ימים אחרונים של חודש אב. הטיולים והחופשות עדיין בעיצומם, הגוף מבקש להימלט מהשרב הגדול המסרב להישבר, תר אחר כל מקווה מים לעצור ולצנן בו מעט את חומו.
ולפתע: אלול.
לכאורה אלה שני קצוות: חודש אב מתפקד בלוח השנה הישראלי שלנו כחודש החריגה מהשגרה, כזמן של שחרור, לפעמים אפילו של פיזור והתפרקות. ואילו אלול נראה כתשליל של תכונות אלו, ומתפקד כחודש של הידוק ודיוק, של שיבת ממדי היראה והגבולות אל הנפש. אולם מבט נוסף יבחין כי ניתן למצוא תנועה של תיקון במעבר בין שני החודשים הללו: בעוד חודש אב נושא על גבו את השבר העמוק של חורבן המקדש והיעדר מקום, הרי שאלול, עם תנועת הצמצום המובהקת שבו, מביא תנועת איחוי וריפוי לאותו שבר; אלול מבקש לנגן מנגינות של אמון בעולם ציני ועייף. אמון שלמרות כל האכזבות שהצטברו על פתחי הלב, אנחנו מבקשים לבנות מחדש.
אהבה שהפכה לאיבה
המגיד מקוז‘ניץ, מתלמידיו הגדולים של המגיד ממזריטש, יוצר זיקה נסתרת ומפתיעה בין חורבן הבית בחודש אב, ובין היות המלך מחוץ לביתו בחודש אלול. כלומר, תודעת “המלך בשדה“ הרווחת בחודש זה איננה נובעת רק מרצונו של המלך לצאת מארמונו הנישא ולייצר תנועת קרבה בינו ובין נתיניו העובדים בשדה, אלא גם משום שלמעשה מאז תשעה באב אין לו בית. הכול עלה בעשן. כעת הוא חסר מקום, נאלץ לנדוד לבדו בשדות וביערות, לבקש אחר הפשוט מכול שאבד לו: בית. במילים אחרות, הטרגדיה של חודש אב היא שמייצרת את הקרבה הגדולה ואת האינטימיות מלאת הסוד של אלול.
החורבן היה אקט סיום לתקופה ארוכה של חשדנות ואיבה. אחרי שנים רבות של ניסיונות בלתי חדלים לקרבה, האוהב הגדול כמו מוותר על אהבתו שהפכה זה מכבר לאהבתו הנכזבת, ומתחפש לאויב: “הָיָה ה‘ כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל“ (איכה ב, ה). איזה פסוק נורא, אולי הפסוק הכי נורא בתנ“ך. וכשהאהוב נדמה כאויב, מערכות היחסים קמלות, הביתיות נחרבת וגם הבית החיצוני נשרף. כך מוצא המלך את עצמו יוצא בעקבות ילדיו, משוטט לבדו בצידי הדרכים, תר אחר בני ביתו שנפוצו לכל עבר ומבקש את ליבם.
אך למרות האבל השורר בימי בין המצרים על החורבן, כותב המגיד, יש להמשיך ולהתחזק בהם בעבודת ה‘ מתוך שמחה. שמחה זו היא שתביא לחידוש האמון של המלך בעצמו ובסובבים אותו. כדי להסביר זאת מביא המגיד משל על מלך המצוי בתקופה של חולשה ועצב עמוק, ונזקק לעזרה מהסובבים אותו:
הגם שהזמן גרמא להיות עצב ונאנח על חורבן בית ה‘, עם כל זה יש לחזק את עצמו ולטהר לבבו ולעבוד ה‘ בתורה ותפלה בשמחה, בפרט בשעת אמירת שירות ותשבחות. ולהבין זה על פי משל ומליצה, מדרך מלך בשר ודם שיש לו כל מיני טוב ומיני שמחה, וגם מנגנים בתוף ומחול וכנור ועוגב. ובודאי כאשר טוב לב המלך והוא שרוי בשמחה, אין מן הצורך לו אל המשוררים והמנעימים בקולי קולות, כי בלאו הכי יש לו שמחת לב. אכן כאשר לפעמים בא עת עצב ויגון ממקרה אשר הקרהו, אז יקראו הפורטים על נבל לשירם ולזמרם, לשמח לבבו ולהצהיל פנים.
