כמו בסצנה שנלקחה היישר מימי הביניים, התייצבו בערב חורפי של שלהי ינואר 1961, באולם מועדון "בית הלל" באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, קנדה, שני הטיטאנים זה מול זה. מן העבר האחד עמד ההיסטוריון הבריטי הנודע פרופ' ארנולד טוינבי, מהאינטלקטואלים הבולטים במערב באותה תקופה. מולו ניצב השגריר הצעיר של ישראל בקנדה באותם ימים, ד"ר יעקב הרצוג.
לא כולם אהבו את יוזמתו של הרצוג, להזמין את ההיסטוריון בעל השם לוויכוח פומבי שכזה. במשרד החוץ בירושלים היו מי שהזיכרון ההיסטורי של הוויכוחים הקדומים בין יהודים לנוצרים גרם להם להירתע מהסכנה הגלומה באירוע מעין זה. היו שחששו מגלי הדף אנטישמיים, ואחרים לא היו משוכנעים ביכולתו של הרצוג הצעיר, שאז טרם מלאו לו ארבעים, לעמוד במשימה ולנצח בוויכוח. אולם השגריר הנמרץ, מי שעד אז מילא שורה של תפקידים משמעותיים במנהל הציבורי ובשירות החוץ של מדינת ישראל, אפילו לא ביקש רשות. בתעוזה השמורה לאנשים צעירים ומבריקים כמותו עלה לבמה, התווכח, ועל פי התחושה הרווחת בקהל גם ניצח.
המניע להזמנת טוינבי לוויכוח פומבי היה הרצאה שנשא ההיסטוריון באותו אולם ממש, ובה השווה בין פעולותיה של ישראל במלחמת העצמאות ובין פשעי הנאצים במלחמת העולם השנייה. טוינבי היה ידוע עוד קודם לכן ביחסו העוין ליהודים. בספרו המונומנטלי בן 12 הכרכים, "מחקר של ההיסטוריה", אף הגדיר את העם היהודי כ"מאובן", תרבות שאבד עליה הכלח וממשיכה להתקיים ללא תכלית. הקמת מדינת ישראל, תחייתו של אותו "מאובן", הייתה מכה לא פשוטה לתיאוריה של טוינבי, אך היא לו גרמה לו לחזור בו אלא להקצין עוד את ביקורתו כלפי העם היהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט.
לאחר שדבר קיומו של הוויכוח הצפוי נודע ברבים, גבר הלחץ על הרצוג לסגת ממנו – הן מצד הממונים עליו במשרד החוץ בירושלים, והן מצד ראשי הקהילה היהודית בקנדה. הרצוג לא נסוג, אך על מנת להבהיר שאיננו מייצג בוויכוח את מדינת ישראל הרשמית הוא יצא לחופשה של שתי יממות מתפקידו, ובמהלכן התכונן לוויכוח וקיים אותו. בעלותו לבמה שב והדגיש הרצוג שאיננו מייצג את מדינת ישראל: "אני מופיע כאן מטעם עצמי, לא מטעם כהונתי הרשמית". היחיד מבין ראשי המדינה שתמך בהחלטתו של הרצוג הצעיר לצאת לוויכוח היה הנשיא, יצחק בן־צבי, שאף התקשר לעודד אותו. יתר ההנהגה הישראלית הייתה שרויה בחשש. אך משעלו השניים לבמה והחלו להתווכח, התברר תוך זמן קצר כי ידו של הדיפלומט הצעיר, איש הרוח המחונן, על העליונה.
המאובן שקם לתחייה
בשנים האחרונות עלו לרשת קטעים מהקלטת הוויכוח. מי שיאזין להם ישים לב שלא מדובר בוויכוח בסגנון אולפני הטוק־שואו של ימינו. הרצוג וטוינבי דיברו שניהם ברוגע ואף בנימוס רב זה כלפי זה, אך הצופים שגדשו את האולם סיפרו כי המתח הורגש באוויר. תמלול הוויכוח פורסם בספר "עם לבדד ישכון" – שבו קובצו, שנים ספורות לאחר פטירתו של הרצוג, מאמרים, נאומים וראיונות מתוך שנות פעילותו. גם בחלוף למעלה משישים שנה, ובתרגום העברי, קשה שלא להתרשם מאיכות וחדות טיעוניו של הרצוג (בגרסתו האנגלית של הספר ניתן לקרוא את הוויכוח בשפת המקור).
