות עדין שטיינזלץ ומשה שפירא, שהיו אז בשנות העשרים לחייהם; י"ש).

לא להידרדר לצ'ולנט

למרות כל הפעילות הזו, באותן שנים שפיץ לא חשב שבבגרותו יעסוק בחינוך. "חשבתי שזה עיסוק לשנות התיכון, ושכאדם מבוגר אלך לעסוק במשהו יותר משתלם. אבל בפעילות בתקוע הכרתי את יונת, שהייתה מדריכה שם, והתחתַנו בגיל 18. אז לא יכולתי ללכת לשירות קרבי, ושירַתי כמורה בזולה של חצרוני. מיד אחרי השחרור, כשתכנַנו טיול להודו, הגיעה הקריאה לעזור לרב להקים את תיכון שפע. וככה מצאתי את עצמי בחינוך".

במשך שש שנים לימד שפיץ בתיכון שפע, ובשמונה השנים האחרונות הוא מלמד בתיכון קשת בירושלים. היום, בגילו הצעיר למדי, הוא לא רק מורה ומחנך בעל ותק, אלא גם עוסק בתיאוריה של החינוך ובפדגוגיה. הוא מנהל את המכון הפדגוגי של מרכז שטיינזלץ, שבו הוא מבקש לנסח לרבים את השיטה הנכונה להנחלת החלום הגדול של רבו: אוריינות יהודית.

בשלוש שנותיו הראשונות בבית הספר קשת נשא שפיץ בתפקיד הכפול של מחנך ומורה לגמרא. אבל אחרי מות אימו הרגיש שאיננו מסוגל להמשיך לחנך, והסתפק בהוראת גמרא. את הזמן הפנוי שנוצר החליט לנצל לכתיבת דוקטורט, המשווה בין משנותיהם החינוכית של הרב שטיינזלץ והרב נחום רבינוביץ', בנוגע להתמודדות עם המציאות הרב־תרבותית.

"בגדול אפשר לומר שהרב רבינוביץ' הרבה יותר פוליטי וממוסד. הוא אומר למשל שאם נחשוב הלכתית בצורה טובה, אין סיבה שלא נצליח לייצר מסגרות שחלוקת הכוח בתוכן בין גברים לנשים תהיה גם הלכתית וגם תיתן מקום לכולם. למשל, שגברים יהיו רבנים ונשים יהיו יועצות הלכה. לעומתו, הרב עדין הוא איש א־פוליטי במלוא מובן המילה. הוא חושב שמסגרות הן תמיד דבר שמקטין בני אדם. כך שבמקום לחשוב על יחסי הכוח בין גברים לנשים צריך לגדל נביאות, ואז השאלות מתמוססות מאליהן. בעומק נשמתו הוא אנרכיסט שלא מאמין במסגרות".

אבל גם הוא כל הזמן יצר מסגרות: שפע, מקור חיים, ישיבת תקוע.
"נכון. אבל הוא תמיד ניסה להגדיל את האש במסגרות הללו, עד שהתסיסה תעלה כל כך שכל הניגודים ומשחקי הכוח כבר ייעלמו".

כעת, לאחר שהספר שכתב על רבו ראה אור, שפיץ חושש שאנשים יחמיצו את האש הקוצקאית העולה מהסיפורים שכתב, ויתייחסו אליהם כעוד דברי תורה נחמדים לתבל בהם את הצ'ולנט של שבת: "אני זוכר שפעם כתבתי רשימה על הרב מנחם (פרומן, ששפיץ היה מקורב מאוד גם אליו; י"ש), והדגשתי שם את היסוד הפונדמנטליסטי שלו. הבן שלו שיבי ראה את הרשימה ושלח אותה לפרסום במקור ראשון, והיא הופיעה תחת הכותרת 'זכרונות מהרב מנחם פרומן'. הכי צ'ולנט של שבת.

"זה הפחד הכי גדול שלי, שהקוראים ינרמלו את החזון האנרכיסטי של הרב עדין, שהספר יהפוך בשבילם לאוסף של סיפורים מתקתקים, ויהפכו את האש שלו למין נר רומנטי. בגלל זה החלטתי לפתוח את הספר בסיפור על הרבי מקוצק, שבעצם חותר נגד הספר עצמו. הסיפור הוא על חסיד של הקוצקר ששאל את הרבי מדוע הוא לא כותב את תורתו בספר. הרבי ענה לו: 'מתי תקרא את הספר שלי? הרי כל השבוע אתה עובד, בליל שבת אתה נרדם מוקדם, בשבת בבוקר אתה רץ לתפילה, ובצהריים אתה מטייל עם אשתך. הזמן היחיד שנשאר לך הוא בשבת אחרי הסעודה. אבל אז אתה עייף ואומר לעצמך שתיקח את הספר איתך למיטה, וכמובן תירדם איתו אחרי חמש דקות. אז אני לא רוצה לישון איתך באותה מיטה.

"הסיפור הזה כל כך חתרני נגד עצם כתיבת הספר, עד שהעורכת שלי, עינת ברזילי, נבהלה ואמרה שמוכרחים להוסיף לו מסר מאזן. אז פרסמנו בפתח הספר גם רעיון נגדי של רבי נחמן, שאמר: 'העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגל לשינה, ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררין בני אדם משנתם'. אני באמת רוצה שהסיפורים האלה יטלטלו את הקוראים משגרת החיים שלהם".