בְּסַיֶּרֶת שָׁקֵד יוֹצְאִים בְּכָל יוֹם שְׁלוֹשָׁה סִיּוּרִים, אֶל צִירֵי הַמּוֹקֵד. וּבָעֶרֶב רוֹאִים אוֹתָם חוֹזְרִים, וְאֵין אֶחָד שָׁם שֶׁלֹּא עָלָה עַל מוֹקֵשׁ, בְּאַחַד הַיָּמִים, בְּדַרְכֵי הָאֵשׁ.
בְּסַיֶּרֶת שָׁקֵד, יוֹצְאִים לְסִיּוּר עוֹד לִפְנֵי הַזְּרִיחָה, כְּשֶׁהַחוֹל מְרַטֵּט, וְחוֹזְרִים גַּם אַחֲרֵי חֲשֵׁכָה. וְאֶת הָרֵעִים שֶׁאָבְדוּ בְּדַרְכֵי הֶעָפָר, שׁוֹמְרִים בְּלִבָּם, מִכָּל מִשְׁמָר.
שיר נוסטלגי זה, שכתבה דליה רביקוביץ' וביצעה להקת פיקוד הדרום, מתאר את הווי סיירת שקד (שכונתה גם "סיירת שקט", עקב הסודיות הנדרשת) ואת גבורתם של הלוחמים אשר נשלחו למבצעים מיוחדים. בשיר בולט קול הבריטון העמוק של מתי כספי, שעשה בלהקה את שירותו הצבאי והחל בה את הקריירה המוזיקלית שלו.
סיירת שקד, הידועה גם כיחידה 424, הייתה הסיירת הפיקודית של פיקוד הדרום, אשר הוקמה בשנת 1955 לשם שמירה על גבולות המדינה הדרומיים מפני חדירת מסתננים ומבריחים. הסיירת נודעה בפשיטותיה הנועזות והמסוכנות לאורך מלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. עמוס ירקוני, הקצין הבדואי האגדי שפיקד על הסיירת (שמו המקורי היה עבד אל־מג'יד ח'דר אל־מזאריב), פיתח את תורת הסריקות וגילוי החדירות, המרדפים ואיתור המחבלים, המשמשת את צה"ל עד היום. ב־1978 פורקה היחידה כסיירת והפכה לגדודי חי"ר. בשנת 1982 הוקמה עמותת סיירת שקד, שמטרתה לשמר את מורשת הלוחמים ולהנציח את חללי היחידה.
בימים אלו מוצגת ביפו תערוכת "מכחול וחרב". זוהי תערוכה יוצאת דופן של הלוחמים, חברי העמותה, ונחשף בה הפן האישי והרגשי של אותם גברים אמיצים, קשוחים ומחוספסים. במהלך השנים התגלה כי בקרב יוצאי היחידה קיים מספר רב של אמנים ויוצרים. הדבר עודד את החברים להקים את קבוצת "אמני סיירת שקד" וליזום הקמת תערוכה, אך התוכנית התעכבה עם פרוץ מגפת הקורונה. במהלך חודשי הסגר התקיימו – ביוזמתו של יוסי הלפמן ובהנחיית אשת החינוך ומגישת הרדיו לאה שקלאר, אשתו של לוחם הסיירת מוטי שקלאר – מפגשי זום של בוגרי הסיירת. חברים רבים הציגו בהם מעבודותיהם האמנותיות, וסיפרו על הרקע ליצירתם, על מקורות ההשראה ועל הטכניקות הייחודיות שבהן הם יוצרים. מפגשים אלו עוררו עניין רב בקרב החברים, ועודדו אותם להאיץ את הקמת התערוכה.