הסוגיה הראשונה שהועלתה לזירה הייתה אותה השוואה שערך טוינבי בין זוועות הנאצים בשואה, ובין התנהגות צה"ל כלפי הערבים במלחמת העצמאות. הרצוג פתח בהצגת הרקע ההיסטורי להקמת המדינה, ואז החלה התגוששות בין השניים בנוגע למאורעות מלחמת העצמאות, כאשר במוקד נמצאים טבח דיר־יאסין וגירוש הפליטים הערבים. טוינבי הסביר כי הוא ודאי איננו משווה בין מספר היהודים שנהרגו על ידי הנאצים ובין מספר הערבים שהרג צה"ל במלחמת העצמאות, אולם לדבריו, "אי אפשר להיות רשע או פושע יותר מב־100 אחוז: אם אני רוצח אדם אחד, הריני רוצח. איני צריך להגיע אל ציון האלף או ציון המיליון כדי להיות רוצח".
הרצוג לא התקשה להגחיך את טיעונו של טוינבי, באמצעות שורת דוגמאות מצבאות בכל רחבי העולם, אשר בתקופת מלחמה, ולא רק בה, ביצעו מעשים בעייתיים מאוד באוכלוסייה אזרחית, ובהם גם הצבא הבריטי (טוינבי היה בריטי). הרצוג אף הזכיר כי לצד טבח דיר־יאסין, היו גם מעשי טבח לא מעטים של ערבים ביהודים. "לסיכום אשאלך אפוא, סיר, האם מסכים אתה שקיים קו המחבר את כל מעשי הרשע שנעשו בידי חיילים בארצות שונות במשך כל הדורות? ואם כן, האם תסכים שסירחון 'התו הנאצי' ידבק בכל העמים האלה, כולל ישראל וכולל הערבים (שתקפו אותנו בעוד שאנו עשינו מה שעשינו בהגנת עצמנו)?"
בהמשך הוויכוח הצליח הרצוג, תוך שהוא עושה שימוש בידע היסטורי נרחב, לסתור את טענתו של טוינבי בדבר ניתוקה לכאורה של הזיקה בין העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, ואף להגחיך את תיאורו של העם היהודי בידי טוינבי כ"מאובן". טוינבי נאלץ להתגונן ולהסביר שהכינוי "מאובן" איננו כינוי גנאי, אך הרצוג לא ויתר והציג באופן מפורט את גילויי החיוניות של העם היהודי באלפיים השנים מאז שחדל להיום עם עצמאי בארצו ועד ששב אליה. אך גם לשיטתו של טוינבי, שלפיה העם היהודי הפך ל"מאובן", הציע לו הרצוג, ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, לבקר בישראל על מנת לבחון את תהליך ה"דיספוסיליזציה" שעבר העם היהודי ה"מאובן" כאשר שב לחיים בארצו.
בין הנוכחים באולם לא היה ספק שהמנצח הוא הרצוג. ההיסטוריון פרופ' מיכאל בר־זוהר, שכתב את הביוגרפיה המקיפה על הרצוג, "צפנת פענח", מספר שפנינה הרצוג, אשת השגריר, שישבה בקהל ליד אשתו של טוינבי, שמעה אותה אומרת לבעלה מיד בתום האירוע: "אמרתי לך לא להשתתף בוויכוח הזה!"
הדיו של הוויכוח לא נותרו בין כותלי האולם שבו התנהל. האירוע החריג משך אליו תשומת לב ציבורית אדירה ברחבי העולם. קטעים ממנו שודרו בתחנות רדיו שונות בצפון אמריקה. בארץ שודר הוויכוח כמעט במלואו בקול ישראל, פחות מיממה לאחר שהתרחש. הרצוג, שגם קודם לכן לא היה אלמוני, הפך לזמן מה ל"כוכב", ורבים ממי שניסו תחילה להניא אותו מן הרעיון, הזדרזו כעת לברך אותו. טוינבי מצידו לא הודה אומנם שהפסיד, אך מאז אותו יום ריכך במידה לא מעטה את התבטאויותיו אודות היהודים ואת ביקורתו על מדינת ישראל הצעירה.