וכן הנמשל ודוגמא כביכול אל קדושתו יתברך. שבוודאי משרתיו ברקיע מנעימים לו ומקלסים שמו. רק בזמן שבית המקדש חרב יש עצב… אז צריכים מי אשר ה‘ בלבו להתחזק ולכנוס אל בתי גוואי ולהפשיט עצמו מכל מיני עצבות ולשמח כבוד המלך, ולומר לפניו אתה מלכנו מעולם וגם עכשיו ותמלוך לעולם ועד והכל כאין נגדך, ועלו מושיעים בהר ציון, ויאתיו כל לעבדך ויתנו לך כתר מלוכה (עבודת ישראל, פרשת מסעי).
בתקופת החורבן והאבל על ביתו, המלך כמו חוזר למצבי החביון, אל היסוד הבלתי מתקשר, אל הבדידות והסתר הפנים שקודם הבריאה. הכול קופא. החיים היהודיים הגלותיים אינם עוד מצע להתחדשות, אלא רק לזיכרונות על העולם העתיק שעוד רחש בו הקסם והנה איננו עוד; הם הופכים למסכת ענפה של ערגונות אל החיים שקודם השבר, שלפני אובדן הממשות. עכשיו כבר לא קורה דבר. הנהר יבש, התשוקה דממה, האור כבה, החשק פג, והסתר הפנים הפך למצבו המובן מאליו של הקיום.
מסוגר בעולם המילים
מה הכוונה “לא קורה דבר“? לא שהבורא עזב חלילה את בריאתו, אלא שעם החורבן הוא מתכנס פנימה, פועל במרחבים הפנימיים, בבתי גוואי של הקיום. אין לו אלא ד‘ אמות של הלכה. מחוץ להן הוא כמו מוותר, עוזב את המרחבים ואת הגוף, מותיר אותם לכוחות הטבע והאינרציה חסרי הפנים ונעדרי האינטימיות. והוא כמו נכנס פנימה, בא אל התיבה, אל הכתב, אל הטקסט הקדוש. ושם, ורק שם, הוא מופיע ומתגלה. שם הוא נפגש. מכאן ואילך האלוקות תמשיך ותופיע ב“נפשות“, אך לא במרחבי ה“עולמות“, בחיים עצמם.
משום כך, מאז החורבן יחוש היהודי זרות עמוקה בעולם, מועקה בלתי מוסברת מולו. חז“ל יאמרו שהחורבן הביא לכך שגאוותם של ישראל ניטלה מהם וניתנה לאומות. הגאווה, אותו רכיב של ביטחון עצמי, של משוכנעות פשוטה בעצם הקיום, אותו סוד בסיסי של הליכה בעולם – איננה עוד. משך שנות הגלות הארוכות ינוע וינוד היהודי על פני האדמה, ולא יעלה בידו למצוא מנוח לכף רגלו, שכן הזיקה הפשוטה אל החיים כמו נשללה ממנו. הוא לא ימצא עוד מקום חיצוני, משום שמקום השייכות הפנימי בתוכו אבד. רק במקום אחד הוא עוד מוצא אפשרות לבית: בבית המדרש. רק בו הוא חש מוגן ושמור, שלם ומובן. רק בו הוא חש את רכיב הסוד של האינטימיות. את הביתיות האבודה.
אבל המלך, שבוכה במסתריו על מצבו־מצבנו, וכל־כך רחוק עכשיו מלהיות מלך, מבקש להיחלץ מכלא הבדידות ולשוב אל הארת הפנים, אל מערכות היחסים הפוריות בינו ובין מלכותו החבולה והמתכחשת לו. אחרי ההתרוקנות והעזיבה, הנסיגה והחורבן, הוא מבקש לברוא עולם שבו הוא ניכר לא רק בבתי גוואי אלא גם בבתי בראי, במרחבי החיצוניות של הקיום. לשם כך הוא זקוק למנגנים שישמחו את לבו הדואב, לבריות שיאמרו לו “אתה“, שיתקפו ויאשררו את היותו, שישיבו לו את האמון באפשרות שלו למלוך עליהן. שיזכירו לו שהוא אכן מלך.
