האם ראוי לבכות בראש השנה?

מפורסמת הנהגתו של הגאון מווילנה שלא לבכות בראש השנה (מעשה רב, רז). את הוראתו תמך הגר"א במקרא מפורש מספר נחמיה:

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה… וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר… הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ (נחמיה ח).

בראש השנה של תחילת ימי בית שני, במעמד שהתקיים מול שער המים, העם בכה בכייה רבה. נחמיה, עזרא והלווים החשו את קולות הבכי והאבל הספונטניים והבהירו ששמחה וחדווה הן שהולמות את קדושת היום, ולא בכי של עצבות או אבלות.

לעומת זאת, קבלה בידינו מהאר"י הקדוש שבכייה בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים איננה רק מותרת אלא אף רצויה, וגם סוד טמון בה. וכך העיד ר' חיים ויטאל:

היה נוהג מורי ז"ל לבכות הרבה בתפילת ראש השנה… והיה אומר מורי ז"ל כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה… ואמר כי האדם הנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפילה הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה (שער הכוונות, דרושי ראש השנה, רח).

ראש השנה הוא "יום יבבא"; כך תרגם אונקלוס את המילים "יום תרועה". זוהי אמירה על עומקו של יום הזיכרון; הבכי איננו רק תולדה של רגשת הלב נוכח יום הדין, הוא מהותי ליום תרועה ויפה לו. הדמעות שהאר"י דיבר עליהן אינן נובעות מתוך מאמץ אנושי. בשונה מאדם ה"מוריד דמעות" על דבר מה, החוויה הדתית מתוארת כבכי ש"נופל" על האדם מאליו, כחסד שיורד ממקור עליון.

בראש השנה, היום שבו נברא אדם, הבורא "מפיל עליו" תרדמה. אחר כך, כתינוק היוצא מרחם אימו, "נופלת" עליו "בכיה רבה". בכי שהוא סימן ראשוני של חיים, של היותו נברא, של לידה מחדש. בדומה לרגעי מעבר אחרים בין עולמות, שנמזגים בהם חרדה ותקווה, מוות והתחדשות, גם ביום הרת עולם הדמעה מצויה.

מדברי האר"י למדנו שהבכייה כרוכה מהותית בדין. הבכי "הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה". במילים אחרות: לבכי בראש השנה יש משמעות נסתרת, מיסטית. בכייה שנופלת על האדם מאליה היא רגע של גילוי סוד. היא מספרת משהו מטא־פסיכולוגי, מעבר לרובד של רגשות אנושיים, משהו שנובע מתוככי נפשו של העומד לדין. הבכי מגלה טפח מן הממד הנסתר של המתרחש בראש השנה, ורומז לו למתפלל: "ייתכן שברגע זה ממש הקב"ה מביט בי ודן אותי". דווקא דמעות שיורדות בתפילה במפתיע, שלא בשעת התרגשות הניתנת לחיזוי, הן הדהוד לדין שמתחולל בעולם העליון. זה רגע של חסד אינטימי ואישי, רגע של מגע ממשי, נטול מילים, בינו ובין קונו.

כמו תינוק שנולד

בעקבות דברי האר"י, נהגו הבעל שם טוב ותלמידיו לבכות בתפילות ראש השנה, כפי שעולה מתורות של רבים מגדולי החסידות בדורות הראשונים. באחת מדרשותיו לימי הרחמים והסליחות עודד הבעש"ט להתפלל בבכי, מכיוון ש"תפילה בדמעה הוא מרוצה להקב"ה" (כתר שם טוב ב, יג ע"ב). בשם ר' פנחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעש"ט, למדנו שבכי בראש השנה כרוך בתהליכי היוולדות מחדש של האדם:

אמר, כתיב שבראש השנה כל העולם הולך מסופו לראשו. ואדם מתחילה הוא בקטנות שאינו אוכל ושותה, רק בוכה. לפיכך בוכין בראש השנה. וכשבוכה המוח נעשה צלול, לפיכך כל תינוק שאינו בוכה לא יהיה חכם (אמרי פנחס, תפב).

כתינוק שזה עתה הגיח לאוויר העולם, עוד בטרם אכל ושתה, בוקע הבכי. ודמעות אלו, מסביר ר' פנחס, מנקות ומבררות את הפסולת, ומשום כך הן חיוניות לצלילות מוחו של התינוק. הבכי מזכך את המחשבה, מנקה את התודעה ומפנה מרחב להתחדשות המוחין בראש השנה. גילוי החידוש, מלמד ר' נחמן מברסלב, כרוך בבכי: "מי שרוצה לחדש חדושין דאורייתא שיש בהן ממש הוא צריך לבכות מקודם" (ליקוטי מוהר"ן קמא, רסב). בדרוש אחר המשיל ר' פנחס מקוריץ את הבכי בראש השנה לזה של שמחת נישואים. לדבריו, דמעותיהם של חתן וכלה ביום שמחת לבם בוקעות מתוך חרדה ואי ידיעה:

כי אינו יודע מה יצא מזה… כך בראש השנה… כיון שהוא דבר חדש ואינו יודע מה יהיה – לכך בוכים, לברר המוחין בבכיה, ובזה תלויים המלאכים והנשמות כולם (אמרי פנחס, תסט־תע).