בקרב המדיני על ירושלים
אז מי היה יעקב הרצוג? יעקב דוד הרצוג נולד לפני כמאה שנה, בכ' בכסלו תרפ"ב, לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ולרעייתו הרבנית שרה. אח צעיר לחיים, שיהיה לימים אלוף בצה"ל ונשיא המדינה (ואביו של נשיא המדינה הנוכחי, יצחק הרצוג). המשפחה התגוררה באותה עת בעיר דבלין, בירת אירלנד, שבה כיהן הרב הרצוג בתפקיד הרב הראשי ליהודי אירלנד.
כנצר לשושלת ענפה של רבנים זכה יעקב לחינוך תורני איכותי בביתו, אך במקביל למד בבית ספר כללי בדבלין, שרק מעטים מתלמידיו היו יהודים. הוא זכה שם להשכלה כללית רחבה, והצטיין במיוחד בלימודים הומניים. על פי עדותו, כבר מגיל צעיר החל להתעניין בסוגיות מדיניות. בעודו נער בן 13 בלבד נפגש עם המדינאי הבריטי קלמנט אטלי, אז ראש האופוזיציה בבריטניה ולימים ראש הממשלה, שלדבריו עודד אותו לעסוק בסוגיות בינלאומיות.
עם מינוי אביו לכהונת הרב הראשי לארץ ישראל, לאחר פטירת הראי"ה קוק, נותר הרצוג הנער בדבלין לצורך סיום לימודיו. בהמשך עקר ללונדון והחל שם בלימודים אקדמיים, אך תוך זמן קצר הגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל. בארץ המשיך בלימודיו התורניים בהנחיית אביו, בישיבת חברון ובמכון הרי פישל, ואף הוסמך לרבנות. מי שהעניק לו את הסמיכה היה הרב איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת עץ חיים והדמות הרבנית הבכירה בירושלים של השנים ההן. "הוא נראה בעיניי כאילו היה משיירי כנסת הגדולה", תיאר הרצוג לימים את הרב מלצר, שכבר היה ישיש כבן 85 כאשר למד אצלו. במקביל החל הרצוג הצעיר ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים (את הדוקטורט ישלים לימים בקנדה).
בתו, ד"ר אלינורה הרצוג: גם בארצות נכר שמר אבי על זהותו היהודית. בביקור של אשכול באפריקה, המשלחת הישראלית שוכנה במלון מפואר בקומה ה־14. בשבת אבי עלה וירד ברגל ארבע־עשרה קומות כמה פעמים ביום, כדבר המובן מאליו. הוא אף זכה להערכה רבה על השמירה על זהותו
הצעד הראשון בפעילותו הציבורית של הרצוג היה בשנת 1946, כאשר הצטרף לשירות הידיעות (הש"י) של ההגנה, הגוף שהטרים את ארגוני המודיעין והביון של מדינת ישראל. במסגרת הש"י ביצע הרצוג, שהיה "בריטי" בחינוכו והשכלתו הכללית, פעילות מודיעינית בקרב הקצונה הבריטית הבכירה בקהיר. לימים הוכר לו שירותו בש"י, ובהמשך בהגנה בירושלים בתקופת המצור על העיר, כשירות צבאי.
במסגרת תפקידיו בש"י בא הרצוג במגע עם אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק (לימים שרת) וגולדה מאירסון (לימים מאיר). הוא התרשם מהאישים שיתפסו לימים מקום בשורה הראשונה של הנהגת מדינת ישראל, ובמקביל גם הם התרשמו מיכולותיו של הבחור הצעיר והמוכשר. כך קרה שעם הקמת מדינת ישראל מונה הרצוג על ידי שרת לתפקיד הממונה על העדות הנוצריות במשרד הדתות. התפקיד נשמע זניח לכאורה, אולם בנקודת הזמן ההיא הפך אותו הרצוג למשמעותי ומשפיע ביותר במאבק להגנה על הריבונות הישראלית בירושלים, ומניעת הפיכתה לעיר בינלאומית. הרצוג ניצל את חושיו הדיפלומטיים החדים כדי לתקוע טריז בין העדות הנוצריות השונות שחיו בירושלים, וכך הצליח להחליש באופן משמעותי את הלחצים הבינלאומיים לבנאום העיר.