אם נדבר גלויות
שלושת החודשים – תמוז, אב ואלול – מתפקדים כיחידה אחת. אלו ימים של מעבר איטי מ“קינות“ ל“תיקון“; מהשבר של חודשי תמוז ואב, אל המלך שנמצא עדיין בשדה אלול הפתוח. בשבתות אלו אנו קוראים את הפטרות הנחמה מלאות רגשות האבה והחיבה מספר ישעיהו, ומתקרבים אט אט. מתחילים לגלות לו כי אנו רוצים לשוב אליו, וכדי לשוב אליו אנחנו רוצים שהוא ישוב אל מלכותו. ואחרי חודש שלם של היסוס, ביום הראשון של השנה החדשה אנחנו כבר מעזים לדבר גלויות:
וְיֶאֱתָיוּ כֹל לְעָבְדֶךָ, וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ, וְיַגִּידוּ בָאִיִּים צִדְקֶךָ, וְיִדְרְשׁוּךָ עַמִּים לֹא יְדָעוּךָ, וִיהַלְלוּךָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה‘, וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ, וִיקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתְךָ עֲלֵיהֶם, וִירוֹמְמוּךָ בִּקְהַל עָם, וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ, וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה.
זהו תורף עניינו של ראש השנה: היום שבו אנו מבקשים לעורר את הרצון האלוהי לשוב למלוך, מזכירים לו את רצונו הראשוני אי־אז שיהיה כאן משהו ושיהיה כאן מישהו; שהוא יהיה לנו ושאנחנו נהיה לו. מזכירים לו בכל מיני קולות לשוב אל עולמו אחרי שהלך ונסוג ממנו, למלוך עליו ולהנהיגו בהארת פניו: “נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ ה‘“ (תהלים ד, ז).
ואנחנו מבקשים שמלכותו תופיע לא רק במרחבי הקודש ובפנימיות העולמות, אלא במרחבי החיים כולם, ועל העולם כולו – באיים הרחוקים ואצל העמים הנידחים; שנוכחותו תתגלה בחיצוניות העולמות, במרחבים שלפני ההבדלות, ההגדרות והשפות השונות. יגיע הזמן – יום הכיפורים – שהסובייקט כבר יהיה קיים, יתבונן פנימה ויבחן את מעשיו, יתוודה ויבקש סליחה אל מול הסובייקט האחר (“עד שירצה את חברו“). אולם ראש השנה הוא השלב הקודם לכך, שלב פרה־ההתפרטות; השלב שבו המציאות כולה אינה אלא רקמת חיים אחת המבקשת על עצם היותה. “זכרנו לחיים“.
ראש השנה הוא החג שבו אנחנו אומרים לו: כל אחד מאיתנו עבר מה שעבר, ויש לו כל הסיבות להמשיך ולהסתתר מאחורי קיר החשדות העבה שהלך וגבה בינינו. כל אחד מאיתנו צודק, אבל “מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר/ אני צודק, אבל נשארתי לבד“, כמו ששר ארז לב־ארי. ואנחנו מוותרים על הצדק ומבקשים להיות יחד, מוותרים על קיר החשדות ומבקשים להאמין; ולהאמין זה הרי תמיד אקט נטול סיבה. אין לנו הסברים מדוע אנחנו כל־כך רוצים ומאמינים, אוהבים ופותחים את הלב, וגם אין לנו מילים לכך. אבל יש לנו משהו הקודם להם, התעוררות המגיעה מה“נקודה קדמאה“, נקודת החיים העמוקה שבתוכנו; יש לנו המיה פנימית חסרת שפה, היוצאת בתקיעה.
זוהי אפוא המצווה היחידה ביום הזה, “מצוות היום בשופר“, לתקוע ולעורר את המלכות האבודה. מצווה זו, לפי המובא בספר הזוהר (ג, יח, ב; כאן בתרגום), היא בקשת הבורא מישראל לכוח ואמון המתבטאים באמצעות תקיעת השופר:
כך אמר הקב“ה לישראל: בניי, אל תפחדו, הרי אני עומד על הפתח, אבל הזדרזו ותנו לי כוח. ובמה? בשופר.
