ברשימה הקודמת עמדנו על שני עקרונות מתוך תורתו של ר' נחמן מברסלב. העיקרון הראשון היה שהאדם איננו במצב סטטי אלא חווה תמיד עליות, ירידות ונפילות. העיקרון השני היה "עזות שבקדושה" – האדם צריך לעמוד מול היצר שבפנים ומול אידיאולוגיות לא טובות הבאות אליו מבחוץ. וגם אם הוא נופל וחוטא, לכל הפחות עליו להכיר בכך שהוא נהג שלא כשורה, ולהביע את אי־שביעות רצונו מעצמו. ר' נחמן מתאר כך את המשמעות העמוקה של ה"אנחה", שהיא ביטוי לאי שביעות רצון זו. האנחה היא ביטוי לכך שאינני מרוצה ממה שקורה, ממה שעשיתי. זהו הביטוי המינימלי של "עזות שבקדושה".
כעת נראה כיצד ר' נחמן מקשר רעיונות אלו למצוות השופר בראש השנה, ורואה בתקיעות השופר ביטוי לעזות שבקדושה:
ובחינת קול התקיעות הוא בחינת "מִקּוֹל אַנְחָתִי", והוא משבר גופו של אדם בבחינת "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". ועל ידם יוכל לבוא לרועים הנ"ל. וזה בחינת "תקיעה שברים תרועה תקיעה". הם הקולות. קול עז – שברים, שעל ידם נשבר עזות הגוף כנ"ל. תרועה, בחינת "אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי" הנ"ל, שהם הרועים דקדושה, שאי אפשר להתקרב להם כי אם על ידי עזות דקדושה, שהוא בחינת קולות דקדושה, בחינת קול שופר (ליקוטי מוהר"ן א, כב).
ננסה להבין את דבריו. התקיעה מסמלת את האנחה, את הביטוי לאי שביעות הרצון שלנו ממעשינו הלא טובים. היא מובילה ל"שברים" – לשבירת הגוף, שבירת היצר הרע, שבירת העזות הנגדית. התרועה מזכירה לר' נחמן את המילה "רועה" – קולו של מנהיג האמת, שאליו צריך להתקרב, במקום לאלו שר' נחמן מכנה "מפורסמי הדור". בשפה הנוכחית נקרא להם אולי "משפיענים", שמושכים את האדם לכיוונים לא טובים. רק בעזרת העזות דקדושה אפשר לעמוד כנגדם.
ר' נחמן ממשיך לדרוש את מצוות השופר על בסיס משנה במסכת ראש השנה (ג, ז) האומרת כך:
הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר, אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת, אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיתֹס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע – יָצָא; אִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע – לֹא יָצָא.
השאלה היא האם האדם שמע את קול השופר או את ההד שלו. ר' נחמן לוקח רעיון זה הלאה ושואל: האם שמעתי קול אותנטי או חיקוי? ישנו הקול האותנטי, של מנהיג האמת, וישנם הרבה קולות שהם חיקויים, מתחזים לאמת אך הם לא. אם לתרגם זאת לעולמנו ולתקופתנו, הייתי אומר שאין אף אידיאל חיובי בעולם שלא הרסו אותו ולא הפכו אותו לדבר טמא. פעמים רבות קשה להבחין ביניהם.
העוונות מרימים קול
הרעיון הזה של אמת מול זיוף חוזר רבות בתורותיו וסיפוריו של ר' נחמן. וכך הוא כותב:
דע, כי כשנתעורר קול דקדושה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא. כי על ידי העבירות נבראים מחבלים, והם צועקים: הב לן מזוני! הב לן חיי! [תן לנו מזונות! תן לנו חיים]. וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה, הם נחים. אך תכף שמתעורר קול דקדושה, הם מתעוררים תכף ומתחילין לצעוק ולקטרג נגדו. וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדושה. וזה בחינת "אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ" – אין ענייה אלא לשון צעקה. היינו, שהעוונות צועקין בנו, בתוכנו ממש, על ידי שנתעורר קול דקדושה. וכמו שכתוב אצל הצרפית [האישה הצרפתית שאליהו הנביא לן אצלה] "בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי". היינו, כל זמן שלא היה שם אליהו ולא היתה הקדושה גוברת כל כך, היו העונות שלה נחים. אך על ידי שנתעורר שם קדושת אליהו, היו נזכרים ונתעוררים עוונותיה לצעוק ולקטרג עליה.