בעקבות הצלחותיו הפך הרצוג לאיש משרד החוץ. תחילה כיועץ לענייני ירושלים, ובהמשך מילא שורת תפקידים מדיניים בארץ ובחו"ל, ובהם: ראש מחלקת ארה"ב, יועץ מדיני לראש הממשלה דוד בן־גוריון, ציר מדיני בשגרירות בוושינגטון ושגריר בקנדה. בהמשך מונה לסמנכ"ל משרד החוץ ולמנכ"ל משרד ראש הממשלה, תפקיד שבו שימש עד מותו בגיל 50 בלבד.
ואולם, רשימת התפקידים הרשמיים שמילא הרצוג עלולה להטעות. במשך תקופה ארוכה היה הרצוג הרבה יותר מאשר פקיד בכיר בשירות החוץ הישראלי ושגריר. הוא היה איש סודם של ראשי המדינה, ונטל חלק חשוב מאוד בעיצוב מדיניות החוץ של המדינה הצעירה בשני העשורים הראשונים לקיומה. בין השאר היה הרצוג שותף לגיבוש המדיניות הדיפלומטית מול ארה"ב, שבמהלך שנות החמישים דרשה מישראל לבצע ויתורים טריטוריאליים נרחבים. כחלק מהמאבק מול מדיניות הממשל האמריקני יצא הרצוג למסע הסברה בקרב הקהילות היהודיות, כדי להביא אותם ללחוץ על הממשל בנושא.
בימים המתוחים של מבצע קדש שימש הרצוג יד ימינו של בן־גוריון בשדה המדיני. בעקבות פעילותו בזמן המבצע, בסיוע לבן־גוריון בהתמודדות עם הלחצים הבינלאומיים הקשים שהופעלו על ישראל באותם ימים, כינה אותו בן־גוריון "צפנת פענח". לימים הפך הכינוי הזה לשמה של הביוגרפיה שכתב על הרצוג ההיסטוריון מיכאל בר־זוהר, שהיה גם הביוגרף של בן־גוריון.
הוויכוח עם טוינבי הפך את הרצוג לאישיות ציבורית נערצת בישראל, אך בשובו מקנדה הוא לא ניסה לתרגם את הפופולריות שלו למעמד פוליטי או אישי. עם חזרתו ארצה בקיץ 1963 הוא מונה לסמנכ"ל משרד החוץ, ובמסגרת תפקידו זה קיים סדרה של פגישות עם המלך חוסיין, שהביאו להידוק היחסים החשאיים בין ישראל לממלכה ההאשמית. במקביל נטל חלק מרכזי בטיפול ביחסים עם הוותיקן ושאר העדות הנוצריות, ובקידום ביקור האפיפיור בארץ בשנת 1964.
כמעט הרב של בריטניה
בשנת 1965 פרש מתפקידו רבה הראשי של יהדות בריטניה, הרב ישראל ברודי. התפקיד הנכבד הוצע להרצוג, שהיה אז צעיר לימים, בן פחות מ־45. קבלת ההצעה פירושה היה תפנית חדה במסלול חייו של הדיפלומט הישראלי המבריק, ובמידה רבה חזרה אל צור מחצבתו, השושלת הרבנית שממנה בא. לאחר לבטים רבים נענה הרצוג להצעה, אף שהדבר היה כרוך בעזיבת מדינת ישראל לפרק זמן ממושך. בהודעה לעיתונות שפרסם חשף הרצוג מעט מלבטיו האישיים, והסביר מה הכריע את הכף לטובת עזיבת שירות החוץ הישראלי וקבלת ההצעה: "…לאחר מחשבה עמוקה וחיבוטי לב, החלטתי להיענות. ההשגחה הוליכה אותי מנתיב החיים שבו הלכתי שנים רבות והובילה אותי בחזרה לעולם ההגות הדתית, עולם שאיתו היה לוז חיי העמוק ביותר קשור מאז ומתמיד".