עוררות זו היא מה שקראו המקובלים “בניין המלכות“, שהוא תכלית העבודה בראש השנה. ספירת המלכות היא השכינה, הנקראת גם “ארץ“. זוהי הספירה התחתונה בעשרת הספירות, שהיא המחיה את העולמות התחתונים, את המציאות הנפרדת מהאור האלוהי. “לפי שספירת מלכות היא סוד הפרנס הגדול המפרנס את כל הנבראים“ (ר‘ יוסף ג‘יקיטליא, שערי אורה, שער שמיני). אולם לספירה זו אין חיות עצמאית משלה, “לית לה מגרמא כלום“, והיא זקוקה לאמון שיעניק לה את חיותה.
ראש השנה, שאיננו יום בריאת העולם אלא יום בריאת האדם, הוא הזמן שבו בני האדם מעוררים את האמון שלהם בעולמם, תרים ומעלים את נקודת הרצון שבהם בריבוי אמירות “יהי רצון“ בלילו הראשון של החג. ומתוקף האמון בעצמם הם מבקשים ביום הזיכרון להזכיר את נקודת האמון של האלוהי בעולם האנושי, שיאמין בעולמו, ובעיקר – שישוב ויאמין בעצמו.
ההמלכה שלנו בראש השנה היא למעשה הבקשה שלנו שהמלך ייצא מגלותו, יעלה מצידי הדרכים וישוב אל העולם כולו על כל מרחביו; אל הארץ שהושלכה זה מכבר עם החורבן, “הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל“ (איכה ב, א). ראש השנה הוא היום שבו מתחוור כי הארץ הדחויה, ספירת המלכות השבויה, מתגלה בידי “מלך על כל הארץ“ כמרחב של חשק ועניין; הנה היא מתמלאת ברצון ובכוח, ושבה ונותנת פירותיה בעין יפה: “ואז נמצאים בני העולם בהשקט ובבטחה, והברכה משתלחת בכל מיני מזונות, ונמצאת הברכה דבוקה לארץ“ (שערי אורה, שער שמיני).
יחד עם המלך, גם אנחנו יוצאים מהגלות. שבנו זה מכבר לארץ אחרי עשרות דורות של נדודים, בנינו ארץ חרבה והנה היא כגן ה‘. ועדיין אנחנו מבקשים שישוב אלינו בהמון רחמיו, שיעזור לנו להתבגר ולמשמע את כל התהליך הזה של השיבה. שלא נעצור באמצע. שלא נחמיץ את השעה. שלא נאבד הכל בשל קטנות המוחין. שלא נסתפק רק בגאולת עצמנו אלא נמשיך לבקש על העולם כולו.
כשהמלאכים נבוכים
כשמתבוננים במלך המדובר כאן, קל להבחין שאין זה מלך העומד בביטחון במקומו ללא זיקה ותלות. להפך: זהו מלך מזדקק, כזה הזקוק ללא הרף לתיקוף, לסיוע ולעוז מעבודת התחתונים; “רוכב שמים בעזרך – בעזרך ממש“. המלך הזה זקוק לעוררות שתבוא אליו לא מן המלאכים נטולי החטא אלא דווקא מבני האדם קרוצי החומר, דלי המעש, חסרי השכל וחורשי הרע. כך אנחנו אומרים בתפילת יום הכיפורים, בפיוט הארץ־ישראלי הקדום “אשר אימתך“:
וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגְּלוּמֵי גוּשׁ, מִדַּלֵּי מַעַשֹ – וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.
וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִזֹּהַר כָּבֶה, מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל, מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע – וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.
וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִסְּרוּחֵי מַעַשֹ, מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז, מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת, מֵעֲמוּסֵי בָטֶן – וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.
בני האדם הללו חנפנים ותחמנים, רחוקים מאמת וריקים מצדק, טרודים בפוליטיקה קטנה ומלאי נרקיסיזם מביך. כשהקב“ה בא לברוא את האדם, כלומר בראש השנה, הוא מתייעץ עם המלאכים: “אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?! הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם“ (סנהדרין לח, ב).