ארץ אשר מחצלותיה טרשים
בתערוכה מוצגות עבודות של כ־50 חברים (וכמה מבנות זוגן) במגוון סגנונות וטכניקות, ומשולבים בה טקסטים וקטעי שירה. חלק מן החברים התחילו ליצור בעקבות השירות הצבאי או פציעה, וחלקם החלו בכך רק בשנים מאוחרות יותר. אצל רוב החברים מדובר בתחביב, אך יש בהם גם מי שהפכו זאת למקצוע והם מציגים בתערוכות ומוכרים את יצירותיהם בארץ ובעולם.
שמואל צוקר, יו"ר העמותה, מסביר כי מטרתה של התערוכה היא לספר את סיפור הסיירת באמצעות חומר, צורה וצבע. הייחודיות העולה מתוכה היא המגוון הרחב של הנושאים המיוצגים בה, שאינם עוסקים אך ורק במלחמה, שכול וסיפורי גבורה, אלא גם בהיבטים הנוגעים למציאות היומיומית ולחוויות שצברו החברים לאחר השירות הצבאי וברבות הימים. צוקר מדגיש בגאווה כי זוהי הפעם הראשונה שעמותת לוחמים יוזמת תערוכת אמנות כה מגוונת, עשירה ורבת פנים. צוקר, בוגר הסיירת, פיקד עליה עד תפקיד סמג"ד ושירת בצה"ל עד שחרורו בדרגת תת-אלוף. צוקר נפצע במלחמת ההתשה באחת מפעולות היחידה הסודיות. בשנים האחרונות הוא מבלה שעות רבות בגילוף בעץ. הוא מציג בתערוכה כלים עדינים ומיוחדים מעץ זית המזכירים בצורתם ממצאים ארכיאולוגיים.
אבי הופמן, מושבניק וחקלאי, בן מחזור אוגוסט 1968, החל לצייר בשנים האחרונות. ציוריו, האבסטרקטיים למחצה, מתמקדים בנופי הארץ, מצפון ועד דרום. בציורים ניכרת עבודת מכחול רחבה וחופשית בצבעוניות עשירה, אשר מבטאת חוויה פנימית ולירית. את הציורים מלווים טקסטים קצרים של הופמן. בין השאר הוא כותב: "הארץ הזו, למרות שהיא נעדרת הוד אמיתי שהרי מיטב מחצלותיה טרשים ורוחות קדים, אני אוהב אותה עד כלות, וחש צורך תמידי לתעד בצבע ובמלל את חוויותיי ומראה עיניי".
בתערוכה מוצגים פסלים מיוחדים ומעניינים, בשלל חומרים וסגנונות. דני יעקבי, ממחזור מאי 67', החל ללמוד אמנות מיד לאחר שחרורו, התאהב בטכניקת היציקה בברונזה והתמחה בה. ב־1975 הקים במקום מגוריו בשרון בית יציקה לפסלי ברונזה, אשר הפך לשם דבר ושימש את מיטב אמני ישראל לאורך השנים. הפסלים שיצר יעקבי מורכבים מצורות א־מורפיות, הנובעות מדמיונו הפרוע של האמן, ומצורות ביו־מורפיות המזכירות מוטיבים ואיברים מעולם החי. השילוב החריג של הצורות ושל המוטיבים מעניק לפסליו מראה ביזארי ותחושה סוריאליסטית.
זיגי בן־חיים עלה ארצה בילדותו מבגדד. לאחר שירותו בסיירת פנה ללימודי אמנות, ומאז הוא יוצר ומציג עבודות דו־ממד ותלת־ממד בארץ, בניו־יורק ובמקומות נוספים בעולם. ב־2005 הוזמן על ידי נאס"א ליצור יצירת זיכרון לחללי מעבורת החלל קולומביה. ב־2018 נחנך קיר אמנות גדול־ממדים של בן־חיים בשדה התעופה רמון באילת, לזכר אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי שנספה בהתרסקות המעבורת. יצירותיו של בן־חיים מורכבות מצורות מגוונות וצבעוניות המתנגשות זו בזו, ומייצרות אנרגיה פנימית הפורצת החוצה ומעניקה תחושה חזקה של חיוניות וכוח.