מינויו של הרב יעקב הרצוג כבר הוכרז באופן רשמי, אך בעיות בריאות שסבל מהן אילצו אותו לבסוף לסגת מההסכמה. לאחר תקופת החלמה הוא שב לפעילות ציבורית בארץ, הפעם כיועץ מדיני לראש הממשלה לוי אשכול ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. עד מהרה הפך הרצוג ליד ימינו של אשכול. בזכות קשריו עם חוגים רחבים הוא סייע למתן מחלוקות עם חלק מיריביו של אשכול ועמד לימינו גם בשדה הפוליטי, עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים.
עם סיומה של מלחמת ששת הימים הפך הרצוג לגורם משמעותי בפעילות הדיפלומטית בזירה הבינלאומית, מול העדות הנוצריות בעיר העתיקה בירושלים וכן בחידוש ההידברות עם מלך ירדן. באופן אישי הביע הרצוג תמיכה בניצני ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ובין השאר סייע לקבלת החלטת הממשלה שאפשרה את הישארות מתנחלי מלון פארק בחברון. כמו כן היה מעורב בשיקום הרובע היהודי והקמת ישיבת הכותל.
עוד בצעירותו, בשנת תשי"ב, נשא הרצוג לאישה את פנינה, בתו של זלמן זאב שחור, בעל בית־מרקחת בתל־אביב ועסקן ציבור, מצאצאי הנצי"ב מוולוז'ין. לזוג נולדו שלושה ילדים: הבת הבכורה שירה, שנפטרה לפני מספר שנים, הבת אלינורה (אליעזרה), ובן הזקונים ד"ר יצחק הרצוג שנקרא על שם סבו. הבת, ד"ר אלינורה (אליעזרה) הרצוג, מתארת את אביה כ"אדם מופנם, מאוד רגיש, הוגה דעות, שחי בעולם הרוח והמחשבה. בה בעת היה בו קורטוב של שובבות וחוש הומור. ידיד המשפחה, שהיה בן בית, אמר עליו: 'כשנכנס לחדר, הוא השרה אוירה של נועם ורוגע'".
כיום כותבת אלינורה בתחום התנ"ך ומלמדת במסגרות שונות. "מכמה בחינות אבי מזכיר לי את יוסף המקראי", היא אומרת. "הוא רקם חלומות ופתר אותם, ולא בכדי כינה אותו בן־גוריון 'צפנת פענח' של מדיניות ישראל. איש סוד ויועץ סתרים, שהכול נתנו בו אמון. הוא לא היה פוליטיקאי או מנהיג אלא איש ממשל ומשרת ציבור נאמן, 'סיביל סרבנט'; איש חזון ומעש, שהביא לעבודה המדינית והדיפלומטית עומק היסטורי. הוא נכנס ויצא בחצרות מלכים ושמר בגאווה על זהותו היהודית, וזהותו ניכרה גם בהתבטאויות שלו וגם באורח חייו. בריאיון לגלי צה"ל בנובמבר 1969 הוא אמר 'מילדותי נמשכתי לשני עולמות', ושני העולמות שכנו בקרבו זה לצד זה באופן טבעי, בשלום ובהרמוניה.
"גם בארצות נכר שמר אבי על זהותו היהודית", מעידה אלינורה, ומספקת דוגמה מייצגת להקפדתו על קלה כחמורה: "בביקור של אשכול באפריקה, המשלחת הישראלית שוכנה במלון מפואר בקומה ה־14. בשבת אבי עלה וירד ברגל ארבע־עשרה קומות כמה פעמים ביום, כדבר המובן מאליו. יתר על כן, הוא אף זכה להערכה רבה על השמירה על זהותו. לפני פגישות עם אנשי ממשל בארה"ב או בקנדה, המזכירה שלו הייתה מצלצלת למזכירה בצד השני כדי לתת הנחיות לגבי האוכל שיש להגיש לו (טונה מקופסה, עלי חסה, סלט פירות וכדומה). לפני סיום תפקידו כציר ישראל בוושינגטון, אנשי ממשל ערכו לו סעודת פרידה בבלייר האוס, בית ההארחה הרשמי של נשיא ארה"ב. וכשהוא הגיע לסעודה, מה ראו עיניו? כל המוזמנים קיבלו את המזון שתמיד הוגש לו בפגישות העבודה שלו, היינו, טונה מקופסה על עלי חסה וסלט פירות. מתוך כבוד והערכה, המארחים רצו לעשות לו מחווה ולהגיש לכולם אוכל כשר".