זוהי בכייה של שמחה, מהולה בחרדה ובאי ידיעה. חתן וכלה הולכים אל חייהם החדשים בתקווה ושמחת התחדשות, אך גם ביראה. גילו ברעדה. פינוי וניקוי המרחב הפנימי באמצעות בכי מלווה בספק קיומי, שהרי מי יודע "מה יצא מזה". אפשר לראות בבכי סוג של "מרחב מעבר", כזה שמגשר בין אמון לרגשות חרדה. רק דרך דמעה ניתן לחצות את הגשר מעל שאון הפחדים, להתמסר ולשמוח בחידוש הברית. "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה".

בכי של שמחה

בראש השנה בימי עזרא ונחמיה העם בכה מתוך מצוקה, דמעות של עצבות ואבל. מורי התנועה החסידית הציעו בכי הפוך בתכלית: דמעות של דבקות, של שמחת התקשרות בהשם יתברך. באחת מדרשותיו הקצרות של ר' נחמן מברסלב, שנאמרה סמוך לאחר ראש השנה תקס"ה (1805), מצאנו דרשה יצירתית לאחד הפסוקים שממלאים את החלל לאחר שמיעת קול שופר:

עיקר מעלת הבכיה הוא כשהיא מחמת שמחה וחדוה… בכיה הוא ראשי תיבות "בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם (תהילים פט) – שעיקר הבכיה שתהיה מחמת שמחה בשמו יתברך (ליקוטי מוהר"ן קמא, קעה).

בפסוק זה, שנקרא בקול גדול לאחר תקיעות דמיושב, שמע ר' נחמן קריאה רלוונטית למי שנפלה עליו בכייה לשמע הקולות. כדרכו, תורתו היא מבט עומק על המתרחש באותה עת, כאן ועכשיו. דרשתו הופכת את מילות הפסוק מאמירה לעצה, כזו המיועדת לבוכים בשעת תקיעות: בְּכו בכייה של שמחה!

כאן נדרשת מידה של כנות דתית: איזו שמחה יש נוכח מלך דיין ומוכיח ויודע? אילו דמעות גיל מצויות אצל מי שסופו לעפר וכעת עומד למשפט?

"אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג). קול השופר מעורר חרדה קיומית. זוהי אזעקת אמת, עולה ויורדת עד השיתין. מפגש רב עוצמה שכזה, לא מילולי ונטול תיווך, עם מלכו של עולם, עלול לסדוק ולשבור, או לעורר פחד מוות: "אַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ־לֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ). בדומה להתגלויות אחרות, התגלות ה' בקול שופר מעוררת אימה. למשמע הקול, בן אנוש קורס פנימה ובוכה בכי של חידלון, שמבטא פחד או כאב בלתי נסבל.

אל תוך החלל הזה ביקש ר' נחמן להיכנס ולעורר את שומעיו, את שומעי קול השופר: זהו אכן רגע של מפגש טעון ביראה מרובה, אך יראה זו מלווה בתחושה של נראות, של נוכחות ואינטימיות. הבעל שם טוב גילה שיראה היא השער לדבקות. ובמקום שאתה מוצא דבקות שם תתעורר שמחת לב ("בשמך יגילון"). כשאדם בוכה בראש השנה, בכי פרימיטיבי שקודם למשמעות ולשפה, הוא בוכה את דרכו לתוך לידה מחודשת. הוא בוכה על ייסורי הקיום, על הטרגי, על גורלו. זו בכייה בלב נשבר, שבסופה אנחת פיוס וצוהר להשלמה עם מה שיש. מתוך שברון לב ובכייה תיתכן בריאה ולידה, והשמחה עולה מאליה. שמחת החיים עצמם, ושמחה על עצם הקשר עם מלך חפץ בחיים.

צריך שניים לבכי

אך מדוע יורדות דמעות מאליהן בשעת דבקות? בראשית ימי התיאוריה הפסיכואנליטית, בכי התפרש כאירוע פנימי שמתחולל, מסיבות מגוונות, בתוך נפשו של אדם יחיד (One Person Psychology). כזו היא, לצורך משל, תפיסתם הקלאסית של פרויד וברויאר, שראו בבכי אמצעי רצוני לריקון (על פי רוב בריא) של רגשות שהצטברו בנפש, עד "להיעלמות חלק ניכר מהרגש" (ברויאר ופרויד, מחקרים בהיסטריה, עמ' 8). תפיסה זו רווחת גם היום, ולפיה הורדת דמעות מסייעת בפריקה של מתח רגשי כזה או אחר.

אך זרמים התייחסותיים בפסיכואנליזה תיארו את הבכי כהתרחשות בין שניים (Two Person Psychology). לפי תפיסתם לא ניתן "לבכות לבד", ואי אפשר להבין את הבכי של האחד בלא להבין את יחסו אל האחר. לא ניתן להעריך את משמעותו (או את היעדרו) של בכי דרך המחשבות או הרגשות של אדם יחיד, שהרי בכי הוא תולדה של מערכת יחסים הדדית: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מד). בכי מתרחש בזכות המפגש, באמצעותו ודרכו.