לדברי בן־חיים, "מהות יצירתי נעוצה באיזון המתח שבין הישרדות להיעלמות. זהו מסע אל כוחות שיש בהם מן המשותף והמנוגד, מוטיבים הלקוחים מהעולם האישי, שורשים, זיכרונות והקשר שלהם של כוחות הטבע והסביבה". הניגוד והמתח הפנימי, הן בחומרים שבהם יוצר בן־חיים והן בנושאים שהוא מייצג, משקפים את סיפור החיים שלו ושל חבריו לסיירת.
לידה מן הים
תחום הצילום, המשלב תיעוד מציאות לצד זווית ראייה אישית, ועבודה טכנית לצד פיתוח הדמיון, נתגלה עם השנים ככלי טיפולי מועיל ואפקטיבי. עמוס גזית החל לעסוק בצילומים תת־ימיים לפני 35 שנים, במהלך מסע לשיקום פיזי ונפשי בעקבות פציעתו, השלישית במספר, במלחמת יום הכיפורים. צילומיו המרהיבים ביופיים מציתים את הדמיון וחושפים בפנינו עולם שלם, נסתר ומסתורי, הרוחש וגועש מתחת לפני המים.
המפגש של גזית עם הים הוא חלק ממסע אישי של התבוננות, לימוד ועשייה, אשר סייע לו בהתמודדות עם טראומות שנחרתו בו. הוא עבר תהליך של ריפוי עצמי, התגברות והתחזקות, שאותו הוא מתאר כמעין לידה מחדש. גזית פעיל בארגוני מחקר ושימור הים ברחבי העולם. הוא מתעד בכאב את ההשחתה וההרס של הים בעשורים האחרונים, המתחוללים לדבריו בשל יהירות, חמדנות וקוצר ראיית העתיד של בני האדם.
יגיל הורביץ, אדריכל במקצועו וצלם חובב, שירת בסיירת שקד בתחילת שנות השישים. בצעירותו למד ציור ופיסול במכון אבני המיתולוגי. תצלומיו האניגמטיים, אשר מלהטטים בין מציאות לדמיון, משלבים צורות גיאומטריות מתוחכמות, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ומתועשים לצד חומרים מן המציאות ומן הטבע.
צלמים ידועים נוספים מבוגרי הסיירת הם עמוס נחום, אף הוא צלם תת־ימי, שמחה שירמן ומיכה קירשנר ז"ל, המוכר בזכות הדיוקנאות הפרובוקטיביים של אנשי מפתח בחברה הישראלית ושל פלסטינים בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שלהם העניק פרשנות פוליטית שנויה במחלוקת.
בין עבודותיהן של נשות הלוחמים המציגות בתערוכה, בולטת בייחודה מיכל פולג, הפקידה הפלוגתית של מחזור 71'. במהלך השנים עוסקת פולג באמנות, בעיצוב ובתחום הפרסום. ציוריה הריאליסטיים מתמקדים בחיי הצומח ובמחזוריות החיים. לצד העדינות והיופי שבהם, הציורים טומנים בתוכם תחושות של שבריריות אנושית הנוגעת ללב.
בתערוכה באים לידי ביטוי הן המכחול והן החרב, והיא משמשת במה להבעת רגשות ורעיונות, דמיון ומציאות, חוויות אישיות וביקורת חברתית. היצירות נעות בין האישי לקבוצתי, ובין היבטים לאומיים ומקומיים להיבטים אוניברסליים. תערוכה ייחודית זו מספרת בדרכה את סיפורה של החברה הישראלית, ומשקפת את דימויו של הלוחם הישראלי, ה"צבר", אשר קליפתו מחוספסת ודוקרנית אך תוכו רך ומתוק.
התערוכה "מכחול וחרב" תוצג במרכז עמיעד ביפו עד 29.9