יצחק ואזנה, חוקר משנתו: הרצוג אומר בכמה מקומות שאבות הציונות טעו כשהם חשבו שצריך להעביר את עם ישראל לפסים של התנהגות 'נורמלית' כמו עמים אחרים, ואז הוא גם יתקיים באופן נורמלי כמותם. המציאות טפחה במהירות על פניה של התזה הזו, כי התברר שבשבילנו הלא־נורמליות היא הנורמה
באותו אור רואה הבת את הוויכוח המפורסם בקנדה: "הזהות היהודית העמוקה, האמונה החזקה בהמשכיות העם היהודי ובצדקת דרכו, ותחושת השליחות שחווה – הם שהניעו את אבי לעשות את המעשה הנועז ולהזמין את פרופ' טוינבי לוויכוח פומבי, והם שהעניקו לו את הכוחות להתמודד עם האתגר ולהצליח במשימה באופן מרשים. בהקשר של הוויכוח אני רואה בעיני רוחי את דוד היוצא לקראת גוליית. התמונה של דוד מתעוררת בי בעיקר בגלל האמונה החזקה ותחושת השליחות שאפיינו את דוד כשיצא לקראת 'איש הביניים' ש'חרף מערכות א־לוהים חיים'. כך אבי התקומם נגד דברי ההיסטוריון הבריטי, שטען שהעם היהודי הוא שריד מאובן של תרבות נכחדת".
גיבור תרבות בציבור הדתי
אחת החידות המרתקות בעולמו של הרצוג היא המתח הבלתי נמנע בין חלקי אישיותו. מן הצד האחד אישיות של רב, למדן, איש ספר והגות מובהק, ומן הצד השני איש ציבור, דיפלומט מחונן, איש סודם של ראשי המדינה הבכירים ביותר בשני העשורים הראשונים לאחר הקמתה. המתח הזה לא היה סוד. הרצוג, שכאמור נשאל על כך בריאיון לגלי צה"ל בנובמבר 1969, סיפק תשובה גלוית לב: "מילדותי נמשכתי לשני עולמות. ודומני שבמדינת ישראל, מלכות ישראל השלישית שהתחדשה בימינו, שני התחומים הללו משתלבים בה בהחלט. מילדותי הכרתי את עולם התלמוד הבבלי, ומצד שני התעניינתי התעניינות עזה בהתפתחויות הבינלאומיות… אינני גורס את ההפרדה בין תחום חילוני לבין תחום רוחני. אינני חושב שיש לה מקום ביהדות. אנחנו לא מחלקים את החוויות, חיי אדם הם חוויה אחת, על אחת כמה וכמה במסכת ישראל המחדשת. אני, בכל אופן, אינני מסוגל לתפוס ולהבין את משמעות שיבת ציון, ועל רקע הרציפות ההיסטורית, ללא תפיסה רוחנית".
אכן, הרצוג עצמו סיפר לא פעם כיצד עולמו הרוחני, מסורת ישראל והשורשים הרוחניים של אישיותו, השפיעו על עשייתו המדינית. מי שחקר את הנושא לעומק הוא יצחק ואזנה, אשר עבודת התזה שלו, שנכתבה במסגרת המחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל, עסקה ביסודות האמוניים־יהודיים שבבסיס תפיסתו המדינית של ד"ר יעקב הרצוג, והשפעתם על עשייתו המדינית.
"הרצוג העיד על עצמו שהוא משתמש הרבה בזירה ההסברתית הבינלאומית בפירוש הראשון של רש"י על התורה", מספר ואזנה. "הוא הסביר כי הצורך בכך נובע מהקושי להסביר את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל במושגים המקובלים במאה העשרים, של זכות ההגדרה העצמית של עמים, זכות שמותנית בישיבה של קבוצה אתנית בחבל ארץ מסוים. הרצוג הבין שאם אלו הקריטריונים היחידים, אז עם ישראל איננו עומד בהם ומצבו לא טוב. לכן צריך להבין ששורש הזכות שלנו על הארץ נובע משני דברים – מהממד הרוחני של ההסתכלות על המציאות, ומהרציפות של זיקת העם היהודי לארץ ישראל, זיקה שנשמרת גם בלי נוכחות מדינית קבועה בטריטוריה הזו של ארץ ישראל לאורך דורות רבים".
