כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (ל, יא־יד).
הדבר הראשון שעולה בדעתנו למקרא פסוקים אלה הוא מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע בסוגיית "תנורו של עכנאי", והכרזתו המפורסמת של רבי יהושע "לא בשמיים היא" (בבא מציעא נט, ע"ב). אבל אני מבקש לדון בקביעה חשובה לא פחות העולה מן המילים "לא בשמיים היא", ולפיה מצוות התורה ניתנו באופן ישים וקל לביצוע, ולא נועדו למרר את חיינו. ההלכה נמדדת על פי מידתו של אדם. הלכה המעוצבת על פי מדדים "אובייקטיביים", המנותקים מחייו ומסביבתו, חזקה עליה ששגויה היא.
רעיון זה, שחוזר במקרא ובדברי חכמים, נשכח לצערי במחוזות רבים. יחזקאל קונן על כך שהתורה נתפסת באופן שאיננו ראוי, לא מן הבחינה המוסרית ולא מן הבחינה האסתטית: "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יחזקאל כ, כה). ר' יוחנן קרא את הפסוק הזה על מי שהחמירו והפרישו חלה כפולה (ירושלמי עירובין ג, ט), והרמב"ם עשה זאת על המחמירים בפיקוח נפש:
הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור [חילול שבת במקרה של פיקוח נפש], עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (רמב"ם הלכות שבת ב, ג).
הגמרא מטעינה את דברי הנביא ירמיה, "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו יט, ה), בדברים הבאים: "אשר לא צויתי – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר 'וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה'; ולא דברתי – זה יפתח [שהקריב את בתו]; ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם" (תענית ד, ע"א). כן, אפילו עקדת יצחק עמדה בביקורת חז"ל.
בית חכם והלכתי
אך המקור החשוב ביותר, אולי, הוא דברי רבא לתלמידיו: "במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם [בבקשה מכם, אנא אל תירשו פעמיים גהינום – פעם בעולם הזה ופעם בעולם הבא]" (יומא עב, ב). התורה לא נועדה לגרום סבל, ומעלתו של אדם ושכרו אינם נמדדים על פי מידת עוגמת הנפש שהמצוות גרמו לו. אדם עשוי לסבול רבות לצורך הלכה מדומיינת, אך סבלו יהיה לשווא ואין בידו אלא מזוכיזם בלבד.
קצרה היריעה להראות את כל הביטויים ההלכתיים של רעיון זה. ברם, אבקש להתייחס לאתגר הגדול של יישום "לא בשמיים היא" במציאות המודרנית. ככל שאנו מתרחקים מן המציאות החומרית והחברתית שרווחה בזמן שניתנה תורה לישראל, שמירת המצוות נעשית רחוקה מעולמנו האינטואיטיבי ולפיכך קרובה יותר לשמיים מאשר לארץ.
עד כמה מצווים אנו לבחון את מקורות החומרים שמהם עשוי המזון התעשייתי שאנו אוכלים? האם בתערובות כימיקליות נותר דבר בעל משמעות שניתן להגדירו כ"קרוב אליך הדבר מאוד"? הלכות כשרות תלויות בטעם המאכל. דבר־מאכל שמעורב בו חומר אסור אבל איננו חשים בטעמו, מתבטל האיסור כליל. ראוי לפיכך שמאכל אסור שעבר שינויים כימיים והוא איננו כפי שהיה, והאדם האוכֵל אינו טועם בו דבר מטעמו של האיסור שהיה בו – איננו אסור עוד. "פנים חדשות באו לכאן". הלכה זו תלויה אמנם במחלוקת פוסקים, אבל דעת המקילים נתמכת בדברי התורה הללו.
ובהלכות שבת: מכשירים אלקטרוניים נעשים משוכללים יותר ויותר. רבים מהם קוראים אותנו, ואנו איננו נדרשים להפעיל אותם באופן מודע. וכפי שהורו לנו חז"ל, מלאכת מחשבת אסרה תורה, דהיינו מלאכה מכוונת. מכשירים הפועלים בעצמם ומודדים את טמפרטורת הסביבה ואת נוכחות הנמצאים בה, אינם פועלים מכוחנו המודע. אני מכנה זאת "פסיק רישא דלא מודע ליה". אכן דורש הדבר את הסכמת הפוסקים, אבל אנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה מושג היצירה הטמון בשבת קרוב לבית החכם שמתעצב והולך. האם ציוותה עלינו התורה לחיות בבית "טיפש" יום אחד בשבוע? מבחינת האדם בן זמננו, חזרה לבית "טיפש" היא אכן בשמיים.
לבנות ולהיבנות בה
על מצוות הישיבה בסוכה נאמר "תשבו כעין תדורו" (סוכה כו, א). המגורים בסוכה צריכים להיות מגורים נורמליים, לא מגורים מתוך סבל. מה שפחות מוכר הוא היישום על מצוות יישוב הארץ. המהר"ם מרוטנבורג כתב על מצווה זו את הדברים הבאים: "ובלבד שיוכל להתפרנס שם, דכל דסליק אדעתא למידר [כל העולה לארץ ישראל, עושה זאת למטרת מגורים]" (תשב"ץ סימן תקנט). מצוות ישיבת הארץ היא מצווה לחיות חיים נורמליים. לא על מנת למות בה, ולא על מנת לחיות על כתפי המתגוררים בחו"ל.
כמובן, אינני מציע לבטל חלילה את ההלכה ולהתאימה למדרש הפסוקים שהבאתי. כנגד רעיונות מעין אלה ציטטו חז"ל את הפסוק במשלי: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (כא, ל). אנו מצווים לקיים את התורה בכל מקום וזמן ואף למסור עליה את הנפש. אבל יש צורך באיזון בין מסירות נפש ובין "לא בשמיים". ככל ששמירת מצוות נעשית יותר מסירות נפש ופחות חוקים טובים אשר יחיו בהם, הדברים מנוגדים לקביעתו של משה, והתורה אכן בשמיים היא. וככל שאנו מוצאים פתרונות המקרבים את ההלכה לחיינו, מתקיימים דברי משה רבנו, והתורה איננה בשמיים אלא בפינו ובלבבנו לעשותם.
הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ מלמד בתוכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית במרכז האקדמי שלם