חוקרים מן הזרם הזה הראו שמפגש עם האחר, כסובייקט נוכח, הוא שמעורר את הבכי, אולי אפילו מחולל אותו. בין אם הזולת נוכח בזמן אמת, פנים אל פנים, ובין אם האחר משמש כדמות מופנמת. לבכי יש הקשר ייחודי, שניתן להבינו רק דרך מארג המשמעויות של היחסים בין השניים. הדברים נכונים לבכי בשעת מפגש ממשי, וגם לדמעות העולות מתוך סיפור היחסים אך יורדות רק אצל אחד מהשניים ובחדרי חדרים, כמו בכיו של יוסף: "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה" (בראשית מב). כך או כך, צריך שניים כדי לבכות. הוגים מן הזרם ההתייחסותי סבורים שלבכי יש משמעות ייחודית שנצבעת בגווניו של ההקשר החד־פעמי של מערכת יחסים הדדית.

נוכחותו של האחר, לעיתים מבט בעיניו או בעיניה, מעצבב ומזכיר את "מה שיש בינינו". הבכי נובע מהתעוררות הנקודה הפנימית של הסיפור, מהעלאת הזיכרון, עד ששוב פועם ליבו של הדבר שקושר ביניהם. בפסיכותרפיה זוגית ניתן לראות, לעיתים קרובות, רגעי מפגש אילמים בין בני זוג, במגע עיניים בלבד. הם מסתכלים זה בעיני זו – ודומעים מאליהם. הם נזכרים בסיפור, בשנים שעברו יחד, בחינת "זכרתי לך חסד נעוריך", ועיניהם נוצצות.

הדברים יפים גם ביחס לדבקות דתית. הבכייה בראש השנה היא תולדה של מפגש. לפי האר"י, הקב"ה הוא שמעורר בנו את הבכי כשהוא דן מלמעלה את בריותיו. המבט האלוהי שצופה ומביט בנו מעורר בכי ראשוני, כמו תינוק שרואה לפתע את פני אביו ואימו. עיני ה' נתונות לברואיו בראשית שנה. בשעה שמלכו של עולם פותח את ספר הזיכרונות של בריות נשכחות ועזובות ומפנה אלינו מבט – אנחנו בוכים. בכי של נחמה אחרי עלבון השכחה. אלו דמעות של שייכות ונראות, ושל תשוקה למגע מחודש אחרי היזכרות הדדית. חז"ל לימדו שבראש השנה הקב"ה נזכר בברואיו. הוא מבקש שנֹאמר לפניו זיכרונות כדי שיעלה זיכרוננו לפניו (בבלי ראש השנה טז, א). נדמה שהדדיות זו משתקפת בפסוקי זיכרונות: מה הוא נזכר בנו ("זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד") אף אנו נזכרים בו ("אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ").

לא בכוח

מדברי חכמים למדנו כי מאז שחרב הבית, שערי דמעות לא ננעלו. גם כששערי תפילה נעולים, שפת הבכי פותחת את שערי ההיכל:

מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי". ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ" (ברכות לב, ב).

מאז שגלה מביתו, רק שערי דמעות נותרו פתוחים למבקשי פניו. הדמעה פותחת שערי פגיעוּת ואינטימיות, ומתוכה מתחדשת התקווה לברית עם הקב"ה, "תכרות לה ברית חדשה" (פיוט, סדר העבודה). מול דמעה, כביכול הקב"ה לא יכול לעמוד מנגד. זה סוד ההדדיות של הבכי האנושי. כפי שלמשמע בכיו של תינוק – האם ננערת. היא נזכרת בו ומתעוררת לחמול עליו, לפקוד אותו לחיים. ואולי גם דמעות ראש השנה הן הדדיות, שהרי הקב"ה בוכה גם הוא. ומעת שחרב המקדש הוא בוכה ביתר שאת – על המלכות, על הבית, ועל בניו (איכה רבתי, פתיחתא ד). כשם שהזיכרון הדדי הוא, אף הבכי ביום הדין נשמע למטה ולמעלה, מציף את השכבות העמוקות של הברית ושל המלכות, עד שכביכול "בכו תרוויהו", בוכים שניהם (ברכות ה ע"ב).

ועוד הערה לסיום: הציפייה לבכי בראש השנה עלולה להוות מכשול בתפילה. באופן פרדוקסלי, הכמיהה לבכי נעשית למחשבה זרה. שאיפה רוחנית שהופכת בפועל למטרד או אבן נגף. מן הטעם הזה חזקה עלינו עצתו של ר' נחמן, שהורה לחסידיו להרפות מן הציפייה לבכי:

אמר, שכשהאדם אומר תחינות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה והיא מבלבלת גם כן את דעתו. כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחינות ובקשות… רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השי"ת כאשר ידבר איש אל רעהו – ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכיה גדולה באמת.. ואם יזכה לבכיה באמת – מה טוב, ואם לאו – לאו (ליקוטי מוהר"ן תנינא, צה).

ד"ר עמרם קליימן הוא פסיכולוג קליני וחוקר חסידות