ואפילו כשאנו צועקים איזה קול דקדושה, אין אנו זוכין לשמוע קול דקדושה בעצמו, לשבר על ידו עזות הגוף, כי אם קול הברה, שהוא קול העוונות שנתעוררין נגד קול דקדושה.
בדברים אלו של ר' נחמן חוזרים אנו אל אותם שני העקרונות. חכמים רבים, למשל בעל ספר החינוך, דיברו על שלבים בהתפתחות הרוחנית של האדם. האדם עולה משלב אחד לשלב גבוה יותר. ויקטור פרנקל טען בספריו שהייאוש הוא תוצאה של חוסר אמונה. הוא מספר שבתקופת השואה, במחנות, אלו שהייתה להם אמונה חזקה החזיקו מעמד הרבה יותר.
ר' נחמן יכול אולי להזדהות עם דברים אלו, אך הוא טוען שזה נכון רק באופן חלקי. ר' נחמן לימד אותנו דבר מפתיע: "אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ". לפי הפשט, "ענו" הוא מלשון העידו, כמו "לא תענה ברעך עד שקר". אך ר' נחמן מעדיף דווקא את פירוש רש"י על "וענית ואמרת" – מלשון הרמת קול. ר' נחמן מבין שהעוונות מרימים קול צעקה כנגד הקול של הקדושה. וככל שקול הקדושה גובר, כך גובר גם הקול של העוונות. הרעיון הוא שכל דרגה גבוהה של קדושה שאליה תגיע, תעורר נגדך באיזשהו אופן את הסטרא אחרא שיצעק בקול נגדי. כל פעם בלבוש חדש. ואתה תמיד בסכנה שתשמע את קול ההברה, הקול המזויף, ותושפע ממנו במקום הקול של הקדושה.
בתוך שאר חולי ישראל
בדברים אלו נכנס גם רעיון נוסף, הקשור לתפילה. לכאורה כשאדם מתפלל הוא נמצא בהתעלות רוחנית, אולם עליו להיזהר גם מן הסכנה של התפילה הבלתי טהורה. תפילה בלתי טהורה היא מי שמבקש על עצמו: חיי, מזוני. דברים אלו הם בעקבות הזוהר, שמשווה אדם שמבקש על עצמו "הב, הב" (תֵּן, תֵּן), לנביחות הכלב. לפי ר' נחמן, תפילות אגואיסטיות אלו הם תפילות מזויפות. הן "קול הברה".
זו הסיבה שבתפילותינו אנו מתפללים עבור הכלל, וגם כשמתפללים על חולה מסוים מוסיפים "בתוך שאר חולי ישראל". אנו צריכים תמיד לשתף את האינטרסים הפרטיים שלנו יחד עם אלו של הכלל. אך התפילה במדרגתה הגבוהה איננה תפילה על התיקון שלנו. התפילה הגדולה היא על התיקון של העולם ותיקון גלות השכינה.
המלחמה כנגד הקולות הללו היא מלחמה פנימית אך גם מלחמה חיצונית. מול כל אידיאולוגיה קדושה קמות אידיאולוגיות נגדיות. העזות דקדושה אומרת שעלינו להבדיל בין האמיתי למזויף. עומדים בפנינו אנשים שונים, אידיאולוגיות שונות, כל אחד מעמיד בפנינו תורה. אנו צריכים עזות בקדושה כדי לעמוד באתגר הגדול, ולזהות מי האמיתי ומי המזויף.