המלאכים, המתפקדים כגורם האובייקטיבי, כמו נבוכים עבור הקב“ה מעצם ההיות האנושי הרעוע והחוטא. ברור להם שאין הצדקה לבריאתו. אבל הבורא מניח אצבעו הקטנה ושורף אותם. הוא בורא את האדם ללא כל הצדקה, ללא כל סיבה אובייקטיבית. ומאז, בכל ראש השנה, הם מערערים מחדש על הקיום האנושי, מנסים להסב את תשומת לבו למבוכה שבכך, לחוסר התועלת. זהו המאבק הנמשך בשטן בראש השנה, והפעולות השונות הנעשות ביום זה כדי לערבב אותו, להשתיק את חוסר האמון בבריאתו המחודשת של האדם, המתרחשת בכל שנה ביום זה.
אכן, אין הצדקה נראית לעין לברוא את האדם, ואין כל סיבה להעמיד את המלכות האלוהית דווקא על יצורים חיוורים ודלים אלו, אלו שמעצם היותם הם מציאות של חיסרון ומוגבלות. אולם זהו הרצון האלוהי העליון נטול הסיבה:
וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִקּוֹרְאֵי בְחָנֵף, מֵרְחוֹקֵי אֱמֶת, מֵרֵיקֵי צֶדֶק – וְהִיא תְהִלָּתֶךָ…
וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִבָּשָׂר וָדָם, מֵהֶבֶל וָתֹהוּ, מֵחָצִיר יָבֵשׁ, מִצֵּל עוֹבֵר, וּמִצִּיץ נוֹבֵל…
הרצון נטול הסיבה לקבל את תהילתו דווקא מאיתנו, לזכות למלכות דווקא מיצורים שבהגדרתם הם חוטאים, שבים על חטאיהם, זוכים לחסד ושוב חוטאים, יעורר בנו בהמשך חגי תשרי, בסוכות, שמחה אדירה ונטולת סיבה.
השיר הפשוט של המים
בראש השנה איננו אומרים הלל. זהו זמן של התכווצות, “ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו“ (ראש השנה לב, ב). הנפש קפוצה ואינה יכולה עדיין להיפתח, להשתחרר ולמלא עצמה בתודה. אולם יש פסוק אחד מתוך ההלל שאנו בכל זאת אומרים בראש השנה, ברגעים מלאי המתח והרגש שקודם התקיעות: “מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ־הּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ“. התקיעה מן המיצר, מן הנקודה הפנימית של הנפש, מבקשת לעורר אצל הקב“ה את המרחב, כלומר את נקודת העונג שבמלוכה, את המשכת החיות להתלבש בעולמות.
עוררות נקודת העונג אצל העליונים בידי התחתונים בראש השנה, תופיע כאור חוזר אצל התחתונים בסוכות. זהו טיבה של השמחה האדירה המתפרצת בסוכות. זוהי שמחת עצם ההיות, שמחת הנכונות של שני השותפים לפרויקט שנקרא העולם הזה, ללכת עליו מחדש.
הביטוי הסמלי לשמחה נטולת הסיבה הוא שמחת בית השואבה בלילות חג הסוכות. זו אינה שמחה על היין הנדיר והמעורר שמחה מטבעו, אלא דווקא על המים, הטריוויאליים לכאורה, מובנים מאליהם ונעדרי כל סיבה למסיבה: “כי בכל השנה היו מנסכין יין, ששם שורה בחינת שמחה מצד עצמיות, אין שמחה אלא ביין. מה שאין כן בחג הסוכות היה גילוי השמחה במים שאין בהם שמחה מצד עצמותו, רק מפני גילוי השמחה עליונה“ (ר‘ שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה, דברים מח, ג). זוהי השמחה על עצם ההיות, על עצם האמון והתשוקה שחזרו אל העולם. וכך, מסע החגים המתחיל בראש השנה בהתכווצות וב‘מן המיצר‘, מסתיים בשחרור הגדול של סוכות ושמחת התורה, ב‘מרחביה‘.
בפתח השנה החדשה נאחל פירוז חומות החשד שהלכו וגבהו ושיבה אל האמון והיחד, הטוב והפשוט אל חיינו.