אחד המקומות שבהם גישתו האמונית ותפיסתו המדינית של הרצוג התחברו הוא בתובנה שלפיה הגדרת עם ישראל כ"עם לבדד ישכון" איננה קללה שיש להיפטר ממנה, אלא רכיב מהותי באופיו של העם היהודי. "הרצוג אומר בכמה מקומות שאבות הציונות טעו כשהם חשבו, החל מה'אוטואמנציפציה' של פינסקר והלאה, שצריך להעביר את עם ישראל לפסים של התנהגות 'נורמלית' כמו עמים אחרים, ואז הוא גם יתקיים באופן נורמלי כמו כל העמים", מסביר ואזנה. "המציאות טפחה במהירות על פניה של התזה הזו, כי התברר שבשבילנו הלא־נורמליות היא הנורמה. עם ישראל צריך להכיר את עצמו, על הייחודיות והשונות שלו, לא כבבואה של ההגדרות המקובלות בעמים אחרים".
הרצוג, מדגיש ואזנה, ודאי לא שלל רקימת קשרים עם העולם. אדרבה, העשייה המדינית והדיפלומטית הייתה לב עיסוקו במשך שנים רבות, אך זאת מתוך הבנת אופיו המיוחד של עם ישראל. "הרצוג עסק כל חייו בטיפוח ושימור היחסים בין מדינת ישראל למדינות וארגונים שונים. הוא כן חשב שעם ישראל חייב לשמור על הייחודיות שלו בין אומות העולם. בפגישה עם אנשי דת שהגיעו לארץ אחרי מלחמת ששת הימים הוא דיבר איתם על המושג של 'עם לבדד ישכון' ואמר להם: תראו איך במבחן של 3,300 שנה של היסטוריה יהודית, הנבואה הזו התקיימה. איך גם היום מדינת ישראל איננה שייכת באופן אורגני לאף קבוצת עמים – לא באירופה, לא באסיה, לא בעולם המערבי ולא בעולם הערבי. אנחנו עומדים לעצמנו במשפחת העמים. אמנם בכבוד והערכה הדדיים עם עמים אחרים, לפעמים אפילו בידידות, אבל כזרים. הייעוד שלנו הוא להיות אנחנו עצמנו. הרצוג חזר על התובנה הזו פעמים רבות. עברתי על תדריכים של משרד החוץ שהוא כתב בשנות החמישים והשישים, וגם כשהוא התייחס למהלכים מדיניים מאוד קונקרטיים ונתן הנחיות, הוא תמיד שילב סקירה קצת יותר רחבה ועמוקה, ופעמים רבות נגע דווקא בנקודה הזו".
לאחר פטירתו של לוי אשכול ומינוי גולדה מאיר לראש הממשלה נותר הרצוג בתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, אך הקשר האישי עם גולדה לא היה הדוק כמו עם קודמיה, בן־גוריון ואשכול. הרצוג המשיך לסבול מבעיות רפואיות, ומצב בריאותו הלך והידרדר. לפני כיובל שנים, בכ"ב באדר תשל"ב, הלך לעולמו יעקב הרצוג, המדינאי ואיש הרוח, הדיפלומט והרב. כל צמרת המדינה באותם ימים השתתפה בהלוויה, ורבים ספדו לו. אולם, בציבור הדתי־לאומי, שבו זכה הרצוג למעמד של גיבור תרבות, פטירתו נתפסה כאובדן קשה במיוחד. מלמדת על כך גם השורה המרשימה ביותר של מוסדות שבהם הונצח תוך שנים ספורות: ישיבת ההסדר מעלות יעקב, הפקולטה למשפטים ע"ש יעקב הרצוג באוניברסיטת בר־אילן, מכללת הרצוג באלון־שבות, מרכז יעקב הרצוג בקיבוץ עין־צורים וקרית יעקב הרצוג במדרשיית נעם בפרדס חנה.
